מערכת COL
|
יום ח' תשרי ה׳תשע״ד
12.09.2013
בנימין ליפקין בטור של חשבון נפש ● מיוחד
ערב יום הכיפורים, זמן של חשבון נפש, אין הולם ממנו להרהר, לחשוב ולמצוא על נקלה פגמים, חסרונות וחטאים, מדומים או גלויים כמו גם עוולות, מחדלים ושערוריות שעליהם הצבענו בקלות ובנמהרות, מבלי לעצור לרגע ולחשוב: ומה עם 'קשוט עצמך תחילה', שלא לדבר על 'טול קורה מבין עיניך' או גרוע מכך, 'מום שבך אל תאמר לחברך' ● בנימין ליפקין בטור של חשבון נפש לקראת יום כיפור ● מגזין שישי על חטא שחטאנו
(צילום אילוסטרציה: מיכאיל בוכמן)
בנימין ליפקין
פתגם עממי נושן קובע כי הגמל אינו רואה את הדבשת של עצמו. הפתגם הזה כשלעצמו אומר דרשני: מה לנו כי נלין או נרכל על הגמל שעה שהאדם, נזר הבריאה, אף הוא אינו רואה את הגב של עצמו.
אין זאת אלא שהפתגם נועד לבטא את הניגודיות שבדבר. למרות שהדבשת של הגמל כה גבוהה, מיתמרת ונישאת למרחקים, מכל מקום הגמל עצמו אינו רואה אותה.
בפתגם הזה נהוג להשתמש כשמחפשים ביטוי עממי יותר למושג המופיע בדברי חז"ל לפיו, "אין אדם רואה נגעי עצמו". זוהי תופעה גלויה שאין מי שלא נתקל בה, בינו לבין עצמו, בשעה של חשבון נפש כן וגלוי. אם בכך לא היה די, מזדקרת כנגד זאת התופעה האנושית הנגדית לאתר ולמצוא חסרונות ומגרעות בזולת.
אלו הם טבעי בני אדם ואינני מתיימר לתקן את העולם אך המודעות למחלה, לימד אותנו הרבי ב'היום יום', היא חלק מרכזי וחשוב מדרכי הרפואה.
זכרתי ימים מקדם ושיחות קודש שהרבי היה נושא וזועק מקירות לבו הקדוש והטהור על תופעה או נוהג שהסבו, רחמנא ליצלן, עגמת נפש. בקרב חלקים, שוליים יותר ופחות בציבור, יכולת לראות ולשמוע, גם אז, את הדיבורים והרינונים לאחר תום ההתוועדות או השיחה.
"למי הרבי התכוון", "אומרים שהרבי דיבר על", "אומרים שלאחרונה היה" וכיוצא באלו לשונות רעות. שבעתיים היה גועש ורועש השיח שעה ששמועה היתה באה, אם ל'זאל' של הישיבה אם במקום אחר, על "פתק חריף" שקיבל פלוני ו"תשובה מדהימה" שקיבל אלמוני.
אם כבר כֵּנוּת, הזן האנושי שכותב השורות נמנה עמו, מצטיין בתופעה נפסדת זו, ככל הנראה יותר מרבים אחרים, מטבע היותו שרוי בהולכת מידע מהכא להתם. יש מפרשים בהלצה את פשר המילים "איש עתי" שבידו נשלח השעיר לעזאזל, בידי הכוהן הגדול ביום הכיפורים – עתי, מלשון עיתונאי.
למה דווקא על עיתונאי מוטלת אותה שליחות לצאת עם השעיר ולשלוח אותו מראש הר העזאזל את השה כנגד חטאות כל בית ישראל? המה מותיבים והמה מפרקים: משום שרק עיתונאי יכול למנות את כל חטאות בית ישראל, כפי שמצווה עליו התורה בטרם ישלח את השעיר מראש ההר.
ערב יום הכיפורים, זמן של חשבון נפש, אין הולם ממנו להרהר, לחשוב ולמצוא על נקלה פגמים, חסרונות וחטאים, מדומים או גלויים כמו גם עוולות, מחדלים ושערוריות שעליהם הצבענו בקלות ובנמהרות, מבלי לעצור לרגע ולחשוב: ומה עם 'קשוט עצמך תחילה', שלא לדבר על 'טול קורה מבין עיניך' או גרוע מכך, 'מום שבך אל תאמר לחברך'.
לא בכדי מרגלא בפומיה דרבי לאנשי תקשורת, "שרייבן גוט אויף יידען" (כתבו טוב על יהודים). כי יודע צדיק נפש בהמת צאנו וכמה קלה האצבע על המקלדת לתקוף, להתריע, למחות ולפגוע. וכמה קשה לומר לעצור רגע, להכות על לב ולומר: חטאתי!
פתגם עממי נושן קובע כי הגמל אינו רואה את הדבשת של עצמו. הפתגם הזה כשלעצמו אומר דרשני: מה לנו כי נלין או נרכל על הגמל שעה שהאדם, נזר הבריאה, אף הוא אינו רואה את הגב של עצמו.
אין זאת אלא שהפתגם נועד לבטא את הניגודיות שבדבר. למרות שהדבשת של הגמל כה גבוהה, מיתמרת ונישאת למרחקים, מכל מקום הגמל עצמו אינו רואה אותה.
בפתגם הזה נהוג להשתמש כשמחפשים ביטוי עממי יותר למושג המופיע בדברי חז"ל לפיו, "אין אדם רואה נגעי עצמו". זוהי תופעה גלויה שאין מי שלא נתקל בה, בינו לבין עצמו, בשעה של חשבון נפש כן וגלוי. אם בכך לא היה די, מזדקרת כנגד זאת התופעה האנושית הנגדית לאתר ולמצוא חסרונות ומגרעות בזולת.
אלו הם טבעי בני אדם ואינני מתיימר לתקן את העולם אך המודעות למחלה, לימד אותנו הרבי ב'היום יום', היא חלק מרכזי וחשוב מדרכי הרפואה.
זכרתי ימים מקדם ושיחות קודש שהרבי היה נושא וזועק מקירות לבו הקדוש והטהור על תופעה או נוהג שהסבו, רחמנא ליצלן, עגמת נפש. בקרב חלקים, שוליים יותר ופחות בציבור, יכולת לראות ולשמוע, גם אז, את הדיבורים והרינונים לאחר תום ההתוועדות או השיחה.
"למי הרבי התכוון", "אומרים שהרבי דיבר על", "אומרים שלאחרונה היה" וכיוצא באלו לשונות רעות. שבעתיים היה גועש ורועש השיח שעה ששמועה היתה באה, אם ל'זאל' של הישיבה אם במקום אחר, על "פתק חריף" שקיבל פלוני ו"תשובה מדהימה" שקיבל אלמוני.
אם כבר כֵּנוּת, הזן האנושי שכותב השורות נמנה עמו, מצטיין בתופעה נפסדת זו, ככל הנראה יותר מרבים אחרים, מטבע היותו שרוי בהולכת מידע מהכא להתם. יש מפרשים בהלצה את פשר המילים "איש עתי" שבידו נשלח השעיר לעזאזל, בידי הכוהן הגדול ביום הכיפורים – עתי, מלשון עיתונאי.
למה דווקא על עיתונאי מוטלת אותה שליחות לצאת עם השעיר ולשלוח אותו מראש הר העזאזל את השה כנגד חטאות כל בית ישראל? המה מותיבים והמה מפרקים: משום שרק עיתונאי יכול למנות את כל חטאות בית ישראל, כפי שמצווה עליו התורה בטרם ישלח את השעיר מראש ההר.
ערב יום הכיפורים, זמן של חשבון נפש, אין הולם ממנו להרהר, לחשוב ולמצוא על נקלה פגמים, חסרונות וחטאים, מדומים או גלויים כמו גם עוולות, מחדלים ושערוריות שעליהם הצבענו בקלות ובנמהרות, מבלי לעצור לרגע ולחשוב: ומה עם 'קשוט עצמך תחילה', שלא לדבר על 'טול קורה מבין עיניך' או גרוע מכך, 'מום שבך אל תאמר לחברך'.
לא בכדי מרגלא בפומיה דרבי לאנשי תקשורת, "שרייבן גוט אויף יידען" (כתבו טוב על יהודים). כי יודע צדיק נפש בהמת צאנו וכמה קלה האצבע על המקלדת לתקוף, להתריע, למחות ולפגוע. וכמה קשה לומר לעצור רגע, להכות על לב ולומר: חטאתי!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
