רגע של עוצמה יהודית
בנצי ששון

דמותו של הרבי מופיעה. הקהל פוצח בשירת 'אנו רוצים משיח עכשיו', תוך שניות ספורות השירה סוחפת את כולם והאווירה הופכת למחשמלת. התיאור הבא נשמע כלקוח מהתוועדות ב-770, רק שהפעם תצטרכו להשתמש בדמיון הפורה שלכם ולקחת את הסצנה הזו ולהעביר אותה לטיימס סקוור. כן, קראתם נכון – כיכר טיימס בלב ליבו של האי מנהטן.

מאחד המסכים המרכזיים בשדרת ברודווי בין הרחובות 46 ל-47 מביטה דמותו של הרבי שמעודדת בחוזקה את השירה האדירה. הכיכר המוכרת ביותר בעולם, בעלת התואר 'צומת הדרכים של העולם', שינתה באותו מוצאי שבת פרשת תצווה את פניה עד לבלי הכר.

קהל של למעלה מ-1500 בני נוער יהודים מ-186 ערים ברחבי העולם, שרים, רוקדים ומגיבים לתנועות העידוד של הרבי כאילו היו הם בעיצומה של התוועדות שגרתית בבית חיינו.



לסצנה הזו תוסיפו עוד אחד-עשר מסכי ענק הפזורים משני צדדי השדרה, מהם מרצדים מגוון תמונות של צעירים מניחים תפילין לצד הכיתוב "הנח תפילין" ובנות מדליקות נרות שבת לצד הכיתוב "הדליקי נרות שבת" וכך עוד שלל תמונות וסיסמאות הזועקות גאווה יהודית.

האירוע שלמעשה היה טקס הבדלה המוני, היה לאירוע השיא בשבתון השנתי של ארגון 'רשת חב"ד לנוער – CTeen', ארגון שהוקם לפני כשבע שנים ע"י ה'מרכז לענייני חינוך' ונחשב כיום לארגון עם הצמיחה המתמדת הגדולה ביותר בעולם לבני נוער יהודים.

זהו היה ללא ספק אחד מהרגעים המיוחדים שלי בשנה החולפת. רגע של גאווה יהודית. רגע בו ניתן היה לראות ולהתרשם בכוחות הטמונים בדור העתיד היהודי ולהתפעם שוב פעם מחדש מהפעילות הברוכה של שלוחי הרבי והמהפכה שהם מחוללים בכוחו בעולם היהודי. רגע בו קלטתי שעם נתונים שכאלה משיח קרוב יותר מתמיד.

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל!

מגדלור באוקראינה
אשר גולד

עוד בטרם הגענו לדנייפרופטרובסק, בטיסה מקייב, הכין אותי אחד מחברי המשלחת, "חשבת שקייב היא הבירה? חכה שנגיע לדנייפרו, היא הבירה היהודית האמיתית של אוקראינה". אל אוקראינה הגעתי במסגרת משלחת עיתונאים שהוצאתי מישראל לסיקור פתיחתו של משרד לבירורי יהדות של ארגון 'שורשים' במרכז 'מנורה', ביעד אליו עשתה הטיסה את דרכה.

בהגיענו לדנייפרו החלו עינינו לתור אחר המרכז היהודי אליו פנינו מועדות. בדרך הטבע, חיפשנו בניין בודד עם סממן יהודי כלשהו. כשהרכב עצר ליד מה שנראה כמו קניון מודרני ענק, שאלנו את הנהג האם אנחנו פותחים את יומנו בבית המלון, הלה השיב קצרות, "נייט. אטה מנורה" ("לא. זה [מרכז] מנורה").

צר כאן הטקסט מלהכיל את רמת קידוש השם שקומפלקס הבניינים של מנורה פועל במבקרים בו. כמארגן משלחת העיתונאים, במהלך כל הביקור, לא הייתי צריך להגיד מילה. הקומפלקס האדיר הזה והיקף הפעילות היהודית שלו דברו בעד עצמם. לשאלת חברי המשלחת, השליח, ר' שמואל קמינצקי, סיפק תחילה סקירה פוליטית וכלכלית שנתנה מענה חומרי לשאלה, כיצד במקום בו רצחו לפני 70 שנה עשרות אלפי יהודים, ועוד בטרם זאת רדפו אותם במשך שנים רבות, קם לפתע המרכז היהודי הגדול בעולם.

לקראת סוף הסיור, על גג אחד מבנייני המרכז, לקח ר' שמואל אותי אל הצד והחווה בידו למטה, לעבר מבנה קטן ומיושן שעומד, כננס בפני הענק, אל מול הקומפלקס האדיר שבנה. "זה הבית של ר' לויק" הוא אמר. זה היה הרגע בו "נפל לי האסימון". הרגע בו הבנתי כיצד העושר הרוחני שהושפע במקום הזה, יצר עושר יהודי מוחשי וגדול כל כך, המשמש כמגדל אור לכל אוקראינה. זה רגע שאקח איתי הלאה לשנה הבאה.

הרגע בסוכה
משה כהנא

כשהתבקשתי לכתוב על 'רגע השנה' שלי, ניגשתי בלי משים ללוח השנה. בכמה דפדופים מהירים, הרגשתי כיצד השנה חלפה-חמקה לה. וזה הזכיר לי משהו.
כשהכנסתי השנה את הילד מ'כיתה מכינע' כמו שמכנים זאת בחיידר, בצעד הראשון לכיתה א', נזכרתי פתאום: הן ממש לא מזמן, פגשתי את המורה של הכיתה הקודמת, ושוחחנו על כך שאו-טו-טו הינוקא יכנס אליו, בשעה טובה לשנת לימודים חדשה...

שנה עוברת, במהירות. במהירות כזו, שאצלנו בשכונה, יש שכן ממול שכבר העמיד את הסוכה. נכון, הוא נוהג לקשט את סוכתו ולכך הוא נערך מבעוד מועד;  אבל עדיין זה מזכיר לי שוב, את מעגל השנה שמסתובב במהירות, וכמעט לא נותן לך זמן לחשוב על זה.

ואם מדברים על הסוכה, אחד הרגעים היפים שלי השנה (ואולי גם בכל שנה ושנה...) הוא הרגע בו חוזרים בליל סוכות מבית הכנסת.

יש משהו, בסוכה הפשוטה, החפה מכל ניצנוצי קישוטים. ריח העץ, הטוהר הלבן של הסדינים הפשוטים שמחפים על הקירות, והסכך מעל, שמקבל את פניך באוירה עילאית. כולם מסבים סביב, והעיניים בורקות.

נהגו להשאיר קצת רווחים בסכך, שיראו הכוכבים. לאחר הקידוש ו"לישב בסוכה" חגיגי, מעלים קצת נוסטלגיה מבית אבא, ומנסים את כוחנו בשיחזור המילים של השיר האלמותי "א' סוכל'ע א קליינע" (הסוכה הקטנה). משום מה, בכל שנה עם כל טרדות ערב החג, אני שוכח להדפיס מבעוד מועד את השיר על בתיו ומילותיו, והנסיון לא מצליח מי יודע מה. העיקר שהפזמון זכור לטוב.

נכון, היום כבר לא מתאמצים בבניית הסוכה כמו פעם. היום פרגולות הם דבר נפוץ, ולא צריך לטרוח הרבה להקים סוכה כשרה ומהודרת. הקורות אולי מעץ גושני, שעליהם מונחים באלגנטיות קרשים דקים מסותתים היטב, מעשה ידי נגריה, לשם ולתפארת.

המחשבות על סוכות הקרשים הישנים של פעם, עליהם עמלו אבותינו, והירוק הריחני של הסכך שהתחלף היום ב"סכך לנצח", מתערבבות להן עם שירה נלהבת שבוקעת מסוכות אחרות.

השירה, הקדושה של "הסוכה הקטנה" שלעולם אינה נופלת, זה 'רגע השנה' שלי.