מערכת COL
|
יום כ"ה אלול ה׳תשע״ה
09.09.2015
בכירי הכותבים מסכמים את תשע"ה ● פרויקט ענק, חלק שני
כמידי שנה במרכז התקשורת החב"די - COL: בכירי העיתונאים החב"דיים מסכמים את השנה שחלפה ובוחרים רגע מיוחד שלא יישכחו, רגע ציבורי או אישי ● במהלך היממה הקרובה, נפרסם, כאן באתר, את שלל הטורים המיוחדים ● בחלק השני: סגן עורך 'משפחה' אריה ארליך, חבר המערכת הרצל קוסאשוילי, סופר 'כפר חב"ד' חיים גיל מסכמים את תשע"ה - חלק שני
הרצל קוסאשוילי, חיים גיל, אריה ארליך (צילומי ארכיון)
בעל התפילה שלא נשכח
אריה ארליך
במוצאי מנוחה האחרון של שנת תשע"ד עמדו נקיי הדעת מקרב חסידי חב"ד בירושלים לקדם את קונם תחילה, בבית הכנסת שברחוב בעל התניא במאה שערים. מתפלליו זכי המחשבה של בית הכנסת הוותיק, לא פיללו ששבוע לאחר מכן, בעל התפילה שנתעטף כשליח ציבור שפרקו נאה וזקנו מגודל ושמו הטוב יורד כשמן הטוב, לא יהיה בעלמא הדין.
"פנה נא אל התלאות, ואל לחטאות", הרעים בעל התפילה, החסיד רבי פנחס לייבוש הרצל, ממרום העשור העשירי לחייו. בן 92 היה, אך זך וצלול כאברך צעיר.
בליל ראשון של ראש השנה תשע"ה עמדתי יחד עם חסידים ואנשי מעשה שבירושלים להמליך את מלכם ביראה ושמחה, באותו בית כנסת ותיק, חב"ד שבמאה שערים. איש מקרב המתפללים לא שיער שמיד לאחר ראש השנה כבר יהיה בעל התפילה שנתטעף כשליח ציבור בקול משתפך וביראה עילאה, בעלמא דאתי.
הרב הרצל, ימים לפני פטירתו
בליל ראש השנה הוא עמד לצד עמוד התפילה, כמנהגו זה עשרות שנים, ועסק בהמלכת קודש אבריך הוא על העולם כולו. "מי זה מלך הכבוד", אמר בקול עורג, "ה' עיזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה". ואף הוא היה מתכוון כנגד המתפללים להמליך את מלך כל הארץ על כל חושיו.
למחרת ראש השנה, בנטות צללי ערבהּ של שבת תשובה תשע"ה התכנסו מבקשי דעת שבירושלים להתוועדות חסידים, שתחבר את ימי ראש השנה והשבת שלאחריה עם השנה המתרגשת לטובה, באותו בית כנסת ותיק שתקרתו מאוירת וכתליו העבים ספוגים דמעות חסידים שקבעו בו את משכנם במאה ועשרים השנים האחרונות.
הם לא שיערו כי לא יחלפו עשרים וארבע שעות עד שהגאון החסיד רבי פנחס לייבוש הרצל, שעמד וחזר על שיחת הרבי בעניין ההבדל שבין 'שובה' ל'תשובה' ועל סוד המלכת קודשא בריך הוא במשנת רבותינו נשיאינו - כבר יהיה בעלמא דאתי.
● ● ●
בעת נעילת שער של יום הכיפורים תשע"ה עמדנו, מתפללי בית הכנסת עטופי לבן, נשאנו את עינינו לעבר הסטנדר הבא בימים בפינה הצפון מזרחית של בית הכנסת, ונזכרנו במשפיע הוותיק, זקן המשפיעים בארץ ישראל, שאמור היה לשאת את דבריו על התעוררות ה'יחידה שבנפש' בעת רצון נעלית זו, אולם רצה אדון כל הנשמות ונטלו לשאת דברים בישיבה של מעלה.
בשם טוב ובשיבה טובה נסתלק הגאון החסיד רבי פנחס לייבוש הרצל זצ"ל לבית עולמו. ראש השנה ושבת תשובה שלאחריה היו עבורו ימים של עבודת השם בתמימות ובנקיות, תוך שקולו מתגבר כשליח ציבור ודבריו מתבדרים כמשפיע. מברך את כל הנקרה בדרכו בשנה טובה ומתוקה, עולה לתורה לפרשת העקדה, נושא דברים ברום מעלת ימי הדין והמלכות.
בסיומה של תפילת היום הראשון ניגש אליי, אבדל לחיים טובים וארוכים, הגאון החסיד רבי פנחס לייבוש זצ"ל, ובירכני ב'ישר כח' על תקיעותיי בתפילת המוספין, בין המלכויות והזיכרונות והשופרות. "תקיעתך עלתה יפה, שתהיה לך שנה טובה ומתוקה", בירכני בלבביות. "אמן, לשנה הבאה בבריאות איתנה", השבתי לעומתו. לא זכינו לכך. בשלהי שבת שובה ישבתי כנגדו והטיתי אוזני לשמוע נועם צוף אמריו. לאחר מכן שאלני האם קלטתי את דבריו. הודיתי בחום.
ולמחרת, בערבו של צום גדליה, בעודו מתכונן להנחת תפילין של רבנו תם שלאחריה התכוון לצעוד לבית הכנסת חב"ד לתפילת מנחה וערבית של צאת הצום, נדם לבו הזך בקדושה ובטהרה. החסיד המופלג שנולד בתחילת תרפ"ג, נסתלק בתחילת תשע"ה, בשם טוב, בשיבה טובה, בדעת צלולה ואף בבריאות טובה: כמעט מעולם לא נזקק לשירותי הרופאים, מימיו לא היה למשא על צאצאיו. כשערה היוצאת מן החלב יצאה נשמתו מגופו בין כסה לעשור, כשהמוני מעלה של בני ירושלים הולכים אחר מיטתו בדומייה ומבכים את הינתקותה של החוליה האחרונה שחיברה בין דור יתום לדורות דעה.
● ● ●
מאות צאצאים הניח אחריו זקן המשפיעים, רבי פנחס לייבוש הרצל זצ"ל, כולם הולכים בדרך החסידות, דבוקים ומקושרים לאילנא דחיי, משמשים שלוחי הרבי ברחבי העולם. נכדיו - סבים הם. בניו - רבי-סבים. זכה לראות דור חמישי, המפוזרים בקצווי ארץ ואף בכנפות תבל. את כולם הכיר, כולם השתדלו להכירו ולהתבשם מנוכחותו.
בשבוע הבא נתכנס שוב, מתפללי בית הכנסת הוותיק בשוק מאה שערים - מהוותיקים ביותר שבבתי כנסת חב"ד בארץ - נמליך את הקדוש ברוך הוא במקום שבו עשו זאת גדולי המשפיעים משנת תרמ"ט ועד הנה - ונזכור שוב את בעל התפילה שעוד הספיק לטעום את ראשיתה של תשע"ה לפני שעלה למתיבתא דרקיעא.
תהא תשע"ו הבאה עלינו לטובה, שנת חיים טובים וארוכים. שנה של חיות חסידית, ושנה של אחדות חסידים שתובילם אל הגאולה האמיתית והשלמה כשאיפתו הקדושה של הרבי.
מעשה רב
הרצל קוסאשוילי
הבחירה באירוע השנה היתה אמורה להיות קלה מצד אחד וקשה מהצד השני. אני מדבר כמובן על פטירתו הפתאומית של המרא דאתרא של כפר חב"ד הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה.
אינני מתיימר להציג את עצמי כמי שהכרתי אותו. אבל בהחלט היו לי כמה רגעים איתו, בעיקר בטרמפים המפורסמים שהייתי עוצר לו מידי פעם ברחבי הכפר כשרצה להגיע ממקום למקום. בהן צדקי, למרות המרחק הערכי והמהותי יש לומר ביני לבינו, תמיד מצאתי איתו נושא שיחה מעניין בנסיעות הקצרות, עד כדי כך שאינני זוכר למעשה רגעים של שתיקה מביכה בחברתו.
אבל מכיוון שאני בטוח שטובים ממני יתייחסו לפטירתו המצערת של הרב, הייתי רוצה דווקא להתייחס לרב 'החדש', בנו ממלא מקומו הרב מאיר שיבלחט"א.
למרות שאינני תושב הכפר, ולכאורה מה לי ולזה, אני חייב לומר שהאומץ והנחישות של הרב החדש מרשימים אותי. אולי בעטיו של הרגל, אנחנו נוטים להתלונן ולהלין בכל מצב, בין אם טוב לנו ובין אם לא, אבל להתעלם מכוונתו הכנה והנכונה של הרב אי אפשר.
עוד רבות ידובר במהלכים הללו, שיש בהם לדעתי את היכולת להצמיח דור חדש אצלנו. דור של אנשים שאכפת להם האחד מהשני ובעיקר מעצמם. אני רוצה להאמין שהמהפכה הרוחנית שהרב מנסה והתחיל להוביל ברחובות הכפר, תביא בסופו של דבר למצב בו העזרה לרב תוגש על ידי תושבי הכפר עצמם. ואני כבר לא מדבר על תחושת ה'ונפלינו' שמקננת בנו מאז ומעולם. אני מדבר על ההכרה הפשוטה שהכפר הזה שהוא בירת חב"ד בארה"ק, היה בבת עיניהם של הרבי הריי"צ והרבי נשיא דורנו זי"ע, ולכן הוא לא יכול להיות משהו שונה ממה שהם רצו שיהיה כאן.
אם תרצו, תקראו לזה שותפות גורל. ההכרה הזאת של שותפות הגורל שלנו ממעמד הר סיני שנהיינו לעם ועד היום הזה, נפלה לי עם קריאת שיעור החת"ת היומי בחומש.
רש"י מסביר על הפסוק "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", שעל הנסתרות אין ה' יתברך נפרע מאיתנו, כי אם על הנגלות. וזאת משום השותפות והערבות ההדדית שבנינו, שמחייבת אותנו לדאוג לטובת האחר אך גם לבער את הרע מקרבנו.
אין כמו הימים האלה של סוף שנה וערב השנה החדשה להתבונן פנימה בתוכנו ולגלות את הטוב שיש בנו, כמו גם את האמת שרוצה להתגלות בכל תוקפה. אנחנו יודעים שחוסננו האמיתי תלוי בהליכה בדרך התורה ובדרך שהתוו לנו רבותינו נשיאנו, ולכן אין פה שאלה של "נכון או לא נכון?". אין פה שאלה בכלל. מי לא רוצה את הטוב ביותר עבורו?
לכן, ללא ספק עלינו לאחל לרב הצלחה בתפקידו הלא פשוט. וכשמדובר על עתידנו הרוחני וממילא הגשמי, ראוי היה לשים את הציניות לכמה רגעים בצד, ולקוות שההזדמנות הגדולה הזאת לא תדלג עלינו חלילה, אלא שנהיה חלק ממנה, ושבעבור זה נזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה באמת.
סיומו של עידן
חיים גיל
אפשר לומר שתשע"ה לא הייתה שנה רגילה. אבל בינינו, איזו שנה עונה להגדרה "רגילה"? לכל שנה המיוחדות שלה ואין לך שנה שאין לה שעה. או הרבה שעות. תלוי כמה אתם צרכני אקטואליה. מנקודת מבט ישראלית מצומצמת אין ספק שהאירוע המרכזי של השנה הזאת הייתה מערכת הבחירות הסוערת. אולי הסכם הגרעין שעשוי לאיים על שלומם של מיליוני יהודים בארץ הקודש.
אבל עם כל הכבוד לאירועים ה"גדולים" שאירעו השנה, ישנם אירועים "קטנים" אך הרבה יותר משמעותיים, עבורנו, כחסידים, חסידי חב"ד ליובאוויטש.
אתחיל ב"זיכרון להולכים": פטירתו הפתאומית של המרא דאתרא של כפר חב"ד, הגה"ח מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה, פטירתו של ראש הישיבה הנערץ, הגה"ח יעקב כץ ע"ה ופטירתם של שלוחים מרכזיים וותיקים דוגמת השליח הרה"ח מולע אזימוב ע"ה וחסידים מהדור הקודם. נכון. דור הולך ודור בא ואין חדש תחת השמש. אך עבור בני גילי, מדובר בסיומו של עידן.
הרב אשכנזי ע"ה אומר תהילים על יד מיטת הרב כץ ע"ה (צילום: י. בלינקו)
דמויות אלה שליוו את שנות ילדותנו, נעורינו ובגרותנו, נעלמו מכותל המזרח והותירו בלכתם חלל גדול. מאידך, לצד הכאב, ישנה גם תקווה שמעוררת שמחה בלב. הדור הנוכחי ובעיקר הצעירים שבינינו מפגינים התקשרות כה איתנה לאילנא דחיי, כ"ק אדמו"ר זי"ע, למרות כל השנים שעברו מאז התכסה מעינינו.
כפי שניתן היה לראות בשנה האחרונה בבית רבינו שבבל וביתר שאת באוהל הקדוש בג' תמוז ובשאר יומי דפגרא. גם ההתחזקות בענייני מצווה, קדושה וטהרה, והגידול המבורך במספר האברכים (ונשותיהם) היוצאים למבצעים, שהלכו וגברו לאורך השנה האחרונה, מעניקים משמעות אחרת לביטוי תכלה שנה וקללותיה. עם קללות כאלה בטוח שאפשר לומר על השנה הבאה עלינו לטובה - תחל שנה וברכותיה.
השנה המסתיימת הייתה נדבך נוסף בתהליך הגאולה אליו אנו עורגים. זו הייתה שנה של הוספה באור תורה וחסידות. שנה בה גברה ההתקשרות לנשיא הדור שלא עזב ולא יעזוב את צאן מרעיתו. יהי רצון מהשי"ת שעוד בטרם תסתיים השנה, כבר נזכה לחזות באורו של מלך המשיח, שהרי במוצאי שביעית – בן דוד בא. תיכף ומיד ממש.
אריה ארליך
במוצאי מנוחה האחרון של שנת תשע"ד עמדו נקיי הדעת מקרב חסידי חב"ד בירושלים לקדם את קונם תחילה, בבית הכנסת שברחוב בעל התניא במאה שערים. מתפלליו זכי המחשבה של בית הכנסת הוותיק, לא פיללו ששבוע לאחר מכן, בעל התפילה שנתעטף כשליח ציבור שפרקו נאה וזקנו מגודל ושמו הטוב יורד כשמן הטוב, לא יהיה בעלמא הדין.
"פנה נא אל התלאות, ואל לחטאות", הרעים בעל התפילה, החסיד רבי פנחס לייבוש הרצל, ממרום העשור העשירי לחייו. בן 92 היה, אך זך וצלול כאברך צעיר.
בליל ראשון של ראש השנה תשע"ה עמדתי יחד עם חסידים ואנשי מעשה שבירושלים להמליך את מלכם ביראה ושמחה, באותו בית כנסת ותיק, חב"ד שבמאה שערים. איש מקרב המתפללים לא שיער שמיד לאחר ראש השנה כבר יהיה בעל התפילה שנתטעף כשליח ציבור בקול משתפך וביראה עילאה, בעלמא דאתי.
הרב הרצל, ימים לפני פטירתו
בליל ראש השנה הוא עמד לצד עמוד התפילה, כמנהגו זה עשרות שנים, ועסק בהמלכת קודש אבריך הוא על העולם כולו. "מי זה מלך הכבוד", אמר בקול עורג, "ה' עיזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה". ואף הוא היה מתכוון כנגד המתפללים להמליך את מלך כל הארץ על כל חושיו.
למחרת ראש השנה, בנטות צללי ערבהּ של שבת תשובה תשע"ה התכנסו מבקשי דעת שבירושלים להתוועדות חסידים, שתחבר את ימי ראש השנה והשבת שלאחריה עם השנה המתרגשת לטובה, באותו בית כנסת ותיק שתקרתו מאוירת וכתליו העבים ספוגים דמעות חסידים שקבעו בו את משכנם במאה ועשרים השנים האחרונות.
הם לא שיערו כי לא יחלפו עשרים וארבע שעות עד שהגאון החסיד רבי פנחס לייבוש הרצל, שעמד וחזר על שיחת הרבי בעניין ההבדל שבין 'שובה' ל'תשובה' ועל סוד המלכת קודשא בריך הוא במשנת רבותינו נשיאינו - כבר יהיה בעלמא דאתי.
● ● ●
בעת נעילת שער של יום הכיפורים תשע"ה עמדנו, מתפללי בית הכנסת עטופי לבן, נשאנו את עינינו לעבר הסטנדר הבא בימים בפינה הצפון מזרחית של בית הכנסת, ונזכרנו במשפיע הוותיק, זקן המשפיעים בארץ ישראל, שאמור היה לשאת את דבריו על התעוררות ה'יחידה שבנפש' בעת רצון נעלית זו, אולם רצה אדון כל הנשמות ונטלו לשאת דברים בישיבה של מעלה.
בשם טוב ובשיבה טובה נסתלק הגאון החסיד רבי פנחס לייבוש הרצל זצ"ל לבית עולמו. ראש השנה ושבת תשובה שלאחריה היו עבורו ימים של עבודת השם בתמימות ובנקיות, תוך שקולו מתגבר כשליח ציבור ודבריו מתבדרים כמשפיע. מברך את כל הנקרה בדרכו בשנה טובה ומתוקה, עולה לתורה לפרשת העקדה, נושא דברים ברום מעלת ימי הדין והמלכות.
בסיומה של תפילת היום הראשון ניגש אליי, אבדל לחיים טובים וארוכים, הגאון החסיד רבי פנחס לייבוש זצ"ל, ובירכני ב'ישר כח' על תקיעותיי בתפילת המוספין, בין המלכויות והזיכרונות והשופרות. "תקיעתך עלתה יפה, שתהיה לך שנה טובה ומתוקה", בירכני בלבביות. "אמן, לשנה הבאה בבריאות איתנה", השבתי לעומתו. לא זכינו לכך. בשלהי שבת שובה ישבתי כנגדו והטיתי אוזני לשמוע נועם צוף אמריו. לאחר מכן שאלני האם קלטתי את דבריו. הודיתי בחום.
ולמחרת, בערבו של צום גדליה, בעודו מתכונן להנחת תפילין של רבנו תם שלאחריה התכוון לצעוד לבית הכנסת חב"ד לתפילת מנחה וערבית של צאת הצום, נדם לבו הזך בקדושה ובטהרה. החסיד המופלג שנולד בתחילת תרפ"ג, נסתלק בתחילת תשע"ה, בשם טוב, בשיבה טובה, בדעת צלולה ואף בבריאות טובה: כמעט מעולם לא נזקק לשירותי הרופאים, מימיו לא היה למשא על צאצאיו. כשערה היוצאת מן החלב יצאה נשמתו מגופו בין כסה לעשור, כשהמוני מעלה של בני ירושלים הולכים אחר מיטתו בדומייה ומבכים את הינתקותה של החוליה האחרונה שחיברה בין דור יתום לדורות דעה.
● ● ●
מאות צאצאים הניח אחריו זקן המשפיעים, רבי פנחס לייבוש הרצל זצ"ל, כולם הולכים בדרך החסידות, דבוקים ומקושרים לאילנא דחיי, משמשים שלוחי הרבי ברחבי העולם. נכדיו - סבים הם. בניו - רבי-סבים. זכה לראות דור חמישי, המפוזרים בקצווי ארץ ואף בכנפות תבל. את כולם הכיר, כולם השתדלו להכירו ולהתבשם מנוכחותו.
בשבוע הבא נתכנס שוב, מתפללי בית הכנסת הוותיק בשוק מאה שערים - מהוותיקים ביותר שבבתי כנסת חב"ד בארץ - נמליך את הקדוש ברוך הוא במקום שבו עשו זאת גדולי המשפיעים משנת תרמ"ט ועד הנה - ונזכור שוב את בעל התפילה שעוד הספיק לטעום את ראשיתה של תשע"ה לפני שעלה למתיבתא דרקיעא.
תהא תשע"ו הבאה עלינו לטובה, שנת חיים טובים וארוכים. שנה של חיות חסידית, ושנה של אחדות חסידים שתובילם אל הגאולה האמיתית והשלמה כשאיפתו הקדושה של הרבי.
מעשה רב
הרצל קוסאשוילי
הבחירה באירוע השנה היתה אמורה להיות קלה מצד אחד וקשה מהצד השני. אני מדבר כמובן על פטירתו הפתאומית של המרא דאתרא של כפר חב"ד הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה.
אינני מתיימר להציג את עצמי כמי שהכרתי אותו. אבל בהחלט היו לי כמה רגעים איתו, בעיקר בטרמפים המפורסמים שהייתי עוצר לו מידי פעם ברחבי הכפר כשרצה להגיע ממקום למקום. בהן צדקי, למרות המרחק הערכי והמהותי יש לומר ביני לבינו, תמיד מצאתי איתו נושא שיחה מעניין בנסיעות הקצרות, עד כדי כך שאינני זוכר למעשה רגעים של שתיקה מביכה בחברתו.
אבל מכיוון שאני בטוח שטובים ממני יתייחסו לפטירתו המצערת של הרב, הייתי רוצה דווקא להתייחס לרב 'החדש', בנו ממלא מקומו הרב מאיר שיבלחט"א.
למרות שאינני תושב הכפר, ולכאורה מה לי ולזה, אני חייב לומר שהאומץ והנחישות של הרב החדש מרשימים אותי. אולי בעטיו של הרגל, אנחנו נוטים להתלונן ולהלין בכל מצב, בין אם טוב לנו ובין אם לא, אבל להתעלם מכוונתו הכנה והנכונה של הרב אי אפשר.
עוד רבות ידובר במהלכים הללו, שיש בהם לדעתי את היכולת להצמיח דור חדש אצלנו. דור של אנשים שאכפת להם האחד מהשני ובעיקר מעצמם. אני רוצה להאמין שהמהפכה הרוחנית שהרב מנסה והתחיל להוביל ברחובות הכפר, תביא בסופו של דבר למצב בו העזרה לרב תוגש על ידי תושבי הכפר עצמם. ואני כבר לא מדבר על תחושת ה'ונפלינו' שמקננת בנו מאז ומעולם. אני מדבר על ההכרה הפשוטה שהכפר הזה שהוא בירת חב"ד בארה"ק, היה בבת עיניהם של הרבי הריי"צ והרבי נשיא דורנו זי"ע, ולכן הוא לא יכול להיות משהו שונה ממה שהם רצו שיהיה כאן.
אם תרצו, תקראו לזה שותפות גורל. ההכרה הזאת של שותפות הגורל שלנו ממעמד הר סיני שנהיינו לעם ועד היום הזה, נפלה לי עם קריאת שיעור החת"ת היומי בחומש.
רש"י מסביר על הפסוק "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", שעל הנסתרות אין ה' יתברך נפרע מאיתנו, כי אם על הנגלות. וזאת משום השותפות והערבות ההדדית שבנינו, שמחייבת אותנו לדאוג לטובת האחר אך גם לבער את הרע מקרבנו.
אין כמו הימים האלה של סוף שנה וערב השנה החדשה להתבונן פנימה בתוכנו ולגלות את הטוב שיש בנו, כמו גם את האמת שרוצה להתגלות בכל תוקפה. אנחנו יודעים שחוסננו האמיתי תלוי בהליכה בדרך התורה ובדרך שהתוו לנו רבותינו נשיאנו, ולכן אין פה שאלה של "נכון או לא נכון?". אין פה שאלה בכלל. מי לא רוצה את הטוב ביותר עבורו?
לכן, ללא ספק עלינו לאחל לרב הצלחה בתפקידו הלא פשוט. וכשמדובר על עתידנו הרוחני וממילא הגשמי, ראוי היה לשים את הציניות לכמה רגעים בצד, ולקוות שההזדמנות הגדולה הזאת לא תדלג עלינו חלילה, אלא שנהיה חלק ממנה, ושבעבור זה נזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה באמת.
סיומו של עידן
חיים גיל
אפשר לומר שתשע"ה לא הייתה שנה רגילה. אבל בינינו, איזו שנה עונה להגדרה "רגילה"? לכל שנה המיוחדות שלה ואין לך שנה שאין לה שעה. או הרבה שעות. תלוי כמה אתם צרכני אקטואליה. מנקודת מבט ישראלית מצומצמת אין ספק שהאירוע המרכזי של השנה הזאת הייתה מערכת הבחירות הסוערת. אולי הסכם הגרעין שעשוי לאיים על שלומם של מיליוני יהודים בארץ הקודש.
אבל עם כל הכבוד לאירועים ה"גדולים" שאירעו השנה, ישנם אירועים "קטנים" אך הרבה יותר משמעותיים, עבורנו, כחסידים, חסידי חב"ד ליובאוויטש.
אתחיל ב"זיכרון להולכים": פטירתו הפתאומית של המרא דאתרא של כפר חב"ד, הגה"ח מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה, פטירתו של ראש הישיבה הנערץ, הגה"ח יעקב כץ ע"ה ופטירתם של שלוחים מרכזיים וותיקים דוגמת השליח הרה"ח מולע אזימוב ע"ה וחסידים מהדור הקודם. נכון. דור הולך ודור בא ואין חדש תחת השמש. אך עבור בני גילי, מדובר בסיומו של עידן.
הרב אשכנזי ע"ה אומר תהילים על יד מיטת הרב כץ ע"ה (צילום: י. בלינקו)
דמויות אלה שליוו את שנות ילדותנו, נעורינו ובגרותנו, נעלמו מכותל המזרח והותירו בלכתם חלל גדול. מאידך, לצד הכאב, ישנה גם תקווה שמעוררת שמחה בלב. הדור הנוכחי ובעיקר הצעירים שבינינו מפגינים התקשרות כה איתנה לאילנא דחיי, כ"ק אדמו"ר זי"ע, למרות כל השנים שעברו מאז התכסה מעינינו.
כפי שניתן היה לראות בשנה האחרונה בבית רבינו שבבל וביתר שאת באוהל הקדוש בג' תמוז ובשאר יומי דפגרא. גם ההתחזקות בענייני מצווה, קדושה וטהרה, והגידול המבורך במספר האברכים (ונשותיהם) היוצאים למבצעים, שהלכו וגברו לאורך השנה האחרונה, מעניקים משמעות אחרת לביטוי תכלה שנה וקללותיה. עם קללות כאלה בטוח שאפשר לומר על השנה הבאה עלינו לטובה - תחל שנה וברכותיה.
השנה המסתיימת הייתה נדבך נוסף בתהליך הגאולה אליו אנו עורגים. זו הייתה שנה של הוספה באור תורה וחסידות. שנה בה גברה ההתקשרות לנשיא הדור שלא עזב ולא יעזוב את צאן מרעיתו. יהי רצון מהשי"ת שעוד בטרם תסתיים השנה, כבר נזכה לחזות באורו של מלך המשיח, שהרי במוצאי שביעית – בן דוד בא. תיכף ומיד ממש.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
