מערכת COL
|
יום כ"ה כסלו ה׳תשע״ד
28.11.2013
תנו רבנן מצוות נר חנוכה ● להדפיס וללמוד
בעיצומם של ימי החנוכה, COL מתכבד להגיש מאמר תורני מיוחד על מאמר "תנו רבנן מצוות נר חנוכה" שבתורה אור, מאת המרצה הפופולרי הרב אבינועם אהרוני, חבר קהילת חב"ד המעטירה באלעד. וגם: המאמר בפורמט PDF מצוות נר חנוכה
(צילום: ברוך עזאגווי)
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
בעניין אופן הדלקת החנוכייה נאמר בגמרא (שבת כא:): "ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך" ומהו טעם המחלוקת ביניהם? לפי אחת הדעות המובאות בגמרא הרי ש "טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין".
וכאן צריך להבין:
מילא לפי דעת בית הלל ש "מעלין בקודש ואין מורידין" מובן, שכן הכלל של "מעלין בקודש ואין מורידין בקודש" הוא כלל הלכתי המבהיר את הסדר בעניינים שבקדושה. כלל זה מתייחס לסדר קיומן ולדירוגן של מצוות, לדרגת הקדושה של מי שמקיים אותן ולדרגת חשיבותם של תשמישי קדושה. על פי כלל זה הרי כאשר לפנינו כמה מצוות שעלינו לקיים, עלינו לקיים קודם את המצווה ה "פחותה" בקדושתה ואחר כך את המצווה המעולה יותר או הרבה יותר בקדושתה.
(הדוגמה המוכרת ביותר היא סדר הנחת תפילין, שמניחים קודם תפילה של יד, ורק לאחריה תפילה של ראש. דבר זה נלמד אמנם לפי הסדר בפסוק שכתוב: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ", אך יש מהאחרונים המבהירים כי הסיבה לסדר זה היא, שקדושתה של תפילה של ראש גדולה משל יד, ומכיוון שמעלין בקודש ולא מורידין, מניחים קודם את התפילה שקדושתה פחותה, ורק לאחריה את התפילה שקדושתה רבה יותר).
וכיון שניתן להכיל כלל זה בחנוכה, שכן בכל יום הוא מצווה בפני עצמה, לכן יש להדליק את הנרות באופן של הולך ומוסיף ואור - "מעלין בקודש".
אבל טעמא דבית שמאי דורש ביאור, שהרי עניין פרי החג הוא שבזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים בחג הסוכות שבעים פרים, ביום הראשון הקריבו שלשה עשר, ובכל יום הקריבו פר אחד פחות, עד שביום האחרון הקריבו שבעה בלבד. בנוסף לפרים הקריבו בכל יום גם שני אילים וארבעה עשר כבשים. (במדבר כ"ט). ועל כך נאמר בגמרא (סוכה דף נה:): "אמר רבי אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי - כנגד שבעים אומות... אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן? "
נמצא, שעניין ההתמעטות בהקרבת פרי החג אינו גדר הלכתי בקיום המצות באופן כללי, אלא עניין פרטי הקשור עם אומות העולם. ואם כן שואל אדמוה"ז – מהו הקשר בין פרי החג להדלקת נרות חנוכה שהם לכאורה שני עניינים שונים בתכלית?
[הערה: בכל מקום שמופיעה במאמר הערה בסוגרים מרובעות ובכתב קטן יותר, כמו הערה זו, הרי זו הערת העורך]
המצוות הם לבושי הנפש
להבין העניין מקדים אדמוה"ז ביאור בעניין הפסוק (משלי ו, כ"ג): "כי נר מצוה ותורה אור" והוא:
בזוהר נאמר כי המצות נקראים גם בשם "לבושים" שהנשמה מתלבשת בהם. והביאור בזה הוא כי בעת שהנשמה עולה לגן עדן, אפילו גן עדן התחתון, ואפילו הדרגא הנמוכה שבג"ע התחתון, הרי האור שם מרובה מאד ואין ביכולת הנשמה שהיא בעלת גבול לקבל מהאור הזה מגודל עוצמתו ובהירותו, וכל שכן שגם בגן עדן עצמו עולה הנשמה בעילוי אחר עילוי, (ואף שבכללות ישנם ב' חלוקות בגן עדן – עליון ותחתון, מכל מקום בכל אחד מהם יש אין ספור דרגות של עילוי).
ועל כן זקוקה הנפש ל "לבוש" שדרכו תוכל להשיג את האור שבגן עדן. על דרך משל כמו שאין בכוח העין להביט ישירות בשמש אלא על ידי זכוכית המפחיתה מעוצמת ובהירות האור המאיר עליה. וכן כמו שאין התלמיד יכול להשיג את חכמת הרב כי עם על ידי שהרב ילביש את חוכמתו במשל [שהוא אמנם מצד אחד מסך המבדיל בין השגת הרב להשגת התלמיד, אבל מאידך הוא גם מסך המקשר ביניהם, שכן רק על ידי מסך זה יוכל התלמיד להשיג את דברי הרב כפי המשל], כך גם הנפש זקוקה ללבוש דרכו תוכל להשיג את אור ה' בגן עדן. ולבוש זה נוצר בעת קיום המצוות (כפי שיתבאר בהמשך).
ועל כן צריך אדם לקיים כל תרי"ג מצוות בכדי שיהא לבושו שלם ויכול להשיג האור שבגן עדן, ובאם לא קיים כל המצוות אזי צריך הוא לחזור לעולם הזה בגלגול שוב כל מנת להשלים את החסר להשלים לבושו.
אמנם, כאשר זוכה האדם להשלים הלבוש הרי שהתענוג שבהשגת האור שבגן עדן הוא כה גדול עד שאמרו חז"ל (חגיגה ט"ו:): "מוטב דלדייני וליתי לעלמא דאתי" (טוב שיקבל האדם את כל הדינים ובלבד שיזכה לתענוג העולם הבא). וזה אפילו בתענוג הפחות ביותר שבגן עדן התחתון (שהוא לאין ערוך מכל תענוגות העולם הזה שהם רק פסולת התענוג שבגן עדן), וכל שכן כאשר זוכה לעלות בעילוי אחר עילוי, שכל עילוי הוא באין ערוך לזה שקדם לו והתענוג שבו הוא לאין ערוך לתענוג שבדרגא הקודמת.
ומדוע דווקא על ידי קיום המצוות ממשיך האדם "לבושים" על נשמתו? מבאר אדמוה"ז כי שורש המצוות הוא כה נעלה (כתר עליון) עד שלא היה ניתן להמשיכו למטה בעולם הזה שיוכלו להתקיים במחשבה או בדיבור, אלא רק במעשה דווקא. כי "סוף מעשה במחשבה תחילה" כלומר ששורש המעשה הוא "במחשבה תחילה" - במה שהיה תחילה אפילו לפני המחשבה - בכתר. ולכן, על ידי קיום המצוות ממשיכים את שורשם הנעלה של המצוות – כתר.
"כתר" הוא הדרגה שלמעלה מכל הספירות ונקראת כתר מלשון סיבוב (כמו לכתר את העיר) - ענין זה קיים בכתר שהוא אור מקיף על כל העולמות. וכן כמו עטרה שמקפת את הראש, כך הכתר הוא אור מקיף שלמעלה מכל העולמות. ולכן על ידי קיום המצוות ממשיכים אור "מקיף" על הנשמה, אור שאינו מתלבש בפנימיות הנשמה (להבדיל מהאור הנמשך על ידי לימוד התורה שמתלבש במוח האדם ובנשמתו, כמו שנאמר בתהילים (מ',ט) "ותורתך בתוך מעי"). ואור זה משמש לנשמה כלבוש, אספקלריה, בגן עדן, כנ"ל.
במילים אחרות: כיון שהמצוות הם הממוצע שבין האלוקות לנברא התחתון ביותר, שמצד אחד שורשם הוא הנעלה ביותר ומאידך המצוות הם במעשה תחתון דווקא, לכן יכולים המצוות לשמש כממוצע בין הנשמה (שעם היותה רוחנית מכל מקום גם היא נברא כשאר הנבראים) לבין האור האלוקי שבגן עדן.
שני אופנים באספקלריה
לעיל הוזכר כי ההמשכה שעל ידי המצוות היא כאספקלריה שבין הנשמה לאור האלוקי שבגן עדן. והנה בעניין האספקלריה ישנם ב' אופנים:
• אספקלריה המאירה – זכוכית בהירה ומזוככת דרכה ניתן לראות אור ישר אפילו מרחוק – כמו במשקפת.
• אספקלריה שאינה מאירה – זכוכית שבה ניתן לראות רק אור חוזר – מראה.
משה רבנו זכה שהשגתיו בעולמות העליונים היו דרך אספקלריה המאירה, שנאמר (במדבר י"ב,ח') "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (מראה בסגול) ואילו השגת שאר הנביאים הייתה על ידי אספקלריה שאינה מאירה - מראה, שנאמר (שם ו') "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע" (מראה בקמץ).
ההבדל בין "אור ישר" ל "אור חוזר" לעניינינו הוא שראיית "אור ישר" היא ראיית הדבר כפי שהוא בעצם, ואילו ראיית "אור חוזר" היא ראיית הדבר כפי שהוא משתקף בדברים אחרים. ומצד זה יש מעלה ב "אור ישר" על פני "אור חוזר". ואולם – ישנה גם מעלה ב "אור חוזר" על פני "אור ישר" והיא שניתן לראות בו רחוק יותר, אם כי אין זו ממש אותה ראיה כמו ב"אור ישר". [כמו על דרך ההבדל שבין התלמוד הבבלי לירושלמי שמבואר בחסידות שהירושלמי הוא בבחינת "אור ישר" ולכן אין בו שקלא ותריא אלא הכול רק הלכות פשוטות ומאירות, ואילו הבבלי הינו בבחינת "אור חוזר" ולכן כל דבר מתברר בו באופן של קושיא ופלפול.
והנה, הגם שמצד אחד יש מעלה בירושלמי ששם העניין מאיר כפי שהוא, אך מאידך המעלה בבלי הוא ששם הדברים מתבררים עד תומם ודווקא על ידי חקירה ודרישה שבבלי - מגיעים שם לעומק רום ולשורשם של הדברים באופן שלמעלה מהדברים כפי שהם מופיעים בירושלמי].
בעבודת ה' – אספקלריה שאינה מאירה היא העבודה באופן של "בכל מאודך". והביאור בזה:
עבודת הצדיקים היא באופן של "אור ישר" – אספקלריה מאירה, כי אצל הצדיקים אין הנפש הבהמית מעלימה ומסתירה על הנפש האלוקית ולכן יכולים הם לקבל את אור ה' המאיר עליהם ישירות. אך מי שלא זכה עדיין למעלת ומדרגת הצדיק, נפשו הבהמית מעלימה ומסתירה על נפשו האלוקית ועבודתו היא באופן של "אתכפיא והתהפכא" לכפות את נפשו הבהמית להתנהג כפי רצון הנפש האלוקית, קודם בכפיה ולבסוף מרצון.
אבל כאשר הוא מצליח בכך, הרי שכמו המביט במראה שרואה לא רק את עצמו אלא גם מה שרחוק יותר מאחוריו, כך גם שלא רק שהוא יכול לקבל את אור ה' המאיר על נפשו, אלא אף יותר מכך – שמסירות נפשו בעבודה של "בכל מאודך" לכוף ולהפוך את נפשו הבהמית, פועלת שיומשך אור חדש ונעלה יותר גם מהאור הישר המאיר על הנפש האלוקית. אור שלמעלה מסדר ההשתלשלות. ולכן אמרו חז"ל (ברכות לד:) "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", כי עבודת הבעל תשובה של "בכל מאודך", הגם שהיא דרך אספקלריה שאינה מאירה, מכל מקום היא מגיעה עד מקום נעלה ביותר שלמעלה מהקדושה הנמשכת לצדיקים מצד עצמם.
"נר מצוה ותורה אור" ו "נר ה' נשמת אדם"
על פי הנ"ל יתבאר העניין של "נר מצוה ותורה אור" וכן "נר ה' נשמת אדם" שהם שני האופנים באספקלריה – אספקלריה המאירה ואספקלריה שאינה מאירה.
מהו נר? הנר עצמו מורכב משמן ופתילה. וכאשר הנר דולק הנה הגם שהאש מכלה את השמן, אבל אכילתה את השמן הוא על ידי הפתילה דווקא. שאין האש יכולה לדלוק על השמן בעצמו אלא רק על ידי היאחזותה בפתילה. הטעם לזה שהאש יכול להיאחז בפתילה דווקא הוא משום שהפתילה היא בביטול כלפי האש. כלומר שהפתילה אינה עניין מצד עצמה, אלא כל עניינה היא שהיא ממוצע המחבר בין השמן לאש. וכיון שהאש הוא "רוחני" יותר מהשמן אינו יכול להתחבר ישירות אל השמן וזקוק הוא "לממוצע" שיחבר ביניהם וזוהי הפתילה, שמצד אחד היא גשמית כמו השמן, ומאידך גשמיותה הוא בביטול מוחלט כלפי האש.
ובעבודת האדם – השמן הוא מעשה המצוות בעולם הזה (שמן משחת קודש) והפתילה היא הביטול שאדם פועל בנשמתו על ידי העבודה של "בכל מאודך". ובפרט במסירות נפשו בביטול בזמן קריאת שמע . שכיון שהנפש היא רוחנית יותר (הגם שכלפי האור האלוקי היא נברא) לכן היא יכולה לשמש כממוצע בין האור האלוקי והמצוות הגשמיות ובלבד שתהא בביטול.
והנה, כאשר האש דולק על הפתילה ניתן להבחין בשני אופנים באור: האור הקרוב יותר לפתילה הוא אור כהה יותר ונקרא "נהורא אוכמא", ואילו האור הרחוק יותר מהפתילה הוא אור בהיר יותר ונקרא "נהורא חיורתא". שכאשר מדליקים את הנר, הרי בתחילה עולה ה "נהורא אוכמא" ואח"כ מאיר גם ה "נהורא חיורתא". ושני סוגי אור אלו הם ב' האופנים באספקלריה הנז"ל: "נהורא אוכמא" הוא אספקלריה שאינה מאירה ו"נהורא חיורתא" הוא אספקלריה המאירה.
כך גם בעבודת האדם, בתחילת עבודתו באופן של "בכל מאודך" - במסירות נפש, הרי אז האור הוא בבחינת "נהורא אוכמא" – אספקלריה שאינה מאירה, ואולם על ידי הקדמה זו הרי הוא זוכה שעל ידי קיום המצוות שלו אחר כך, נמשך לו אור נעלה יותר - "נהורא חיורתא", גילוי אור אין סוף על נפשו.
במילים אחרות: בעת עבודתו בקיום המצוות והמשכת הביטול בנפשו, הרי נפשו היא הפתילה והמצוות הם השמן. אבל בעוה"ב נהפוך הוא, שהלבושים שהמשיך לנפשו על ידי קיום המצוות הם הפתילה והממוצע בין האור שבג"ע לבין נפשו. ונפשו היא השמן.
שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם
מנורת המקדש הייתה מנורה של שבעה קנים שהם כנגד שבע אופנים בעבודת ה' (עבודה מאהבה, עבודה מיראה וכו'). האופנים בעבודת ה' אינם באים רק מצד עבודת התחתון אלא נשפעים לאדם בפנימיות על ידי "שבעה הרועים".
["שבעה רועים" הוא מונח המוזכר בנבואת מיכה (ה',ד') המתאר שבעה מאישי הדורות המפרנסים וממשיכים לכללות נשמות ישראל (הנקראים "צאן קדושים") מאור אין סוף ברוך הוא. והם (מסכת סוכה נ"ב:): אדם, שת, מתושלח, אברהם, יעקב, משה ודוד].
כל אחד מהרועים הללו משפיע לנשמות ישראל עבודה שהיא כנגד אחת הספירות: חסד, גבורה, רחמים וכו'. כל הנשמות מקבלות מכל הרועים, אבל יש נשמות שגוברת בהם יותר מידת החסד ויש נשמות שגוברת מהם יותר מידה אחרת.
פירוש נוסף ברועים, הוא שהם רועים ומפרנסים את עצמם, שעל ידי שממשיכים את המידות למטה לנשמות ישראל, ממשיכים תוספת המשכת אור לספירות עצמם. וזהו כענין ש"נשמות ישראל מפרנסות לאביהם שבשמים". שהרי אין סוף ברוך הוא מרומם ומנושא מבחינת חכמה ומבחינת מידות, ד"לאו מכל אינון מידות איהו כלל", וכדי שיומשך אור אין סוף ברוך הוא במדות העליונות, הוא כפי אתערותא דלתתא. כלומר שע"י שהם ממשיכים מדות בנשמות ישראל, וישראל עובדים את ה' במידות אלו, נמשך על ידי זה תוספת אור גם במידות העליונות. ולכן נקראו הרועים גם בשם "ריעים למקום".
[וכאן המקום להבהיר: עניין ההשפעה משבעה הרועים הוא שההשפעה נמשכת לישראל לדרך ראשי אלפי ישראל שבכל דור, אלא שראשי אלפי ישראל אלו מקבלים מבחינת שבעה הרועים]
שני האופנים הללו "רועים" ו "ריעים" קיימים גם לגבי השפעה פנימית נוספת שמשפיעים הרועים בנשמות ישראל והיא השפעת התורה. כי התורה היא השפעה פנימית הבאה באדם בפנימיות "ותורתך בתוך מעי". שדבר ההלכה נתפס ומושג בשכלו והוא יכול להבינו על בוריו. ואדרבא, דווקא על ידי השפעה פנימית זו מתגלה ההשפעה הפנימית של המידות, כי כאשר מתבונן בשכלו ומעמיק בגדלות ה' כמ"ש "וידעת היום" ו "דע את אלוקי אביך", הרי על ידי זה מתעוררים אצלו אהבת ה' ויראתו.
וכפי שעל ידי התעוררות המידות כאן למטה נמשך גם למעלה במידות תוספת אור, כך גם בעניין התורה "מתלמידי יותר מכולם" נמשך תוספת אור בחכמה עילאה.
היתרון בהשפעה פנימית הוא שההשפעה פועלת שינוי באדם המקבלה ומעלה אותו בפועל לדרגות נעלות יותר. אבל החיסרון הוא שהשפעה זו צריכה שמירה שלא תגיע לידי החיצונים. וכמו מידת החסד שבריבוי השתלשלויות יכול להגיע גם לידי הקליפה "חסד לאומים חטאת". וכמו אברהם (שהוא מדת החסד) שיצא ממנו ישמעאל.
בחנוכה אנו מדליקים מנורה של שמונה נרות (ולא שבעה כפי שהיו במקדש). לפי שהמנורה של חנוכה היא כנגד "שמונה נסיכי אדם".
["שמונה נסיכי אדם" הוא מונח המוזכר אף הוא במיכה (שם) והם שמונה מאישי הדורות המשפיעים לישראל בבחינת "מקיפים" מבחינת "סובב כל עלמין". ובגמרא (סוכה נ"ב:) מובא כי אלו הם ישי, שאול, שמואל הנביא, עמוס, צפניה, צדקיה, מלך המשיח ואליהו הנביא]. וכן הם הצדיקים התמימים שבכל דור כמו ישי שמצינו שמת רק בעטיו של נחש, שזה לא נאמר אפילו לגבי משה שאנו מכנים "רבנו".
השפעה באופן של "מקיף" איננה פועלת שינוי מהותי באדם אלא מביאה את האדם להתפעלות זמנית. על דרך משל כמו אחד שמתפעל מתפילת אדם צדיק המתפלל בדחילו ורחימו במסירות נפש. הרי ההתפעלות הזו היא רק בבחינת "מקיף" והיא התפעלות של רגע שהרי לא קיבל מאותו הצדיק בפנימיות השכלה וחכמה. אבל היתרון שבהשפעת המקיפים היא ששורש ההשפעה גבוה יותר. ולכן ברגעי ההתפעלות יכול הוא להגיע למקום גבוה יותר באהבת ה' וביראת שמים ממה שיכול היה להגיע על ידי השגותיו בלבד. שכן ההתפעלות שבאה על ידי השגה היא כפי גודל ההשגה של המקבל, מה שאין כן ההתרוממות שמגיעה על ידי השפעת המקיף היא כפי אופן ההשפעה של המשפיע. ולכן ההשפעה באופן של מקיף לא רק שלא יכולה ליפול לידי החיצונים אלא אף מסמאת את עיני החיצונים.
ובזאת יובן מדוע ישנם צדיקים [שהם גם תלמידי חכמים גדולים] שאינם משפיעים תורה כמו תלמידי חכמים אחרים שבדור [שגם הם צדיקים, כמובן]?
והתשובה: כי ההבדל בינם לבין תלמידי החכמים המשפיעים תורה לעם ישראל הוא שעם היות צדיקים אלו תלמידי חכמים גם כן, אבל הם בחינת "נסיכי אדם" שנשמתם ממקום גבוה יותר – חיצוניות עלמא דאתכסיא (עולמות המכוסים) - ועבודת ה' שלהם היא שלמה ותמימה יותר. וכיון שנשמתם הוא מחיצוניות עלמא דאיתכסיא לכן אין הם משפיעים תורה בפנימיות. ואילו אותם תלמידי חכמים המשפיעים תורה לעם ישראל הרי הם בחינת ה"רועים" שנשמתם היא מפנימיות עלמא דאתגליא (עולמות הגלויים) ולכן הגם שאין עבודתם בשלמות ובתמימות כמו עבודת הצדיקים, מכל מקום יש ביכולתם להשפיע לנשמות ישראל בפנימיות.
וכמו שמצינו בר' יוחנן בן זכאי שהיה שר התורה ומלמד תורה לישראל, ועם כל זה אמר לר' חנינא בן דוסא (ברכות לד:) "בקש עלי רחמים" שתפילתו של ר' חנינא בן דוסא הייתה גדולה הרבה יותר משלו. וזאת אף שלא מצינו שר' חנינא בן דוסא היה מפרנס את ישראל בתורה ולא נמצאו משמו דינים במשנה. אבל היה צדיק תמים בלי דופי עד שאמרו עליו חז"ל (ברכות סא:) שלא נברא העולם אלא בשבילו והיו מקבלים ממנו הדרכה בדרכי עבודת ה'. ותפילתו הייתה משנה סדרי הטבע - לפי שהמקיפים הם למעלה מסדר ההשתלשלות.
עניינים של נרות חנוכה
מלחמת היוונים ביהודים הייתה בראש ובראשונה מלחמה רוחנית. היוונים לא התנגדו ללימוד התורה, להיפך, הם העריכו את החכמה שבתורה. העניין הוא שהם רצו שעם ישראל יכיר בתורה כחכמה שכלית בלבד ולא יראו בתורה עניין אלוקי שלמעלה מטעם ודעת. ולכן כאשר נכנסו היוונים לבית המקדש לא שפכו את השמנים, ואף לא לקחו אותם לשמן את גלגלי המלחמה. אלא טימאו את השמנים. שמן רומז על ספירת החכמה. ומטרתם של היוונים הייתה לטמא את חכמת ישראל שהשגתם את התורה תהיה השגה שכלית בלבד, שילמדו תורה אבל ישכחו מנותן התורה ח"ו.
לצורך ביטול ההשפעה השלילית הזו שניסו היוונים לקבע בנשמות של ישראל, צריך היה לגייס כוחות נעלים שלמעלה מספירת החכמה. היה צורך להמשיך מבחינת המקיפים העליונים על מנת לעורר בישראל דבקות שלמעלה מטעם ודעת. להביאם להתפעלות והתרוממות הנפש ששום השפעה פנימית של חכמה דקליפה לא תוכל לערער. ואדרבא, התפעלות והתרוממות הנפש כזו שתסמא את עיני החיצונים.
וזה היה העניין שהנס הגיע דווקא באופן שנמצא פח שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, היינו שהשמן – החכמה שמצד עצמה היא השפעה פנימית כנ"ל, תהיה מוגנת על ידי חותמו של כהן גדול – המקיף.
ולכן משחרב בית המקדש, אף על פי שאין אנו מדליקים מנורה של שבעה קנים בכל יום (מפני שעניין המנורה הוא בבחינת שבעת הרועים - השפעה פנימית התלויה ביכולת המקבל לקבל, וכיון שאין בית מקדש לכן אין מדליקים את המנורה), אבל המנורה של חנוכה יש בה שמונה קנים שהם כנגד שמונה נסיכי אדם – השפעה נעלית יותר של המקיפים שאינם תלויים במקבל אלא במשפיע, וזה אינו תלוי זמן ומקום, לכן מנורה זו אנו מדליקים גם היום.
הולך ומוסיף או הולך ופוחת
ובזאת יובן מדוע לומדים בית שמאי דין הדלקת המנורה בחנוכה מפרי החג בסוכות: כי גם פרי החג עניינם הוא המשכת המקיפים לבטל את השפעת אומות העולם על ישראל, אמנם בדרך של שמחה. ולכן ביום הראשון מקריבים י"ג פרים כנגד י"ג מידות הרחמים שהם גם בבחינת "מקיפים". וממילא ביום השני דסוכות כבר אין זקוקים לי"ג פרים כיון שכבר שעיקר הבירור כבר נפעל ביום הראשון, וכן ביום השלישי אין זקוקים לשנים עשר פרים כי כבר התבררו עוד ביום השני וכו'.
וכמו כן הוא גם בחנוכה שעניינה הוא לבטל ההשפעה של מלכות יוון על ידי המקיפים, לכן ביום הראשון זקוקים לשמונה נרות שהם כנגד שמונה מקיפים, ולאחר שביום הראשון המקיפים מסמאים את עיני החיצונים אזי ביום השני ניתן להדליק רק שבעה וכו' עד שיתבררו לגמרי ואז נגמר החג. אמנם הבירור של חנוכה הוא בדרך של מלחמה ולא בדרך של שמחה, אבל אופן הבירור הוא כמו בסוכות, לדעת בית שמאי. ולכן צריך להיות "פוחת והולך".
ובית הלל סברי "מעלין בקודש" כי הגם שחנוכה דומה לסוכות, בכל אופן יש ביניהם חילוק. כי חג סוכות הוא מדאורייתא ולכן אין מניעה שעיקר בירור הקליפה יהיה כבר מהיום הראשון באופן שאח"כ יהיה ניתן להפחית עד הסיום, כי "היד ה' תקצר?". אבל חג חנוכה הוא מדרבנן שאין בכוחם להמשיך גילוי נעלה כזה באופן שעיקר הבירור יהיה כבר ביום הראשון. לכן סוברים בית הלל שהבירור צריך להתחיל מלמטה למעלה באופן שהוא הולך ומתחזק בכל יום עד הבירור השלם בסוף החג.
להורדת המאמר בפורמט PDF
הקדמת העורך
בעניין אופן הדלקת החנוכייה נאמר בגמרא (שבת כא:): "ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך" ומהו טעם המחלוקת ביניהם? לפי אחת הדעות המובאות בגמרא הרי ש "טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין".
וכאן צריך להבין:
מילא לפי דעת בית הלל ש "מעלין בקודש ואין מורידין" מובן, שכן הכלל של "מעלין בקודש ואין מורידין בקודש" הוא כלל הלכתי המבהיר את הסדר בעניינים שבקדושה. כלל זה מתייחס לסדר קיומן ולדירוגן של מצוות, לדרגת הקדושה של מי שמקיים אותן ולדרגת חשיבותם של תשמישי קדושה. על פי כלל זה הרי כאשר לפנינו כמה מצוות שעלינו לקיים, עלינו לקיים קודם את המצווה ה "פחותה" בקדושתה ואחר כך את המצווה המעולה יותר או הרבה יותר בקדושתה.
(הדוגמה המוכרת ביותר היא סדר הנחת תפילין, שמניחים קודם תפילה של יד, ורק לאחריה תפילה של ראש. דבר זה נלמד אמנם לפי הסדר בפסוק שכתוב: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ", אך יש מהאחרונים המבהירים כי הסיבה לסדר זה היא, שקדושתה של תפילה של ראש גדולה משל יד, ומכיוון שמעלין בקודש ולא מורידין, מניחים קודם את התפילה שקדושתה פחותה, ורק לאחריה את התפילה שקדושתה רבה יותר).
וכיון שניתן להכיל כלל זה בחנוכה, שכן בכל יום הוא מצווה בפני עצמה, לכן יש להדליק את הנרות באופן של הולך ומוסיף ואור - "מעלין בקודש".
אבל טעמא דבית שמאי דורש ביאור, שהרי עניין פרי החג הוא שבזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים בחג הסוכות שבעים פרים, ביום הראשון הקריבו שלשה עשר, ובכל יום הקריבו פר אחד פחות, עד שביום האחרון הקריבו שבעה בלבד. בנוסף לפרים הקריבו בכל יום גם שני אילים וארבעה עשר כבשים. (במדבר כ"ט). ועל כך נאמר בגמרא (סוכה דף נה:): "אמר רבי אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי - כנגד שבעים אומות... אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן? "
נמצא, שעניין ההתמעטות בהקרבת פרי החג אינו גדר הלכתי בקיום המצות באופן כללי, אלא עניין פרטי הקשור עם אומות העולם. ואם כן שואל אדמוה"ז – מהו הקשר בין פרי החג להדלקת נרות חנוכה שהם לכאורה שני עניינים שונים בתכלית?
[הערה: בכל מקום שמופיעה במאמר הערה בסוגרים מרובעות ובכתב קטן יותר, כמו הערה זו, הרי זו הערת העורך]
המצוות הם לבושי הנפש
להבין העניין מקדים אדמוה"ז ביאור בעניין הפסוק (משלי ו, כ"ג): "כי נר מצוה ותורה אור" והוא:
בזוהר נאמר כי המצות נקראים גם בשם "לבושים" שהנשמה מתלבשת בהם. והביאור בזה הוא כי בעת שהנשמה עולה לגן עדן, אפילו גן עדן התחתון, ואפילו הדרגא הנמוכה שבג"ע התחתון, הרי האור שם מרובה מאד ואין ביכולת הנשמה שהיא בעלת גבול לקבל מהאור הזה מגודל עוצמתו ובהירותו, וכל שכן שגם בגן עדן עצמו עולה הנשמה בעילוי אחר עילוי, (ואף שבכללות ישנם ב' חלוקות בגן עדן – עליון ותחתון, מכל מקום בכל אחד מהם יש אין ספור דרגות של עילוי).
ועל כן זקוקה הנפש ל "לבוש" שדרכו תוכל להשיג את האור שבגן עדן. על דרך משל כמו שאין בכוח העין להביט ישירות בשמש אלא על ידי זכוכית המפחיתה מעוצמת ובהירות האור המאיר עליה. וכן כמו שאין התלמיד יכול להשיג את חכמת הרב כי עם על ידי שהרב ילביש את חוכמתו במשל [שהוא אמנם מצד אחד מסך המבדיל בין השגת הרב להשגת התלמיד, אבל מאידך הוא גם מסך המקשר ביניהם, שכן רק על ידי מסך זה יוכל התלמיד להשיג את דברי הרב כפי המשל], כך גם הנפש זקוקה ללבוש דרכו תוכל להשיג את אור ה' בגן עדן. ולבוש זה נוצר בעת קיום המצוות (כפי שיתבאר בהמשך).
ועל כן צריך אדם לקיים כל תרי"ג מצוות בכדי שיהא לבושו שלם ויכול להשיג האור שבגן עדן, ובאם לא קיים כל המצוות אזי צריך הוא לחזור לעולם הזה בגלגול שוב כל מנת להשלים את החסר להשלים לבושו.
אמנם, כאשר זוכה האדם להשלים הלבוש הרי שהתענוג שבהשגת האור שבגן עדן הוא כה גדול עד שאמרו חז"ל (חגיגה ט"ו:): "מוטב דלדייני וליתי לעלמא דאתי" (טוב שיקבל האדם את כל הדינים ובלבד שיזכה לתענוג העולם הבא). וזה אפילו בתענוג הפחות ביותר שבגן עדן התחתון (שהוא לאין ערוך מכל תענוגות העולם הזה שהם רק פסולת התענוג שבגן עדן), וכל שכן כאשר זוכה לעלות בעילוי אחר עילוי, שכל עילוי הוא באין ערוך לזה שקדם לו והתענוג שבו הוא לאין ערוך לתענוג שבדרגא הקודמת.
ומדוע דווקא על ידי קיום המצוות ממשיך האדם "לבושים" על נשמתו? מבאר אדמוה"ז כי שורש המצוות הוא כה נעלה (כתר עליון) עד שלא היה ניתן להמשיכו למטה בעולם הזה שיוכלו להתקיים במחשבה או בדיבור, אלא רק במעשה דווקא. כי "סוף מעשה במחשבה תחילה" כלומר ששורש המעשה הוא "במחשבה תחילה" - במה שהיה תחילה אפילו לפני המחשבה - בכתר. ולכן, על ידי קיום המצוות ממשיכים את שורשם הנעלה של המצוות – כתר.
"כתר" הוא הדרגה שלמעלה מכל הספירות ונקראת כתר מלשון סיבוב (כמו לכתר את העיר) - ענין זה קיים בכתר שהוא אור מקיף על כל העולמות. וכן כמו עטרה שמקפת את הראש, כך הכתר הוא אור מקיף שלמעלה מכל העולמות. ולכן על ידי קיום המצוות ממשיכים אור "מקיף" על הנשמה, אור שאינו מתלבש בפנימיות הנשמה (להבדיל מהאור הנמשך על ידי לימוד התורה שמתלבש במוח האדם ובנשמתו, כמו שנאמר בתהילים (מ',ט) "ותורתך בתוך מעי"). ואור זה משמש לנשמה כלבוש, אספקלריה, בגן עדן, כנ"ל.
במילים אחרות: כיון שהמצוות הם הממוצע שבין האלוקות לנברא התחתון ביותר, שמצד אחד שורשם הוא הנעלה ביותר ומאידך המצוות הם במעשה תחתון דווקא, לכן יכולים המצוות לשמש כממוצע בין הנשמה (שעם היותה רוחנית מכל מקום גם היא נברא כשאר הנבראים) לבין האור האלוקי שבגן עדן.
שני אופנים באספקלריה
לעיל הוזכר כי ההמשכה שעל ידי המצוות היא כאספקלריה שבין הנשמה לאור האלוקי שבגן עדן. והנה בעניין האספקלריה ישנם ב' אופנים:
• אספקלריה המאירה – זכוכית בהירה ומזוככת דרכה ניתן לראות אור ישר אפילו מרחוק – כמו במשקפת.
• אספקלריה שאינה מאירה – זכוכית שבה ניתן לראות רק אור חוזר – מראה.
משה רבנו זכה שהשגתיו בעולמות העליונים היו דרך אספקלריה המאירה, שנאמר (במדבר י"ב,ח') "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (מראה בסגול) ואילו השגת שאר הנביאים הייתה על ידי אספקלריה שאינה מאירה - מראה, שנאמר (שם ו') "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע" (מראה בקמץ).
ההבדל בין "אור ישר" ל "אור חוזר" לעניינינו הוא שראיית "אור ישר" היא ראיית הדבר כפי שהוא בעצם, ואילו ראיית "אור חוזר" היא ראיית הדבר כפי שהוא משתקף בדברים אחרים. ומצד זה יש מעלה ב "אור ישר" על פני "אור חוזר". ואולם – ישנה גם מעלה ב "אור חוזר" על פני "אור ישר" והיא שניתן לראות בו רחוק יותר, אם כי אין זו ממש אותה ראיה כמו ב"אור ישר". [כמו על דרך ההבדל שבין התלמוד הבבלי לירושלמי שמבואר בחסידות שהירושלמי הוא בבחינת "אור ישר" ולכן אין בו שקלא ותריא אלא הכול רק הלכות פשוטות ומאירות, ואילו הבבלי הינו בבחינת "אור חוזר" ולכן כל דבר מתברר בו באופן של קושיא ופלפול.
והנה, הגם שמצד אחד יש מעלה בירושלמי ששם העניין מאיר כפי שהוא, אך מאידך המעלה בבלי הוא ששם הדברים מתבררים עד תומם ודווקא על ידי חקירה ודרישה שבבלי - מגיעים שם לעומק רום ולשורשם של הדברים באופן שלמעלה מהדברים כפי שהם מופיעים בירושלמי].
בעבודת ה' – אספקלריה שאינה מאירה היא העבודה באופן של "בכל מאודך". והביאור בזה:
עבודת הצדיקים היא באופן של "אור ישר" – אספקלריה מאירה, כי אצל הצדיקים אין הנפש הבהמית מעלימה ומסתירה על הנפש האלוקית ולכן יכולים הם לקבל את אור ה' המאיר עליהם ישירות. אך מי שלא זכה עדיין למעלת ומדרגת הצדיק, נפשו הבהמית מעלימה ומסתירה על נפשו האלוקית ועבודתו היא באופן של "אתכפיא והתהפכא" לכפות את נפשו הבהמית להתנהג כפי רצון הנפש האלוקית, קודם בכפיה ולבסוף מרצון.
אבל כאשר הוא מצליח בכך, הרי שכמו המביט במראה שרואה לא רק את עצמו אלא גם מה שרחוק יותר מאחוריו, כך גם שלא רק שהוא יכול לקבל את אור ה' המאיר על נפשו, אלא אף יותר מכך – שמסירות נפשו בעבודה של "בכל מאודך" לכוף ולהפוך את נפשו הבהמית, פועלת שיומשך אור חדש ונעלה יותר גם מהאור הישר המאיר על הנפש האלוקית. אור שלמעלה מסדר ההשתלשלות. ולכן אמרו חז"ל (ברכות לד:) "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", כי עבודת הבעל תשובה של "בכל מאודך", הגם שהיא דרך אספקלריה שאינה מאירה, מכל מקום היא מגיעה עד מקום נעלה ביותר שלמעלה מהקדושה הנמשכת לצדיקים מצד עצמם.
"נר מצוה ותורה אור" ו "נר ה' נשמת אדם"
על פי הנ"ל יתבאר העניין של "נר מצוה ותורה אור" וכן "נר ה' נשמת אדם" שהם שני האופנים באספקלריה – אספקלריה המאירה ואספקלריה שאינה מאירה.
מהו נר? הנר עצמו מורכב משמן ופתילה. וכאשר הנר דולק הנה הגם שהאש מכלה את השמן, אבל אכילתה את השמן הוא על ידי הפתילה דווקא. שאין האש יכולה לדלוק על השמן בעצמו אלא רק על ידי היאחזותה בפתילה. הטעם לזה שהאש יכול להיאחז בפתילה דווקא הוא משום שהפתילה היא בביטול כלפי האש. כלומר שהפתילה אינה עניין מצד עצמה, אלא כל עניינה היא שהיא ממוצע המחבר בין השמן לאש. וכיון שהאש הוא "רוחני" יותר מהשמן אינו יכול להתחבר ישירות אל השמן וזקוק הוא "לממוצע" שיחבר ביניהם וזוהי הפתילה, שמצד אחד היא גשמית כמו השמן, ומאידך גשמיותה הוא בביטול מוחלט כלפי האש.
ובעבודת האדם – השמן הוא מעשה המצוות בעולם הזה (שמן משחת קודש) והפתילה היא הביטול שאדם פועל בנשמתו על ידי העבודה של "בכל מאודך". ובפרט במסירות נפשו בביטול בזמן קריאת שמע . שכיון שהנפש היא רוחנית יותר (הגם שכלפי האור האלוקי היא נברא) לכן היא יכולה לשמש כממוצע בין האור האלוקי והמצוות הגשמיות ובלבד שתהא בביטול.
והנה, כאשר האש דולק על הפתילה ניתן להבחין בשני אופנים באור: האור הקרוב יותר לפתילה הוא אור כהה יותר ונקרא "נהורא אוכמא", ואילו האור הרחוק יותר מהפתילה הוא אור בהיר יותר ונקרא "נהורא חיורתא". שכאשר מדליקים את הנר, הרי בתחילה עולה ה "נהורא אוכמא" ואח"כ מאיר גם ה "נהורא חיורתא". ושני סוגי אור אלו הם ב' האופנים באספקלריה הנז"ל: "נהורא אוכמא" הוא אספקלריה שאינה מאירה ו"נהורא חיורתא" הוא אספקלריה המאירה.
כך גם בעבודת האדם, בתחילת עבודתו באופן של "בכל מאודך" - במסירות נפש, הרי אז האור הוא בבחינת "נהורא אוכמא" – אספקלריה שאינה מאירה, ואולם על ידי הקדמה זו הרי הוא זוכה שעל ידי קיום המצוות שלו אחר כך, נמשך לו אור נעלה יותר - "נהורא חיורתא", גילוי אור אין סוף על נפשו.
במילים אחרות: בעת עבודתו בקיום המצוות והמשכת הביטול בנפשו, הרי נפשו היא הפתילה והמצוות הם השמן. אבל בעוה"ב נהפוך הוא, שהלבושים שהמשיך לנפשו על ידי קיום המצוות הם הפתילה והממוצע בין האור שבג"ע לבין נפשו. ונפשו היא השמן.
שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם
מנורת המקדש הייתה מנורה של שבעה קנים שהם כנגד שבע אופנים בעבודת ה' (עבודה מאהבה, עבודה מיראה וכו'). האופנים בעבודת ה' אינם באים רק מצד עבודת התחתון אלא נשפעים לאדם בפנימיות על ידי "שבעה הרועים".
["שבעה רועים" הוא מונח המוזכר בנבואת מיכה (ה',ד') המתאר שבעה מאישי הדורות המפרנסים וממשיכים לכללות נשמות ישראל (הנקראים "צאן קדושים") מאור אין סוף ברוך הוא. והם (מסכת סוכה נ"ב:): אדם, שת, מתושלח, אברהם, יעקב, משה ודוד].
כל אחד מהרועים הללו משפיע לנשמות ישראל עבודה שהיא כנגד אחת הספירות: חסד, גבורה, רחמים וכו'. כל הנשמות מקבלות מכל הרועים, אבל יש נשמות שגוברת בהם יותר מידת החסד ויש נשמות שגוברת מהם יותר מידה אחרת.
פירוש נוסף ברועים, הוא שהם רועים ומפרנסים את עצמם, שעל ידי שממשיכים את המידות למטה לנשמות ישראל, ממשיכים תוספת המשכת אור לספירות עצמם. וזהו כענין ש"נשמות ישראל מפרנסות לאביהם שבשמים". שהרי אין סוף ברוך הוא מרומם ומנושא מבחינת חכמה ומבחינת מידות, ד"לאו מכל אינון מידות איהו כלל", וכדי שיומשך אור אין סוף ברוך הוא במדות העליונות, הוא כפי אתערותא דלתתא. כלומר שע"י שהם ממשיכים מדות בנשמות ישראל, וישראל עובדים את ה' במידות אלו, נמשך על ידי זה תוספת אור גם במידות העליונות. ולכן נקראו הרועים גם בשם "ריעים למקום".
[וכאן המקום להבהיר: עניין ההשפעה משבעה הרועים הוא שההשפעה נמשכת לישראל לדרך ראשי אלפי ישראל שבכל דור, אלא שראשי אלפי ישראל אלו מקבלים מבחינת שבעה הרועים]
שני האופנים הללו "רועים" ו "ריעים" קיימים גם לגבי השפעה פנימית נוספת שמשפיעים הרועים בנשמות ישראל והיא השפעת התורה. כי התורה היא השפעה פנימית הבאה באדם בפנימיות "ותורתך בתוך מעי". שדבר ההלכה נתפס ומושג בשכלו והוא יכול להבינו על בוריו. ואדרבא, דווקא על ידי השפעה פנימית זו מתגלה ההשפעה הפנימית של המידות, כי כאשר מתבונן בשכלו ומעמיק בגדלות ה' כמ"ש "וידעת היום" ו "דע את אלוקי אביך", הרי על ידי זה מתעוררים אצלו אהבת ה' ויראתו.
וכפי שעל ידי התעוררות המידות כאן למטה נמשך גם למעלה במידות תוספת אור, כך גם בעניין התורה "מתלמידי יותר מכולם" נמשך תוספת אור בחכמה עילאה.
היתרון בהשפעה פנימית הוא שההשפעה פועלת שינוי באדם המקבלה ומעלה אותו בפועל לדרגות נעלות יותר. אבל החיסרון הוא שהשפעה זו צריכה שמירה שלא תגיע לידי החיצונים. וכמו מידת החסד שבריבוי השתלשלויות יכול להגיע גם לידי הקליפה "חסד לאומים חטאת". וכמו אברהם (שהוא מדת החסד) שיצא ממנו ישמעאל.
בחנוכה אנו מדליקים מנורה של שמונה נרות (ולא שבעה כפי שהיו במקדש). לפי שהמנורה של חנוכה היא כנגד "שמונה נסיכי אדם".
["שמונה נסיכי אדם" הוא מונח המוזכר אף הוא במיכה (שם) והם שמונה מאישי הדורות המשפיעים לישראל בבחינת "מקיפים" מבחינת "סובב כל עלמין". ובגמרא (סוכה נ"ב:) מובא כי אלו הם ישי, שאול, שמואל הנביא, עמוס, צפניה, צדקיה, מלך המשיח ואליהו הנביא]. וכן הם הצדיקים התמימים שבכל דור כמו ישי שמצינו שמת רק בעטיו של נחש, שזה לא נאמר אפילו לגבי משה שאנו מכנים "רבנו".
השפעה באופן של "מקיף" איננה פועלת שינוי מהותי באדם אלא מביאה את האדם להתפעלות זמנית. על דרך משל כמו אחד שמתפעל מתפילת אדם צדיק המתפלל בדחילו ורחימו במסירות נפש. הרי ההתפעלות הזו היא רק בבחינת "מקיף" והיא התפעלות של רגע שהרי לא קיבל מאותו הצדיק בפנימיות השכלה וחכמה. אבל היתרון שבהשפעת המקיפים היא ששורש ההשפעה גבוה יותר. ולכן ברגעי ההתפעלות יכול הוא להגיע למקום גבוה יותר באהבת ה' וביראת שמים ממה שיכול היה להגיע על ידי השגותיו בלבד. שכן ההתפעלות שבאה על ידי השגה היא כפי גודל ההשגה של המקבל, מה שאין כן ההתרוממות שמגיעה על ידי השפעת המקיף היא כפי אופן ההשפעה של המשפיע. ולכן ההשפעה באופן של מקיף לא רק שלא יכולה ליפול לידי החיצונים אלא אף מסמאת את עיני החיצונים.
ובזאת יובן מדוע ישנם צדיקים [שהם גם תלמידי חכמים גדולים] שאינם משפיעים תורה כמו תלמידי חכמים אחרים שבדור [שגם הם צדיקים, כמובן]?
והתשובה: כי ההבדל בינם לבין תלמידי החכמים המשפיעים תורה לעם ישראל הוא שעם היות צדיקים אלו תלמידי חכמים גם כן, אבל הם בחינת "נסיכי אדם" שנשמתם ממקום גבוה יותר – חיצוניות עלמא דאתכסיא (עולמות המכוסים) - ועבודת ה' שלהם היא שלמה ותמימה יותר. וכיון שנשמתם הוא מחיצוניות עלמא דאיתכסיא לכן אין הם משפיעים תורה בפנימיות. ואילו אותם תלמידי חכמים המשפיעים תורה לעם ישראל הרי הם בחינת ה"רועים" שנשמתם היא מפנימיות עלמא דאתגליא (עולמות הגלויים) ולכן הגם שאין עבודתם בשלמות ובתמימות כמו עבודת הצדיקים, מכל מקום יש ביכולתם להשפיע לנשמות ישראל בפנימיות.
וכמו שמצינו בר' יוחנן בן זכאי שהיה שר התורה ומלמד תורה לישראל, ועם כל זה אמר לר' חנינא בן דוסא (ברכות לד:) "בקש עלי רחמים" שתפילתו של ר' חנינא בן דוסא הייתה גדולה הרבה יותר משלו. וזאת אף שלא מצינו שר' חנינא בן דוסא היה מפרנס את ישראל בתורה ולא נמצאו משמו דינים במשנה. אבל היה צדיק תמים בלי דופי עד שאמרו עליו חז"ל (ברכות סא:) שלא נברא העולם אלא בשבילו והיו מקבלים ממנו הדרכה בדרכי עבודת ה'. ותפילתו הייתה משנה סדרי הטבע - לפי שהמקיפים הם למעלה מסדר ההשתלשלות.
עניינים של נרות חנוכה
מלחמת היוונים ביהודים הייתה בראש ובראשונה מלחמה רוחנית. היוונים לא התנגדו ללימוד התורה, להיפך, הם העריכו את החכמה שבתורה. העניין הוא שהם רצו שעם ישראל יכיר בתורה כחכמה שכלית בלבד ולא יראו בתורה עניין אלוקי שלמעלה מטעם ודעת. ולכן כאשר נכנסו היוונים לבית המקדש לא שפכו את השמנים, ואף לא לקחו אותם לשמן את גלגלי המלחמה. אלא טימאו את השמנים. שמן רומז על ספירת החכמה. ומטרתם של היוונים הייתה לטמא את חכמת ישראל שהשגתם את התורה תהיה השגה שכלית בלבד, שילמדו תורה אבל ישכחו מנותן התורה ח"ו.
לצורך ביטול ההשפעה השלילית הזו שניסו היוונים לקבע בנשמות של ישראל, צריך היה לגייס כוחות נעלים שלמעלה מספירת החכמה. היה צורך להמשיך מבחינת המקיפים העליונים על מנת לעורר בישראל דבקות שלמעלה מטעם ודעת. להביאם להתפעלות והתרוממות הנפש ששום השפעה פנימית של חכמה דקליפה לא תוכל לערער. ואדרבא, התפעלות והתרוממות הנפש כזו שתסמא את עיני החיצונים.
וזה היה העניין שהנס הגיע דווקא באופן שנמצא פח שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, היינו שהשמן – החכמה שמצד עצמה היא השפעה פנימית כנ"ל, תהיה מוגנת על ידי חותמו של כהן גדול – המקיף.
ולכן משחרב בית המקדש, אף על פי שאין אנו מדליקים מנורה של שבעה קנים בכל יום (מפני שעניין המנורה הוא בבחינת שבעת הרועים - השפעה פנימית התלויה ביכולת המקבל לקבל, וכיון שאין בית מקדש לכן אין מדליקים את המנורה), אבל המנורה של חנוכה יש בה שמונה קנים שהם כנגד שמונה נסיכי אדם – השפעה נעלית יותר של המקיפים שאינם תלויים במקבל אלא במשפיע, וזה אינו תלוי זמן ומקום, לכן מנורה זו אנו מדליקים גם היום.
הולך ומוסיף או הולך ופוחת
ובזאת יובן מדוע לומדים בית שמאי דין הדלקת המנורה בחנוכה מפרי החג בסוכות: כי גם פרי החג עניינם הוא המשכת המקיפים לבטל את השפעת אומות העולם על ישראל, אמנם בדרך של שמחה. ולכן ביום הראשון מקריבים י"ג פרים כנגד י"ג מידות הרחמים שהם גם בבחינת "מקיפים". וממילא ביום השני דסוכות כבר אין זקוקים לי"ג פרים כיון שכבר שעיקר הבירור כבר נפעל ביום הראשון, וכן ביום השלישי אין זקוקים לשנים עשר פרים כי כבר התבררו עוד ביום השני וכו'.
וכמו כן הוא גם בחנוכה שעניינה הוא לבטל ההשפעה של מלכות יוון על ידי המקיפים, לכן ביום הראשון זקוקים לשמונה נרות שהם כנגד שמונה מקיפים, ולאחר שביום הראשון המקיפים מסמאים את עיני החיצונים אזי ביום השני ניתן להדליק רק שבעה וכו' עד שיתבררו לגמרי ואז נגמר החג. אמנם הבירור של חנוכה הוא בדרך של מלחמה ולא בדרך של שמחה, אבל אופן הבירור הוא כמו בסוכות, לדעת בית שמאי. ולכן צריך להיות "פוחת והולך".
ובית הלל סברי "מעלין בקודש" כי הגם שחנוכה דומה לסוכות, בכל אופן יש ביניהם חילוק. כי חג סוכות הוא מדאורייתא ולכן אין מניעה שעיקר בירור הקליפה יהיה כבר מהיום הראשון באופן שאח"כ יהיה ניתן להפחית עד הסיום, כי "היד ה' תקצר?". אבל חג חנוכה הוא מדרבנן שאין בכוחם להמשיך גילוי נעלה כזה באופן שעיקר הבירור יהיה כבר ביום הראשון. לכן סוברים בית הלל שהבירור צריך להתחיל מלמטה למעלה באופן שהוא הולך ומתחזק בכל יום עד הבירור השלם בסוף החג.
להורדת המאמר בפורמט PDF
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
