מתכוננים לשבת עם 'תורה אור' מבואר לפרשה ● כי-תבוא
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
עבודת ה' בשמחה היא חפצו ותשוקתו של כל יהודי. אם היה מתאפשר לנו להעלות משאלה אחת ובצידה הבטחה שתתקיים, היינו בוחרים מן הסתם שנזכה לעבוד את ה' מתוך שמחה וטוב לבב. אמנם גם עבודת ה' מתוך קבלת עול – הרי זה משובח ואף יש בה מספר יתרונות על עבודה מתוך שמחה. אבל סוף סוף השאיפה היא לעבוד את ה' בשמחה. מדוע?
קודם כל מפני שכך ציוונו ה' (בפרשת השבוע, וכנאמר בתהילים (ק,ב): "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה"). ועוד – שכשהעבודה היא מתוך שמחה הרי היא בשלמות יותר ומתוך חיות.
ושנית – מפני שקשה לשאת עול שאין בו שמחה. אפשר לעשות זאת באופן חד פעמי, או אפילו לתקופה מסוימת, אבל לעשות זאת כל החיים? (אף שגם החיים הם רק פרוזדור בפני העולם הבא), זהו ניסיון קשה..
ואכן ישנם רגעים של התעלות רוחנית ושמחה בעבודת ה', ב"ה. הבעיה היא שזה רק לפעמים ולעיתים רחוקות. אבל פעמים רבות אנו דווקא מרגישים תסכול רב עד כדי עצבות ממצבנו הרוחני. ובכלל – הרי מבואר בספר התניא כי עבודת ה' בשמחה היא מעלת הצדיקים, ואם כן איך ניתן לדרוש זאת מכל אחד ואחד? ומאידך – אם זה אכן שייך לכל אחד ואחד, ואף תובעים זאת מאיתנו – כיצד ניתן להגיע לכך?
במאמר שלפנינו מסביר אדמוה"ז כי ישנם כמה דרגות של עבודה בשמחה, וביניהם גם דרגות כאלו שהם בהישג יד אף לאנשים כערכנו. כמו כן מסביר אדמוה"ז מהיכן מגיעה העצבות ממצבנו הרוחני.
על תפילה ותורה, על ענווה ושפלות, ובעיקר – על עבודת ה' בשמחה. במאמר אדמוה"ז שלפנינו.
לעורר את האהבה בעת התפילה
כל יהודי הוא אוהב ה' בעצם. דבר זה טבוע בגנטיקה הרוחנית שלנו והוא ירושה לנו מאברהם אבינו ע"ה, שלגביו מעיד הנביא (ישעיהו מ"א,ח') שהוא: "... אברהם אוהבי". אבל לא אצל כולנו זה בגילוי. פעמים רבות לאהבה זו ישנם רק סימנים "מקיפים" שאינם גורמים לאדם לשנות התנהגותו. וכמו הגנב שטרם צאתו לפעולת הגניבה הרי הוא מתפלל לה' שיצליח דרכו. כלומר - הגם שהוא מאמין בה' שהרי הוא מתפלל אליו, מכל מקום אין אמונה זו פועלת בו את השינוי הנדרש מפני שהיא רק "מקיפה" אותו ולא "מתלבשת בו". כך גם אהבת ה' בליבו של יהודי בודאי שומרת עליו ופועלת עליו שיהרהר בתשובה וכו', אבל בפועל ללא פעולות להחיות את ההתעוררות, הרי היא כמו חלום בלבד ואיננה חלק ממציאות היום יום היהודי.
על כל אחד מוטלת החובה לעורר אהבה זו מתרדמתה עד שיהא חדור בה בגילוי! אבל כיצד?
במאמרים קודמים, כמו גם במאמר זה, מבאר אדמוה"ז כי הזמן לעורר אהבה זו בלב היא בעת תפילת שחרית שאז זה זמן התעוררות החסד והאהבה בעולם - "וישכם אברהם בבוקר". על מנת לעורר אהבה זו לה' יש להתבונן בעת התפילה בכך שהעולם הזה הגשמי הינו רק הארה מאת ה'. כמו למשל הפרי הגשמי הגדל על העץ, הרי הוא נתהווה מכח המצמיח שבקרקע שהוא כח רוחני אין סופי (שהרי אין כח הצומח הולך וחסר עקב הצמחת הפרי והוא יכול להמשיך ולהצמיח עוד ועוד פירות לאין קץ), כך כל העולמות כולם ואף העולם הגשמי הזה, הינם רק הארה מאת ה' ואינם פועלים בה' שום שינוי ח"ו. ולכן נקרא ה' "א-ל עולם" ולא "א-ל העולם" כי אין העולם דבר בפני עצמו אלא התפשטות הארת ה'.
וכאשר מתבוננים בכל הנ"ל, כל אחד לפי מדרגתו, יש מי שהוא מגושם יותר וזקוק להתבוננות רבה יותר ויש מי שפחות, הרי אז מתעוררת אהבת ה' בליבו עד כדי מסירות נפש ממש לה' הבאה לידי ביטוי בקריאת שמע.
לעורר את השמחה ע"י למוד התורה
כאמור לעיל, ע"י ההתבוננות מגיעים לאהבת ה'. ויש באהבה זו שני אופנים:
א. אהבה המעוררת את הצימאון של האדם לה' ואת רצונו לדבוק בה' – זוהי אהבה השייכת לכל אחד ואחד מישראל.
ב. אהבה שאין בה מבוקש – כלומר בניגוד לאהבה הנ"ל שיש בה מבוקש והוא הרצון של האדם לדבוק בה', הרי אהבה מהסוג השני הזה באה מצד הציווי "ואהבת את ה' אלוקיך" ולא מתוך הרצון האינטרסנטי של היהודי לדבוק בה'. זוהי אהבה נעלית ביותר ושייכת רק לצדיקים.
אלא, שסוג האהבה הראשון מציב בעיה – אם התפילה מעוררת צימאון לה' – מה ירווה צימאון זה? הצימאון הינו רק השלב הראשון הנובע מההתבוננות הנ"ל, אבל בודאי אין הוא התכלית שהרי הצמא אינו רוצה להישאר צמא אלא להרוות את צימאונו?
מבאר אדמוה"ז כי באמת על מנת להרוות את הצימאון לה' שלאחר התפילה יש לעסוק בתורה מייד לאחר התפילה. שכן כיון שהצימאון הוא להתאחד עם ה', הרי שהדרך היחידה להתאחד עם ה' היא על ידי לימוד התורה כפי שמבאר אדמוה"ז בספר התניא (פ"ה) ש "כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה ... הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה".
והנה, באם יתבונן האדם בשעת התפילה עד שתתגלה בליבו אהבת ה' ותשוקה להיכלל בו, ואח"כ יעסוק בתורה שעי"ז הוא אכן מתאחד בה', יפעל בו הדבר שמחה גדולה!
וכיוון שדבר זה תלוי בעבודת האדם, לכן אפשר לדרוש זאת ממנו ואכן דורשים זאת ממנו "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה..".
אמנם, כל זה הוא רק לאחר התפילה. אבל לאחר מכן, הרי כאשר מתחילים להתעסק בעניני עולם ומשא ומתן וכו', פעמים שנופלים ממדרגה זו של אהבה ושמחה, ואיך שייך לעורר זאת אז?
מבאר אדמוה"ז כי גם כאן דרושה התבוננות – ואפילו בזמן העסק ממש – כי כשיזכור שכיון שהוא עוסק בעניני עולם הזה בהיתר (בהנחה שהוא מנהל את ענייניו ע"פ הלכה, שאם לא כן זקוק הוא לתשובה), הרי כאשר יחזור ויעסוק בתורה הרי גם כל ענייני העולם שעסק בהם יעלו למעלה דרך לימוד התורה הזה. תובנה זו תעורר בו שוב שמחה גדולה.
במילים אחרות: היות והשמחה נובעת דווקא מכך שהוא מרווה את צמאונו, הרי דווקא בשעה שהוא "רחוק" כביכול מה' בעת עסקו בענייני העולם שאז (אם התפלל בבוקר כנ"ל) הרי הוא מרגיש את הצימאון ביתר שאת, הרי מובן שככל שירגיש את עצמו רחוק יותר לכתחילה, כך תהיה השמחה גדולה יותר בעת התאחדותו עם ה' בלימוד התורה. ולכן טוב שיזכיר האדם לעצמו עד כמה הוא רחוק מאת ה', בפרט אם הוא שייך לעניין של חטא כזה או אחר שטרם חזר עליו בתשובה שלימה. כי כל כמה שישים האדם את עצמו לנבזה בעיניו ונמאס וישים את עצמו כשיריים כאומר לעצמו "מדוע בכלל נבראתי בעולם?", כך תהיה שמחתו בעסק התורה כפולה ומכופלת.
ואדרבא העצבות שיש לאדם ממצבו הרוחני (כפי שהזכרנו בהקדמה) נובעת מחוסר ענווה ושפלות. כי כאשר נדמה לאדם שמגיע לו דרגות רוחניות גבוהות ביותר ושאיפתו אינה ריאלית ביחס למצבו כי נדמה לו שמגיע להיות כרשב"י ממש. הרי אז ברור שהנפילה היא רק עניין של זמן כי:
א. הוא לעולם לא יהיה כרשב"י ולכן תמיד יחיה באכזבה.
ב. כיון שאין בו ביטול ושפלות – אין הוא מגיע לידי שמחה בלימוד התורה שלו כי אינו מרגיש את ריחוקו מה' ונידמה לו, אדרבא, שהוא קרוב ונעלה.
שלושת ההכנות לתפילה
לעיל ביאר אדמוה"ז כי על מנת להגיע לשמחה יש להקדים תפילה ולימוד תורה. ממשיך אדמוה"ז ומסביר כי בכדי שהתפילה תהיה כפי שצריך זקוקים לשלושה דברים:
א. טבילה במקווה שזה מטהר את האדם ואז תפילתו מקובלת יותר.
ב. מתן צדקה שעל זה נאמר (תהילים י"ז,ט"ו) "ואני בצדק אחזה בפניך". כלומר שע"י הצדקה ("צדק") זוכים ל "אחזה פניך" - להכנס להיכל התפילה. כי לפעמים ישנם קיטרוגים על האדם אם ראוי הוא להכנס להיכל זה. ועל ידי הצדקה הוא זוכה להכנס להיכל התפילה.
ג. לימוד דברי חסידות ומוסר קודם התפילה, שמעמידים את האדם בקרן אורה ומעוררים אצלו את האמונה.
להורדה בפורמט PDF - לחצו כאן
מאפשרים לכם לקבל
