פדיון שבויים: היבטים שונים, הלכה, הרבי ואקטואליה
מאת: עו"ד נחמה ציבין

הקדמה בקצירת האומר

מצוות פדיון שבויים, הינה יסוד מוסד וערך נעלה היא, בחיי העם היהודי. הנשר הגדול הרמב"ם קובע: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (הלכות מתנות עניים ח:י) . היא תופסת מקום חשוב ומרכזי בחיים החברתיים, בחיי הקהילה ובארגונה. פדיון שבויים נדון במקורותינו להלכה וקוים למעשה. הוא ליווה את היהודי לכל אורך ההיסטוריה, למודת הסבל של עמנו. ההלכה קבעה כללים וסייגים,  ביחס לקיום מצווה זו. קהילות רבות תקנו תקנות ואף שריינו כספים, ליום צרת-שבי, כי תבוא. בהמשך, נפרט מקרים, המצביעים, כי מצוות פדיון שבויים - הלכה למעשה, עוברת כחוט השני, בהיסטוריה היהודית וכי למונח, יסודות איתנים בתודעת העם היהודי והוא מהווה ביטוי נעלה לתכונה הייחודית של העם היהודי, הלא היא: הערבות ההדדית. הרעיון העמוק הגלום במשנה "כל ישראל ערבים זה לזה", בא לידי ביטוי בולט בסולידריות היהודית בכל הקשור לפדיון שבויים. בסוגיה זולא היו חילוקיי דעות בין העדות, אשכנזים, ספרדים, או עדות המזרח ומעולם לא הייתה מגבלה כספית לביצוע המשימה. ימים ואוקיינוסים נחצו, מרחקים ומקומות נדחים לא הרתיעו את העוסקים במצוות פדיון שבויים.

החוק והמשפט החילוני אינם מתייחסים כמעט, לסוגיית פדיון שבויים ואין כל חוק העוסק בנושא. לעתים רחוקות, יתערב בג"ץ בסוגיה זו והבג"ץ הטרי בעניין שליט יעדי על זאת שכן בדרך כלל ימנע עצמו מלהתערב, בטענה כי הנושא לא שפיט ואין בג"ץ מתערב בהחלטות ממשלה, אלא רק כאשר הן אינן סבירות במידה קיצונית. התייחסות המדינה לעסקאות של חילופי שבויים, מתבססת בעיקר, על שיקולי ביטחון, מדיניות ופוליטיקה. אי אפשר להתעלם מהעובדה כי לחץ דעת הקהל והתקשורת יש להם חלק גדול בהחלטות אם לבצע עיסקת חילופי שבויים וכיצד, על אף שהגורם הבטחוני סבור כי הדבר עלול לגרום נזק ואף לסכן חיי אדם בעתיד. 

סוגיית פדיון שבויים עולה, לצערנו, מדי פעם על סדר היום הציבורי בישראל. בחלק מהמקרים תוך חילוקי דעות – בעיקר בא הדבר לידי ביטוי, כאשר מדובר בעסקאות של חילופי שבויים בין חיילי צה"ל שבויים או הרוגים – תמורת מחבלים הכלואים בבתי סוהר בארץ. בלשון העם נהוג  לכנות מאמצים לשחרור אסיר יהודי הכלוא בבית סוהר של גויים גם כפדיון שבויים, תהא סיבת המאסר אשר תהא, לאמור, אף אם עבר עבירה ונשפט בהתאם לכללי דין ומשפט של ערכאות. יש  אף כאלה, בחוגים חרדיים מסויימים, המרחיקים לכת בהגמשת המונח "פדיון שבויים", והם יכנו כפדיון שבויים כל מאמץ וניסיון לשחרר אסיר יהודי, הכלוא בארץ. התייחסות זו לפדיון שבויים יוצרת, לדעתי, זילות של מושג המהווה ערך נעלה בעולם בהלכה ובחיי העם.

ברשימה זו נתייחס, בעיקר, לפדיון שבויים בהתאם לתוכנו המקורי, כפי שהוא מופיע במקורותינו, נתייחס גם ב"קליפת האגוז" למקרים של אסירים, אשר מנסים להשוות מעמדם כזכאים לפדיון שבויים, כפי שהמונח מתפרש בהלכה. נביא דעת הרבי בקשר לעסקת חילופי שבויים, נזכיר התייחסות הרבי להחזרת הספרים מפולניה כמעשה של פדיון שבויים, נתעכב על חלק מהתייחסות ההלכה – כולל תקנות הקהל ושאלות ותשובות לנושא, כולל המגבלות אשר הוטלו על קיום המצווה בעיקר מפני "תיקון העולם", דהיינו טובת הכלל, הגוברת על טובת הפרט השבוי. בסוגיה זו במיוחד, ההלכה וההיסטוריה שזורות וניזונות זו מזו, שהרי כל מקרה של פדיון שבויים, יצר וחידש תקנות חדשות, הואיל ואין המקרה הנדון דומה למקרים בעבר "ולא ראי זה כראי זה". אי אפשר שלא להזכיר הלכות ותקנות מיוחדות אשר תוקנו, מבלי לשייכם לתקופה, לנסיבות ולמקום.

פדיון שבויים במקורותינו

מצוות פדיון שבויים נזכרת כבר בספר בראשית, כאשר אברהם אבינו יוצא לשחרר את לוט ומשפחתו אשר נשבו ע"י ארבעת המלאכים (בראשית יד: יד-טז). בספר במדבר אנו קוראים על מלחמת בני ישראל במלך ערד הכנעני אשר שבה שבי מישראל (במדבר כא" א-ג). דוד המלך מנהל מלחמה, להגן על משפחתו משבי (שמואל א' ל: ב)

רבי פנחס בן יאיר היה בדרך לפדות שבויים, פגע בו בגינאי הנהר, אמר לו: גינאי, חלוק לי "מימך ואעבור בך, אמר לו גינאי: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה (ספק אם תפדה את השבויים) ואני ודאי עושה. אמר לו פנחס בן-יאיר: אי אתה חולק-גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק לו (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ז' ע"א).

"עת להאריך ועת לקצר. אם ראובן הולך לפדות שבויים  או יהודי נתפס, ושמעון פגעו בדרך וסיפר לו ראובן כל העניין, אל ירבה עמו בדברים. עת לקצר, כי הנתפס בצער" ("ספר חסידים", רבנו יהודה החסיד, מהדורת מקיצי נרדמים, סימן תתכט) ואפשר לומר כי לגודל המצווה שבה הקב"ה את עצמו בה, בדיבור הראשון של "אנוכי ה' א-לוהיך", הוא שאמר (בהמשך): "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא אמר " אשר בראתי שמים וארץ" כי רצה להזכיר המצווה והוא מצוות פדיון שבויים , של שישים ריבוא יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם והוא יתברך ציוונו והלכת בדרכיו" ("כד הקמח" רבנו בחיי).

הרגישות למצב אפשרי של שבי, באה לידי בכך שיהודים היו כותבים לנשותיהם בכתובה: "אני מתחייב לפדות אותך ולהחזיר לביתי אם תפלי בשבי" (תרגום מארמית לפי משנה במסכת כתובות ד:ח).

חז"ל קבעו, כי יש לתרום כספים עבור מצוות פדיון שבויים וכי יש לה דין קדימה, ביחס לכל סוגי הצדקה האחרים, הואיל ומצב של שבי כולל בתוכו סיכון של מוות, מהריגה, מרצח, ממחלה, מרעב או מצמא (בבא בתרא ח:ב). המחבר – ר' יוסף קארו – פוסק, בשולחן ערוך, כי כל עיכוב בפדיון שבויים – אם ניתן להקדים: הרי זה כשופך דמים. הוא, אף קובע, כי אין לחסוך במאמצים ע"מ להציל שבויים (יורה דעה, רנב: א-ז)

הרמב"ם כי הכלל ההלכתי שאין מעבירין על הצדקה לא חל על מצוות פדיון שבויים.

דעת הרבי בנושא

הנני העניה במעש, הרבי התייחס בשנת תשל"ט, לעסקת חילופי השבוי החייל אברהם עמרם, אשר נערכה במועד הנ"ל, תמורת 76 מחבלים, ביניהם גם כאלה שהורשעו ברצח וזאת לאחר שהוחזק כשבוי בלבנון למעלה משנה. הרבי תקף קשות את העסקה והוכיח כי העסקאות הללו אינן הגיוניות מהצד המספרי ויש בהן סכנה. הרבי גם התריע כי הדבר יהווה גורם מעודד למחבלים ויגרום לשחרור רוצחים. גישתו של הרבי מבוססת – לעניות דעתי – על העקרון של פיקוח נפש והיא נקיה משיקולים אחרים, אשר אינם קשורים להגנה על חיי יהודים והיא מעל טובת הפרט "הלוחצת" ברגע זה, לאמור, האם עסקת חלופי שבויים תסכן חיי יהודים בעתיד. זוהי, אפוא, גישה המעדיפה את טובת הכלל על טובת הפרט.

בבא לקמן קטעים רלבנטיים לעניין, משיחת קודש של הרבי ממוצאי שבת פרשת במדבר תשל"ט, לאחר עיסקת חילופי החייל השבוי אברהם עמרם, תמורת 76 מחבלים:

"והתווסף עוד מעשה מבהיל שרואים זאת... אבל זה מראה עד היכן מגיעים הדברים. הי' מעשה ביהודי שהי' בשבי' ולא רצו להוציאו (מהשבי של הצד שכנגד) עד שהחליפו אותו בשבעים וכמה מהצד שכנגד.

ומעשה זה הי' באותו הזמן שארה"ב חתמה חוזה דומה לזה עם ברית-המועצות, עם רוסי' והחליפו חמשה שבויים בשניים - וכאן החליפו אחד תמורת שבעים וכמה. אמנם נכון שבהלכה - ישנו מקום לוויכוח, מכיוון שמדובר אודות פיקוח נפש של יהודי אחד וכשצריכים לתת על כך פי-כמה-וכמה - אזי יש מקום להתווכח כיצד צריך להיות הדין.

אבל בזה גופא נוסף עניין עיקרי: בגלוי אמרו שמכיוון שאין ברירה אחרת, ומכיוון שמדובר ביהודי בעל משפחה - אזי לא יכלו לחשבן כמה יצטרכו לשחרר עבור כך מבית-הסוהר ולכן עשו זאת. שאלו אותו: הרי ריבוי פעמים היו מעשים בפועל שלקחו בני-ערובה והטרוריסטים ציפו שישחררו את פלוני ופלוני, במספר שווה או פעמיים כך - אך לא פי-שבעים, והרי אתם עצמכם הכרזתם שזו נקודה עקרונית שלא ייכנעו לשום איום - עם טעם בצידו, טעם שיש לו מקור בהלכה ומקום בשכל הפשוט, ואפילו מקום בדיפלומטי-ה (שזה הרי הדבר שעליו בונים כעת: שאם יורו להם את הדרך שע"י איום משחררים ופועלים איזה עניינים - זה יגרה אותם לרדוף בגלל זה אחרי בני-ערובה - במילא אין עצה אחרת ומוכרחים להראות להם שזה לא מועיל. ובשיטה זו החזיקו במשך שנים רצופות, אע"פ שזה הביא לקורבנות מהיהודים ששמותיהם כתובים, ואלו עניינים שבגלוי.

וכאן התחרטו לפתע, ובאופן מבהיל, כאמור לעיל - אחד תמורת שבעים וכמה!! ...אבל מאחר שאי-אפשר לרמות את העולם כל הזמן ובכל העניינים,  אשר בין השבעים וכמה - כמעט חציים היו כאלה שהיו בבית-הסוהר לא על עניינים של מה-בכך - שאפילו כאשר הי' זה על עניינים של מה-בכך, אחזו שנים רצופות בשיטה שלא להיכנע לאיומים של טרוריסטים, ושם היו קרוב לחציים (שלושים וכמה) מאלו שהתעסקו בפועל עם עניינים של חבלה, עד למעשה חבלה של אבדן נפשות של יהודים.

המדובר על מעשה שאי-אפשר להתחרט!! השבעים וכמה נמצאים בחופש ובמקום כזה אשר רחמנא ליצלן היל"ת, לא נראית שום סיבה מדוע שלא ישתדלו שוב, היל"ת!! וכאמור לעיל, שאין זה רק העניין כפי שהוא לעצמו, רואים את השיטה, רחמנא ליצלן, שנקטו בה:.. אלו שמאיימים ולוחצים שאין דבר שלא יכולים לפעול, רח"ל - והראי': אין ענין גדול יותר, וויתור גדול יותר, ונסיגה גדולה יותר מכך שאחזו שנים רצופות במעמד ומצב זה והתעקשו, ורח"ל איבדו כמה נפשות מישראל בגלל שיטה זו - ופתאום שחררו שלושים וכמה! שזה חלק מהשיטה הכללית, ש"השיטה" היא: ההיפך מ"ואולך אתכם קוממיות".
כאמור בהתוועדות שלפנ"ז, כאשר יורקים, רח"ל, והוא יודע שזו יריקה בפנים - מרמה הוא את השני שזה גשמי-ברכה! הוא אומר לו לברך "הטוב והמטיב" - לא ברכה בפועל, אלא עשיית סעודה ונתינת "מזל-טוב" וריקודים ברחובות והנפת דגל, עם כל הדברים הקשורים בכך!...."

החזרת ספרי רבותינו נשיאינו – פדיון שבויים

הרבי מכנה את החזרת ספרי רבותיינו נשיאנו – למקומם הטבעי – לספריית אגו"ח ב – 770 כמעשה של פדיון שבויים אמיתי. במכתבו של הרבי לעוה"ד, האמריקאי, יוסף שוסטק, בעקבות עזרתו לשחרר כתבי יד מפולין,  של רבותינו נשיאינו, בשנת תשל"ח (ט"ז אייר ה'תשל"ט), כותב הרבי "...לגבי פועלך הגדול והאצילי בנדבך את זמנך, מאמציך והמוניטין שלך, כדי להשיב "הביתה" כתבי יד וספרים מקודשים אלה, מעשה זה הוא "פדיון שבויים" אמיתי" (תרגום מאנגלית, ההדגשה לא במקור, נ.צ.).

פדיון שבוים רוחני

לענין פדיון שבוים רוחני כותב הרבי בקשר לפרשת אנטבה "... ובעוד שכל יהודי אסיר תודה למחלצים האמיצים ומעריץ את מסירות הנפש שלהם, אסור לנו לשכוח אף לרגע את האזהרה והלקח שבתחתית של כל זה – לא רק בנוגע לסכנה של חטיפה במובן הפשוט, אלא מה שחשוב עוד יותר, בנוגע "לחטיפה רוחנית" של כה רבים מהדור הצעיר שלנו בידי תרבויות זרות ומשונות..." (מכתב הרבי מיום י"ז תמוז תשל"ו)

בתי חב"ד ברחבי העולם, ראשונים במעלה בפדיון שבויים

הכותבת מוצאת לנכון להדגיש כי השורות הבאות, אינן נכתבות על דרך עריכת יחסי ציבור לתנועת חב"ד, לא מדובר בתעמולה ולא בטפיחה על השכם (בחינת מי כמונו "יחי אנחנו"). כל הנכתב בקטע זה, כולל הדוגמאות המובאות בו, מסתמך על ניסיון אישי ועל ידע ממקור ראשון ונובע מטיפול משרד עוה"ד, בו היא שותפה, לגבי המקרים  אשר יוזכרו להלן:

בתי חב"ד, הרבים, הפרוסים ברחבי תבל, עוסקים, בין היתר, בלחץ הנסיבות, בעזרה לאזרחים ישראלים ולמעשה לכל יהודי הנמצא במעצר או במאסר בבית סוהר (במיוחד יש לציין את ארגון "אלף"  בראשות השליח הרב שלום בער ליפסקר, מפלורידה, אשר מטפל בכל יהודי השוהה בבית סוהר, תהא אזרחותו אשר תהיה). המדובר במגוון רחב של עזרה, אספקת אוכל כשר וצורכי דת, במובן הרחב של המושג, כמו, גם, דאגה לשמירת בריאותו, התקינה של האסיר, שכירת שירותים משפטיים מעו"ד מתאים, בהיות בית חב"ד מכיר אנשי מקצוע, על אתר, "ידידים מבינים" ואחרון אך ראשון בחשיבותו, במדינות מסוימות, שתדלנות למען העציר – האסיר, בקרב גורמים בעלי השפעה: פוליטיקאים וגבירים אשר השלוחים ידועים בקרבתם המיוחדת אליהם, כאמצעי לקיום השליחות ולקידום מטרותיה.

בתי חב"ד יכולים לזקוף לזכותם, מקרים רבים הם ולא כאן המקום לפורטם, בהם הם היו הגורם המועיל והמכריע לשחרור אסיר מבית הכלא, אך אי אפשר להתעלם מכמה מהיותר בולטים והחשובים שבהם. ברוסיה נעצר בזמנו, ישראלי מחוג חרדי, אשר אינו נמנה על עדת החסידים, בחשד כי עבר על חוק כלכלי מסוים. עונשו נגזר לשלוש עשרה שנות מאסר בבית כלא בסיביר. לאחר שנה ניתנה לנ"ל חנינה, בהתאם להחלטת ועדת החנינות שע"י הנשיא ילצין. הדבר התאפשר בין היתר ע"י הרב לזר (אשר בשעתו טרם שימש כרב הראשי של רוסיה) ואחרים. הענקת חנינה, ברוסיה בכלל ובמקרה מעין זה, בפרט, נחשב נדיר ביותר.

בתאילנד נעצרו בזמנו קציני משטרה ישראליים, אשר טיילו במדינה, עקב היותם מעורבים בתאונת דרכים, מקרה דומה אירע לקיבוצניק. במקרים כאלה, אין השלטונות בתאילנד ממהרים לשחרר המעורבים בתאונה ויש אשר לא יאפשרו להם, לעזוב את תאילנד, תקופה ארוכה, בגדר מעצר בית. בדרך מיוחדת המבוססת על קשרים הדוקים עם גורמים מרכזיים ובעלי השפעה בתאילנד, הצליח, הרב נחמיה וילהלם – השליח הנמרץ והנערץ - לגרום כי הישראלים הנ"ל ישוחררו לביתם בזמן קצר. התנאים בבתי הכלא בתאילנד קשים מנשוא. בכל תחום לו נזקק העציר – אסיר. ישיבה ממשוכת בכלא גורמת בד"כ למחלות ולמוות. בית חב"ד והממונה, בין היתר, על תחום זה, הרב וילהלם כאמור, דואג כי כל אסיר יהודי, לא רק ישראלי, יקבל תנאים טובים בכלא. אל יקל הדבר בעיני הקורא, המשימה קשה ביותר.

בונצואלה, קיימים לצערנו, מקרים רבים של ישראלים הנעצרים בקשר לעבירות סמים. בדרום אמריקה כידוע "אם אתה מכיר את האנשים המתאימים, אתה לא צריך פרוטקציה". הרב משה פרמן, השליח הראשי בוונצואלה, מכיר את האנשים המתאימים ובשל כך שוחררה, בין היתר, בקיץ האחרון, בחורה אשר נתפסה עם סמים במזוודתה, בשדה התעופה בקראקס.

בספרד נעצרים, מדי פעם, ישראלים בגין עבירות סמים. הרב ליברסון מברצלונה נעתר, בכמה מקרים, לבקשת המשפחות והסכים לערוב אישית כי החשודים, יתייצבו למשפט ולא יעזבו את ספרד ובכך התאפשר שחרורם בערבות. השופטת קיבלה את ערבותו של הרב ליברזון, אשר הייתה מבוססת גם על ערבות כספית, בציינה בהחלטתה כי הערבות, מתקבלת בשל אישיותו המכובדת והאמינה של הרב ליברזון.

בבולגריה, נעצרה קבוצת ישראלים, יהודים מאנגליה ובני מיעוטים מישראל אשר נחשדו בזיוף כרטיסי אשראי. תנאי מאסרם, הוקלו בזכות הרב סלומון מבית חב"ד בסופיה ואחד מהם אף שהה ארוכות בבית חב"ד לאחר השחרור.

ברחבי אירופה המערבית ואף במספר מדינות במזרח אירופה, עושה רבות, הרב משה גרליק מבריסל והרב מנחם מרגולין מבריסל, המקושרים היטב עם מדינות הפרלמנט האירופאי והאיחוד האירופאי. הם סייעו, בין היתר, לישראלי אשר נעצר בפולין ע"פ בקשת הסגרה של ארה"ב.

כחלק מהעיסוק של שלוחים ב"פדיון שבויים", מקום מיוחד וחשוב יש לעזרה לאסיר, בתחום הקריטי ביותר הנוגע לו, הנעשה ע"י בית חב"ד, לאמור: שחרור בשלב המעצר, ערבות, טיעונים להקלה בעונש, עדות אופי או זיכוי מוחלט. הרבה ישראלים חבים תודה לשלוחים שונים אשר בשל הופעת השלוחים בבתי המשפט, הופחת עונשם בצורת משמעותית או שוחררו בערבות.

ההערכה לבתי חב"ד ולשלוחים, באה לידי ביטוי מעניין, במכתב אשר שלח, רב מחוג חרדי, אשר אינו נמנה על עדת החסידים וד"ל וק"ל, לידידו אשר ישב מאחורי סורג ובריח וכך כתב: "אומנם, את הכת הזו צריך  להחרים והם מנודים מכלל ישראל, אבל מאידך, אין להתעלם מהחסד שהם עושים ובהקשר זה צריך שתהא בנו, מידה גדולה של הכרת הטוב כלפיהם".

הגבלות לפדיון שבויים: לא פודים כל אחד, בכל תנאי ולא בכל מחיר

בצד היות המצווה, ראשונה במעלה בדיני צדקה, קבעו חז"ל הגבלות בדיני פדיון שבויים, נאמר "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן,  מפני תיקון העולם, ואין מבריחים את השבויים מפני תיקון העולם" (משנה גיטין ד: ו). לאמור, אומנם כן, מצוות פדיון שבויים, הינה מצווה גדולה וחשובה אך בישומה מתעוררים קשיים ושאלות, העקרית שבהן היא, האם הצלת שבוים מצדיקה את עיוות הדין ואת הסיכון בשחרורם של מחבלים, לדוגמא. העובדה כי צרתו של השבוי קשה ובשביו הוא צפוי לייסורים ומוות (בבא בתרא ח:) ואשר על כן נפסק "בשולחן ערוך" (יורה דעה, רנ"ב א-ג) כי מצוות פדיון שבוים קודמת לכל צדקה אחרת וכי בכל רגע שמאחרים לפדות, הרי זה כאילו שופכים דמים, וכי אין מצווה כפדיון שבויים ואין בה לסתור את השאלות הרבות אשר צצות, כאשר אנו עומדים בפני מקרה קונקרטי של פדיון שבוים. הבעיות אשר ההלכה התמודדה עמן לאורך ההיסטוריה, בנדון פדיון שבויים היו בעיקר, אלה המפורטות בהמשך.

פדיון שבוים בכל מחיר?

השאלה היא, האם החובה לשחרר את השבוי, מחייבת אותנו לשלם עבורו כל מחיר שיידרש, או שיש גבול לכך? חז"ל תיקנו שאין לפדות את השבויים יותר על כדי דמיהן (גיטין מה, א), דהיינו, אסור לשלם עבור שבוי יהודי מחיר גבוה יותר מזה המשולם עבור שבוי אחר, טעמה של תקנה זו הוא (שו"ע שם, ד) שלא יהיו האויבים מוסרים את עצמם לשבות דווקא יהודים, בשל המחיר הגבוה שהם מקבלים עבורם, ונמצא שהצלת הנמצאים בשבי, במחיר מופרז תגרום בעתיד לחטיפתם של יהודים רבים אחרים. שונה היא ההלכה כאשר מדובר בשבוי עשיר, זה יכול לפדות עצמו בכל סכום שהוא, למרות התקנה שאין פודים שבויים יתר "על כדי דמיהן …". לענין זה נפסק בשולחן ערוך "אבל, אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה" (יורה דעה: רנב, ד). לאמור, אומנם הציבור חייב לנהוג בהתאם לתקנה ולא לפדות שבויים במחיר מופקע, אך היחיד, שבוי עשיר, מותר לו שיעשה הכל ע"מ להציל את עצמו ברכושו ואין במעשה זה, משום הזמנה לסחיטה מצד החוטפים, הואיל ונדיר שאדם פודה עצמו ברכושו. 

מהו "מחיר מופרז"

תקנת חז"ל אשר קבעה כי אין לפדות את השבויים "יותר מכדי דמיהן" תוקנה בתקופה שבה נמכרו שבוים כעבדים בשוק ואז היה שווי לאדם, לאמור, סכום הכסף שבו הוא נמכר בשוק כעבד, יותר מזה היה קרוי "יותר מכדי דמיו", אך נשאלת השאלה כיצד נעריך שווי של שבוי בימינו, כשאין אנשים נמכרים בשוק כעבדים? ומה אם תמורת השבוי לא נדרש כסף אלא נפשות (מחבלים תמורת שבוים) כיצד נעריך מהו התשלום הראוי ומהו תשלום מופרז? נראה כי קנה המידה הוא: מה מוכנות שאר הממשלות לשלם עבור שבוייהן (עיין שו"ת רדב"ז, א', מ') יותר מזה יחשב מחיר מופרז, המהווה כניעה לסחטנות ופיתוי למעשי חטיפה רבים נוספים. נראה, איפוא, כי על פי תקנת חז"ל, שחרור מאות מחבלים תמורת שבוים בודדים שלנו יחשב למחיר מופרז ואין לשלמו, בנדון זה הבאנו, ברשימתנו הקודמת, דעתו הברורה והנחרצת של הרבי.

הסכנה לשבוי – פרט וכלל, מה עדיף?

רוב הראשונים והאחרונים סוברים (עיין גיטין, נח. א תוס' ד"ה "כל ממון" ובראשונים שם: רמב"ם מתנות עניים ח, י-יב', שו"ע יו"ד רנב ובפתחי תשובה שם סק' ד'. ים של שלמה גיטין ד', סו), כי אין משלמים עבור השבוי היהודי מחיר מופרז, גם אם הוא נמצא בסכנת נפשות, אומנם פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים, אבל במקרה זה, אם נפדה את השבוי ביותר מדמיו, נגרם לכך שייחטפו יהודים רבים אחרים ונמצא שבכך אנו מסכנים אחרים, כלומר סכנת הנפשות של השבויים עומדת מול סכנת הנפשות של אנשי הישוב ואין להציל את השבויים מסכנה על ידי סיכון חיי יושבי הארץ, כי "אין דוחים נפש מפני נפש" (כל צופייך, הרב גרשוני).

נראה כי לענין עיסקאות פדיון שבויים – שחרור מחבלים רבים תמורת חיילים ושבוים אשר ממשלת ישראל דנה בעבר – וקרוב לודאי, למגינת לבנו, תדון גם בעתיד – על הגורמים הממשלתיים המחליטים, להתחשב בעקרונות הבאים:

1. חלק מהמחבלים המשוחררים יחזרו ויצטרפו לכוחות הטרור הפועלים נגדנו.
2. המחבלים יגבירו את מאמציהם לחטוף יהודים, כדי שישמשו להם בני ערובה לצורכי סחיטה: לשחרור אסיריהם או לצרכי אחרים.
3. פדיון שבויים, בנוסח כזה שנעשה, יבטל ההרתעה שבעונש למבצעי מעשי רצח וחבלה, כיוון, שהמחבלים נוכחים לדעת שלאחר תקופה מסוימת של ישיבה בכלא (בתנאים לא רעים) קרוב לוודאי שישוחררו תמורת שבוי יהודי שייתפס בידם (ה"צופה", סיוון תשמ"ה, הרב גורן – ויוצאים  למלחמת רשות, כלומר מסכנים נפשות היחידים בשביל קיום הציבור, גם כשמטרת  המלחמה איננה הצלת נפשות ישירה). המסקנה, לאור האמור לעיל, היא כי אין לפדות את השבוים שלנו, למרות הסכנה שהם נמצאים בה, כי בכך אנו מסכנים את תושבי המדינה.

ודאי סכנה מול ספק סכנה

ההשוואה של סכנת השבוי מול סכנת הציבור כשתי סכנות שוות, אינה פשוטה כלל ועיקר, שהרי השבויים נמצאים בסכנת נפשות ודאית ובהווה ואילו סכנת הציבור, כתוצאה משחרור מחבלים, למשל, נראית יותר מסופקת וגם יותר רחוקה: זהו חשש סכנה מעתיד, לפיכך יש מקום לומר, שעדיף לשחרר את השבויים מסכנתם הוודאית העכשווית ואין להימנע מכך בשל חשש סכנה עתידית לציבור.  אלא ששאלה גדולה היא: האם אדם חייב להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו הנמצא בסכנה ודאית?. בזה נחלקו הפוסקים: יש מחייבים להציל כי ודאי סכנת חברו, עדיף על ספק סכנתו ויש שוללים באומרם שספק סכנה שלו עדיף על ודאי סכנת חברו ( שם, עיין גם הל' רוצח סוף פ"א ורדב"ז ג', תרכ"ז). נמצא שבענייננו, יש להטיל ספק אם אנו חייבים ליטול על עצמנו סיכונים, אפילו מסופקים ועתידיים, כדי להציל שבויים מסכנתם, אפילו היא וודאית וקרובה.

יחיד מול ציבור

כאן עומדת סכנת יחידים השבויים מול שלומו ובטחונו של הציבור בכללו. נראה שלכל הדעות יש להעדיף את בטחון הציבור על פני חיי יחידים, שהרי יוצאים למלחמה ולפעולות צבאיות של חילוץ שבויים, למרות שבזה מסכנים חייהם של חיילים בסכנה ודאית קרובה, למען בטחון והשלום של כלל הציבור. לפיכך נראה, שאם אכן ההערכה היא כי שחרורם של מחבלים רבים יפגע ביבטחון הציבור, אין לשחררם, למרות שעקב כך יישארו שבויינו בידי שוביהם ויימצאו בסכנת מוות.

בטחון הציבור – היבטים שונים

אמרנו כי בטחון הציבור עדיף על פני טובת יחידים, אבל, האם פשוט לקבוע שפדיונם של חיילים שבויים, תמורת שחרור מחבלים רבים פוגע בביטחון המדינה? לעיל עמדנו על הסכנות שבכך: הצטרפות המשוחררים לארגוני טרור, חטיפת יהודים כבני ערובה, ביטול ההרתעה מעונש וכו', מתוך כך היה נראה ששחרור החיילים מסכן את תושבי המדינה. אולם, יש טוענים (עשה לך רב, ז, הרב ח.ד. הלוי) שאנו נמצאים במצב מלחמה ממושך עם ארגוני טרור ובין כך ובין כך, הם עושים ככל אשר לאל ידם כדי לפגוע בנו וכדי לחטוף חיילים ואזרחים יהודים ואם אינם מצליחים בכך, הרי זה תודות לדריכותם של זרועות הביטחון המגינים עלינו בע"ה. נמצא שחרורם של כמה מאות מחבלים, אינו יוצר סכנה חדשה שלא הייתה קיימת קודם. ועוד נקודה חשובה, המוראל של חיילי צה"ל: כאשר חייל יודע כי אם יפול בשבי, מדינת ישראל תעשה הכל כדי לשחררו – יילחם במסירות נפש. אולם אם יחשוש שגורלו מופקר, האם הדבר לא ישפיע לרעה על כושר לחימתו?

מעתה יש לבחון מהו הנזק הביטחוני הגדול ביותר – שחרורם של מחבלים רבים אן פגיעה במוראל של חיילי צה"ל ונכונותם הנפשית להלחם במלחמות שעלולות לבוא עלינו ח"ו? נמצא שדווקא הדאגה לשלום הציבור עשויה לחייב החלטה לפדות את החיילים השבויים, למרות שהדבר כרוך השחרור מספר רב של מחבלים, משום שהפגיעה במוראל חיילי צה"ל, עלולה להוות סכנה ביטחונית חמורה פי כמה לקיומה של המדינה מאשר הסכנה שבכמה מאות מחבלים משוחררים. אכן הבעיה קשה, ישנם כאמור, צדדים לכאן ולכאן ולא עלינו המלאכה..., אין אנו מתיימרים להחליט ולקבוע עמדה, ניסינו לפרט עקרונות הלכתיים, להביא דעות ולהפנות למקורות,אך אחת נאמר, על שרי הממשלה מוטלת אחריות כבדה, חובתם לשקול את שיקוליהם בהתאם לטובת בטחון האומה, ללא שיקולים צדדיים ומה טוב, לו היו פונים לסמכות הלכתית מקובלת לקבלת פסק הלכה.

פדיון שבויים: דין שונה לחיילי צה"ל

קיימת פסיקה הלכתית של תלמידי חכמים מובהקים אשר מבדילה בין מצוות פדיון שבויים בכלל לפדיון שבויים של חיילי צה"ל. לסוגיה זו נדרשו הרב גורן והרב שאול ישראלי ז"ל והרב עובדיה יוסף והרב אריאל יבלחט"א. מדבריהם עולה כי בקשר לחיילים לא חל הכלל של "כדי דמיהן", הואיל וכל חייל צריך שידע כי עם יפול בשבי, המדינה תעשה הכל לפדותו. 

מדוע לא נשמע קולה של הרבנות, פוסקי הדור ויושבי על מדין

ברשימות הקודמת הראנו, כי לסוגיית פדיון שבויים ישנה התייחסות מקפת ופרטנית, בהלכה, לעומת המשפט הכללי אשר איננו מתייחס לנושא כלל, לא בדברי חקיקה, לא בפסקי דין (פרט למספר בג"צים) ולא התייחסות משפטית אחרת. המדינה מתייחסת לנושא כעניין בטחוני, מדיני או  מתוך כניעה ללחץ דעת הקהל ומשפחות השבויים ובכל מקרה אין המדינה דנה בנושא מבחינה אובייקטיבית, אלא סובייקטיבית. אם אכן הוכחנו כי עיסקת החלפת השבויים, ג'בריל בשעתו וגלעד שליט לאחרונה, נערכה שלא בהתאם לכללים ההלכתיים החלים בסוגיית פדיון שבויים, נשאלת השאלה, מדוע זה לא נשמעה דעתה של הרבנות הראשית בנושא. האם יש כאן "יראת הוראה" או שמא חשש להביע דעה, אשר אינה עולה בקנה אחד, עם דעת הקהל? "לא תגורו?". מדוע, אפוא, אישי ציבור ועיתונאים בכירים לא חששו להצהיר, בגלוי, כי העיסקה, טוב לה שלא נעשתה משנעשתה, תוך שהם מסתמכים בעיקר על הטיעון של חשש פיקוח נפש בעתיד ומתוך שלא לשמה כיוונו לעקרונות ההלכתיים בנושא. לצערנו, מורגשת מאוד חסרונה של חוות דעת הלכתית או פסק הלכה בנושא. על רקע השתיקה ואי ההתייחסות של הרבנות, פוסקי הדור ויושבי על מדין, לנושא, בולטת דעתו הנחרצת של הרבי, בסוגיית פדיון שבויים אשר נאמרה בתוקף, מבלי להתחשב בשיקולי פופולאריות.

סיפורי פדיון שבויים  בראי ההיסטוריה ובחב"ד

ההיסטוריה העשירה של חב"ד לאורך השנים, רוויה במקרים של פדיון שבויים. כולם יודעים על מאסרו של האדמו"ר הזקן, הרבי האמצעי והרבי הריי"צ ועל מאמציי החסידים, מאמציי גורמים יהודים אחרים ולהבדיל גם של שאינם יהודים, על מנת לשחררם. כתופעה מיוחדת ביותר, יש מקום להזכיר את מאמציי הקונגרס והסנאט בוושינגטון ואת עזרתה של אשתו של הסופר הרוסי המפורסם, מקסים גורקי, בשחרורו של הריי"צ. פחות יודעים על מאות רבות של חסידי חב"ד, ביניהם מאסרו של ר' מענדל פוטרפס ז"ל, אשר נעצרו ונאסרו, בעיקר תחת שלטון האימים הקומוניסטי. בכל מקרה עשו חסידי חב"ד, אשר טרם נעצרו נאסרו והוגלו, מאמצים לפדיון שבויים, אשר התבטאו בשתדלנות, ניצול קשרים במובן הריב של המושג. לצערנו לא צלחו רוב מאמציי הפדיון שבויים הללו מול שלטון הרשע הרוסי, כאמור ובעיקר בשל סיבת המאסר, סוג השבויים והשלטון.

לעניין סיבת המאסר, חשוב לציין כי בעוד שרוב סיפורי פדיון שבויים  - במיוחד הקלאסיים שבהם, המובאים בהמשך הרשימה – מתאפיינים בשביה ובמאסר כאמצעי לסחוט כסף מהיהודי בפרט ומהקהילות בכלל, הרי שסיפורי המאסר החב"דיים, מאופיינים במניע אידיאולוגי, לאמור המאסר נעשה כאמצעי ומתוך מטרה להחריב את היהדות – אידישקייט – ישיבות, קהילות, צורכי דת ואת עדת החסידים. הואיל וסיבת המאסר לא נבעה מעניינים כלכליים, קשה היה לבצע הפדיון בכסף. 

ספורים קלאסיים של פדיון שבויים (והלכות בצדן)

המהר"ם מרוטנברג

הסיפור הנפוץ ביותר והמסמל יותר מכל את סוגיית פדיון שבויים, הוא סיפור מאסרו של ר' מאיר בן ברוך מרוטנברג, הלא הוא המהר"ם מרוטנברג. המהר"ם היה אחד מבעלי התוספות, מגדולי הפוסקים והפייטנים בימי הביניים ומנהיג הקהילה היהודית באשכנז. המהר"ם שימש גם כראש הישיבה וכדיין בעיר רוטנברג, אשר בגרמניה. בשנת 1286 הוצא צו ע"י הקיסר הגרמני, רודולף הראשון, אשר לפיו היהודים הם "עבדי המלך" ואשר על כן, עליהם לשלם מיסים מיוחדים. כתוצאה מכך, נאלץ המהר"ם לברוח עם יהודים נוספים לאטליה. בעקבות הלשנה של מומר אשר זיהה אותו, נתפס המהר"ם. ביום ד' תמוז שנת מ"ו לאלף החמישי (1286 למניינם) והואשם בבריחה מגרמניה וארגון בריחה המונית. המהר"ם ישב כשבע שנים במאסר. הקיסר אשר הבין את "שוויו" של המהר"ם, בעיני קהילתו, ביקש עבורו כופר נפש גדול: עשרים אלף מארק. נעשו מאמצים רבים לשחררו והקהילות היהודיות היו מוכנות, לשלם ממון רב, עבור שחרור רבם הגדול והם אף גייסו את הכסף הנדרש לשחרור רבם, אשר לפי ההלכה ניתן לפדותו בכל מחיר בשל מעמדו הרם. אך מהר"ם לא הסכים, כי ישלמו עבורו סכום גבוה. המהר"ם הבין בדעתו, שאם ישלמו בעבור פדיון נפשו הכופר הנדרש, לא יהיה לדבר סוף וכל אחד מחכמי הדור, יהיה מטרה מבוקשת של קיסרים שחסרים מזומנים בקופתם. בגדלות נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר המהר"ם מרוטנברג את הפירצה והציל את חכמי ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות ישראל (הסיפור מוזכר גם ב"ים של שלמה" למהרש"ל גיטין ד: ס"ו)

המהר"ם מרוטנברג, נמק בכלאו בעיר אנזיהיים ובעיר ווסרבורג עד שנפטר בחלוף שבע שנים. על ידי מעצר-בית, מנעו ראשי השלטון מהמהר"ם לעזוב את גרמניה וענשו אותו על נסיון הבריחה. אך מאידך, נתנו לו אפשרות מוגבלת לשמור קשר עם היהודים בגרמניה וכך קיוו ראשי השלטון למנוע בריחה המונית של יהודים. ההנהגה היהודית בהנהגתו של תלמיד מהר"ם, רבינו אשר, הרא"ש, המשיכה במשא ומתן עם ראשי השלטון, על תנאיי השחרור וגובה דמי הפדיון, אך באמצע המשא ומתן נפטר מהר"ם, ביום י"ט אייר ה' אלפים נ"ג (1293 למניינם), לפני שבע מאות ואחת עשרה שנים.

רק אחרי 14 שנים, הגיע מהר"ם מרוטנברג לקבורה בבית הקברות היהודי העתיק בקהילת וורמיזא. ר' אלכסנדר זיסקינד וויפמן, מפרנקפורט דמיין, שילם סכום כסף גדול עבור הבאת מהר"ם לקבר ישראל וזכה להיקבר על יד המהר"ם. הקברים והמצבות של מהר"ם מרוטנברג ור' אלכסנדר זיסקינד נשארו שלמים עד היום הזה. על מצבתו של מהר"ם חרוט "ציון הלז לראש מרנא ורבנא מאיר בן הרב ברוך אשר תפשו מלך רומי בארבעה ימים לר"ח תמוז שנת ארבעים ושש לאלף השישי ונפטר בתפיסה י"ט באייר שנת חמישים ושלוש ולא ניתן לקבורה עד ארבעה ימים לירח אדר שנת שישים לאלף השישי".

לצערנו, אין פרטים רבים על חיי מהר"ם בשנות המעצר, התבטאויותיו בכתב, בתקופת המעצר מועטות הן. אך ממה שנמצא ניתן ללמוד על סבלו הרב "ובתפיסתי – את בוראי לא שכחתי ובתורתו ויראתו דבקתי" (שו"ת מהר"ם, לבוב, שנת כת"ר, ס' קנא). מהר"ם הורשה לקבל ביקורים בשנות המעצר, אבל כנראה לא הורשה תלמידו הרא"ש, לבקר את רבו בבית המעצר. לא היו למהר"ם קשיים בשמירת השבת והובא מעשה שגוי הוסיף בשבת עצים למדורה בבית המעצר ומהר"ם ותלמידיו שמחו על זה. האם תמיד היו אצלו תלמידים? האם הייתה למהר"ם אפשרות להתפלל לפעמים במנין ואיך ישב בליל הסדר? איך עברו עליו החגים? איך תקע בשופר?, במהלך תקופה ארוכה של שבע שנים? על כך אין בידינו תשובות. ידוע כי בהעדר ספרים, התקשה מהר"ם לענות על שאלות. עקב כך, סבל והרגיש בדידות קשה, הוא אף כינה עצמו "יושב חושך וצלמוות" וחתם "העני הנשכח מכל טובה אסקופה הנדרסת הנקרא בשכבר הימים מאיר" (תשובות מיימוניות, הל' אישות ס' ל וראה נוסח זהה בשו"ת מהר"ם מרוטנברג, מהדורת לבוב ס' קנא)

מעניינים במיוחד, דבריו של המהרש"ל, על מעצרו של מהר"ם מרוטנברג (ים של שלמה, גיטין, פרק ד', ס' סו) "שמעתי על מהר"ם מרוטנבורק ז"ל שהיה תפוס במגדל אינזיהיים כמה שנים והשר תבע מן הקהילות סך גדול והקהילות היו רוצים לפדותו ולא הניח להם כי אמר אין פודין את השבוים יותר מכדי דמייהם ותמה אני מאחר שהיה ת"ח מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם ואם מרוב ענוותנותו לא רצה להחזיק עצמו כת"ח מופלג, מ"מ היה לו לחוש על ביטול תורה כאשר כתב בעצמו שהוא היה יושב בחושך וצלמות בלי תורה ואורה והיה מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוס' ואיך לא היה חש לעוון ביטול התורה מאחר שרבים צריכים לו, ובודאי דעתו היה שאם יפדו אותו, א"כ יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לת"ח המופלג שבדור בעבור רב ממון עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם ותשכח התורה מישראל..."

המהר"ם, היה דמות מיוחדת של אחד מגדולי ישראל בתקופת החשכה של תקופת "ימי הביניים". גדול ישראל אשר הנהיג את עמו בתקופה איומה, שמר על גחלת ישראל, על שמירת מצוות התורה ומנהגי ישראל ויותר ממה שהמהר"ם דרש מאחרים, הוא דרש מעצמו. אין פלא שמשך כל הדורות ראו במהר"ם דמות של מסירות נפש וקידוש ה'. ה' יקום דמו.

הצלתו של ר' נחמן מברסלב

מסופר על ר' נחמן מברסלב, שבדרכו לארץ ישראל חנה בעיר קושטא. הקהילה היהודית ניסתה למנוע את נסיעתו משם לארץ ישראל, כי באותם הימים (שנת 1798 למניינם) פלש נפוליון למצרים ואזור הים כולו נעשה מסוכן והקהילה היהודית צפתה שביית יהודים. והנה ר' נחמן חזר מארץ ישראל באוניה טורקית, נשבה ונפדה בכסף מלא, על-ידי הקהילה היהודית של רודוס. הסיבה לכך, היותו מנהיג, תלמיד חכם, העומד בראש ההיררכיה החברתית–היהודית. יש לציין כי כאן נהגו שלא בהתאם לכלל ההלכתי ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן".

פדיית רבי ישמעאל בן אלישע, דון יצחק אברבנאל ועוד

הגמרא במסכת גיטין (נח: ע"א) מספרת על רבי יהושע בן חנניא שבאחת השליחויות שלו לרומא, ראה בשבי ילד יפה עיניים וטוב מראה וקווצותיו סדורות לו תלתלים, עמד על פתח בית האסורים והכריז "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה הילד ואמר "הלא ה' זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו", אמר רבי יהושע: "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל" ופדאו בממון רב. לימים היה זה רבי ישמעאל בן אלישע מחכמי יבנה ומעשרת הרוגי מלכות. מסיפור הצלתו של רבי ישמעאל, הננו למדים כי יש יוצאים מן הכלל לגבי תקנת העולם. "בעלי התוספות", שואלים במקום: איזה היתר הלכתי מצא לעצמו רבי יהושע לפדות את הנער במחיר מופקע, לנוכח תקנת החכמים שלא לפדות שבוי יותר מכדי שוויו? ותירצו בתשובה אחת: השבי בימי החורבן היה תוצאת לוואי של מלחמה ולא היה חשש שיישבו אנשים נוספים ועל כן בטל טעם התקנה (גיטין מה, תוספות ד"ה דלא). ובמקום אחר הסבירו "בעלי התוספות" שבמקרה זה היה חשש מיתה, וכי די בכך להקל בתקנה (גיטין נח. ד"ה כל ממון).

כמו כן, מסופר על המלחמה שניהל אלפונס החמישי, בצפון אפריקה (בשנת 1471) במהלכה יהודים רבים נלקחו בשבי. רבנו דון יצחק אברבנאל, פדה אז 210 שבוים בסכום כסף עצום, שנאסף כולו בידי יהודי ספרד, המחיר הגבוה למדי לא הרתיע אותו, כי מצוות "פדיון שבויים" היא מצווה מיוחדת במינה.

נראה שכמו בסוגיות הלכתיות אחרות, גם בזו יש פנים לכאן ולכאן. מתברר שיש מקרים שבכל זאת, מותר לשלם בשביל פדיון שבוי יותר על כדי דמיו: המדרש מספר על רבי יוסי בן קיסמא ששחרר שני ילדים משבויי ירושלים: התלמוד במסכת גיטין (מה: ע"א) מספר, על לוי בר דרגא שפדה את בתו שנשבתה ב- 13 אלף דינרי זהב, מחיר מופקע לכל הדעות: ובמסכת כתובות (נב: ע"א), התלמוד מכריע שלבעל מותר לפדות את אשתו השבויה, עד פי עשרה מהמחיר הראוי לה, שכן, רגישות מיוחדת היתה לסבלם של נשים וילדים. עדיפות רבה ניתנה לפדיון נשים ונערות צעירות, שנפלו בשבי ועמדו להימכר כשפחות.

"ארבעת השבויים"

סיפור "ארבעת השבויים", מסופר על יסודם של מרכזים יהודיים רוחניים–עצמאיים, בתפוצות הגולה. התקופה: שלהי תקופת הגאונים – המחצית השניה של המאה העשירית – מסופר על ארבעה חכמים מבבל, רבי שמריה, רבי חושיאל, רב משה ובנו רב חנוך, ארבעת החכמים הפליגו בים מהעיר בארי שבדרום אטליה ונפלו בשבי בידי שודדי ים. הצרה שהחכמים נקלעו אליה, הפכה לטובת כלל ישראל, שודדי ים אלו שמשו הפעם כאמצעי בידי ההשגחה העליונה כדי להרבות תורה בישראל. כאשר הביאום לאלכסנדריה, שבמצרים, שניים מן החכמים, רב משה ובנו חנוך נפדו על יד אחיהם היהודים מקהילת קורדובה שבספרד, ואילו חבריהם, רבנו חושיאל ורבי שמריה נפדו על ידי קהילת יהודיי קירואן שבמגרב (טוניסיה). חכמים אלו לאחר שהתאקלמו, הקימו במקומם החדש ישיבות גדולות, והפכו את ספרד ואת ארצות המערב (צפון אפריקה) למרכזי תורה עצמאיים של עם ישראל.

אחד מהמקורות לפרשת "ארבעת השבויים", הוא רבנו מנחם המאירי, בחיבורו "סדר הקבלה" (ע"מ 121-122 מהדורת "מכון אופק", בעריכת הרב אברהם שושנה, ירושלים – קליבלנד, תשנ"ה). המאירי מספר בקיצור רב, כי שליחותם נועדה לגביית תרומות ל"הכנסת כלה", פירושה מגבית למען הישיבות, שהיו נוהגות לכנס את תלמידיהן ל"ירחי כלה", ולא למשמעות הביטוי של ה"כנסת כלה" תחת חופה וקידושין. הישיבות התמלאו ב"חודשי הכלה" כאשר התאספו בחודשי אלול ואדר אלפי תלמידים – לשעבר של הישיבות – כדי להחיות ולחדש את ידיעותיהם בהלכה ובאגדה מארץ ישראל. ראשיתן של "ירחי כלה" נעוץ בתקופת התלמוד ונמשך בצורות שונות עד ימינו.

סוף דבר

תמה אך לא נשלמה סוגיית פדיון שבויים. לא למותר לציין, כי לא ניסינו להגיע למסקנה ועל אחת כמה וכמה לא לחוות דעה ובודאי שלא להצביע על כיוון של פסיקה. כל שניסינו היה לפרט מספר עקרונות הלכתיים, להפנות למקורות ולהצביע על קיומן של דעות שונות. הכל על דרך לימוד, ללא כל כוונה להציג את היריעה במלואה.

יהי רצון, אשר נושא פדיון שבויים יהיה תיאורטי בלבד ושלא נצטרך להכרעה מעשית והלימוד והעיסוק בהלכות הקשורות אליו יהיו "להגדיל תורה ולהאדיר" בחינת "דרוש וקבל שכר" בלבד, אמן, כן יהי רצון!