מערכת COL | יום ב' שבט ה׳תשע״ב 26.01.2012

מנכ"ל עיתון 'כפר-חב"ד': "זה לא גימיק ולא תרגיל" ● ראיון

הרב ישראל ברוד, מנכ"ל שבועון 'כפר-חב"ד' מסביר בראיון מיוחד ל-COL מה קורה עם העיתון: "אני מנסה להיות הכי ברור שאפשר: זה לא גימיק ולא תרגיל ולא ניסיון להזעיק עזרה. נכון לעכשיו העיתון מפסיק את הופעתו" ● הוא מצהיר: "לא נחזור להוציא את העיתון בלי ההשקעה הכספית החיונית כדי לנהל עיתון בצורה תקינה" ● ומסכם: "אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות" ● ומה הוא מתכונן לעשות בינתיים באופן אישי? - "אני חוזר לעבוד עם שלוחים" ● הוא חושף נתונים על העיתון, מתייחס לאלפי המנויים המאוכזבים ומסיק מסקנות אישיות ● ראיון מיוחד לראיון המלא
מנכ
הרב ישראל ברוד (מימין) עם העורך הרב אהרן-דב הלפרין (צילום: שמוליק סופר, COL)

מאת מנחם כהן
צילומים: שמוליק סופר, COL

השבוע נפל דבר בחסידות חב"ד. לראשונה מזה 30 שנה, העיתון הרישמי והוותיק 'כפר-חב"ד' נסגר זמנית בעקבות מצוקה כלכלית. לא, לא מדובר בגימיק חד-פעמי כדי "לעורר תורמים", אלא במצוקה אמיתית אליה נקלע העיתון.

ביום רביעי בצהריים, ישבנו לראיון מעמיק עם המנכ"ל הרב ישראל ברוד, כדי להבין כיצד הגיע העיתון למצב של סגירה.

מה קרה, שוב אין עיתון השבוע?

אם אין קמח אין תורה. כשאין לך כסף, אתה לא יכול להמשיך. פשוט אין לנו כסף. משכנו את העגלה במסירות-נפש, עד קצה גבול היכולת, אבל כשנגמר הדלק לא יעזור כלום – המכונית תיעצר.

זו כבר פעם שנייה, מאז שנכנסת לתפקיד המנכ"ל, שהעיתון עושה הפסקה בהופעתו הסדירה. אתם לא מבינים שזה גורם נזק חמור לעיתון?

נראה לי שאתה לא ממש קולט את המצב שבו אנחנו עומדים. אתה מדבר איתי על נזק לעיתון, ואני אומר לך שאין לנו בכלל יכולת להמשיך בהוצאתו לאור. נכון לעכשיו העיתון מפסיק את הופעתו. זה נורא כמו שזה נשמע, אבל זו המציאות.


מנכ"ל בשטח. מחלק עיתון לשליח במהלך כינוס השלוחים העולמי

אתה בעצם אומר שזה יכול להימשך יותר משבוע-שבועיים?

אני מנסה להיות הכי ברור שאפשר: זה לא גימיק ולא תרגיל ולא ניסיון להזעיק עזרה. הגענו לקצה גבול היכולת.

אז 'כפר-חב"ד' נסגר סופית?

עצם המחשבה הזאת אכן מזעזעת. אני רוצה בכל ליבי להאמין שזה לא יקרה. אבל בנתונים הקיימים העיתון פשוט לא יכול להמשיך להופיע.

"שאנשים יתעוררו"

מה אתה מצפה בדיוק שיקרה?

שאנשים יתעוררו. שיבואו משקיעים או שיוקם צוות רציני שיעמיד לרשות העיתון את ההון הדרוש כדי להשתקם. בלי שזה יקרה העיתון לא יחזור להופיע.

זה בדיוק מה שאמרתם בפעם הקודמת כשהפסקתם לשבועיים את הוצאת העיתון.

נכון, ביקשנו מהציבור לתת לנו את החמצן שהיינו זקוקים לו כדי להמשיך בתהליך ההבראה, ואמנם קיבלנו עזרה מסויימת, אבל לא במידה שמאפשרת לקדם את מהלכי ההבראה. החלטנו בכל-זאת להמשיך ולקוות לנס, אבל משבוע לשבוע זה נעשה בלתי-אפשרי. עכשיו ברור לנו שלא נחזור להוציא את העיתון בלי ההשקעה הכספית החיונית כדי לנהל עיתון בצורה תקינה.

בכמה כסף מדובר?

לזרוק מספר בראיון זה לא רציני. אני בהחלט מצפה שיבואו אנשים ויגלו התעניינות ויביעו נכונות להשקיע כספים בעיתון, והם יקבלו את כל הנתונים והמידע. 

זה בלתי נתפס שתנועה ענקית כמו חב"ד לא יכולה להציל את העיתון הרשמי שלה מקריסה.

אתה צודק, וזה הדבר שכואב לנו יותר מכול. אולי הציבור החב"די מרגיש שהעיתון הוא בעיה של ההנהלה שלו, והיא בטח תסתדר. אנחנו זועקים ומתריעים שאין בכוחנו להתגבר על הקשיים, ואנחנו מצפים לעזרה, אבל כנראה אנשים אומרים בליבם שלכולם קשה ושאנחנו נתגבר בסופו של דבר. ובכן, את אשר יגורנו בא – היכולת שלנו נגמרה. מיכל הדלק התרוקן. האוטו נעצר.

איך אתה מסביר את זה?

אני חייב להבהיר שאכן קיבלנו עזרה מהגופים המרכזיים וגם מהרבה שלוחים, שעשו מאמצים גדולים כדי לעזור לעיתון. הם ראויים לברכה, ורק בזכותם יכולנו להוציא לאור את העיתון למרות הקשיים האדירים. אבל זה לא מספיק.


עובדי העיתון מסרו את נפשם
במשך שנים למען העיתון, ועבדו
במסירות למרות שבמשך חודשים
רבים לא קיבלו משכורת. מישהו
חושב שככה אפשר להמשיך"


מדוע אין יותר עזרה? אי-אפשר להתעלם מהעובדה שמוסדות חב"דיים רבים נקלעו לקשיים גדולים בשנים האחרונות. שלוחים שבעבר הפעילו מוסדות מתוך שפע כלכלי, נקלעו כיום למצוקה. יש גם מוסדות שנסגרו. אולי זה מסביר מדוע לא נחלצו יותר לעזרתנו.

אולי מצפים מעיתון שקיים יותר משלושים שנה לעמוד כבר על רגליו ולא לזעוק כל הזמן לעזרה?

מסכים לגמרי, וזה בדיוק מה שאמרנו. לעיתון יש יכולת להיות 'חי נושא את עצמו'. בנינו תכנית הבראה מסודרת, שאם היו מאפשרים לנו לבצע אותה כראוי, היינו מגיעים ליעד הזה. בשנתיים וחצי שאני מנהל את העיתון הגענו להישגים גדולים מאוד.

צמצמנו את הגירעון. הגדלנו את ההכנסות. העלינו את המכירות והמנויים. יותר מאלף מנויים חדשים הצטרפו לעיתון בתקופה הזאת. גם השירות למנויים השתנה ללא הכר. בכל יום חמישי בבוקר המנויים מקבלים את העיתון על מפתן ביתם או בתיבת הדואר שלהם. אבל כדי להמשיך את המהלך הזה צריך כסף, שנועד לאפשר להבריא את העיתון ולהגיע לאיזון כלכלי. ההון החיוני הזה לא ניתן לנו, ולכן אנחנו נאלצים לעצור.

הרבה מוסדות נתונים בקשיים ולא סוגרים את המוסדות.

אני שומע את הטענה הזאת, ומה שטמון בה בעצם זה רמיזה שכביכול אנחנו מפונקים ולא בעלי מסירות-נפש. עובדי העיתון הם האחרונים שאפשר להטיף להם על מסירות-נפש! כמה זמן אפשר להעסיק עובדים, בעלי משפחות, ולא לשלם להם משכורת?! עובדי העיתון, מהעורך והכתבים ועד אנשי המנהלה, מסרו את נפשם במשך שנים למען העיתון, ועבדו במסירות למרות שבמשך חודשים רבים לא קיבלו משכורת. מישהו חושב שככה אפשר להמשיך?

אבל למה המצב קשה כל-כך? אין הכנסות כספיות מהמנויים והמודעות?

מי שמעוניין באמת לעזור, אשמח לחשוף בפניו את כל הנתונים. להוציא עיתון זה דבר יקר מאוד, ומצב ההכנסות כרגע לא מכסה את ההוצאות.

במילים אחרות: העיתון לא יכול להיות ריווחי?

הוא בהחלט יכול להיות ריווחי. יש שלושה מרכיבים שבהם העיתון צריך לגדול: מנויים, מכירות, פרסום. בכוונה אני מונה אותם לפי הסדר הזה - כי פרסום הוא תוצאה ישירה של כמות העיתונים שאתה מוכר.

ברגע שיש כמות מכובדת של מנויים ויש מכירות, גם ההכנסות מפרסום הן בהתאם. היינו בכיוון של עלייה חודשית במספר המנויים, עד לתקופה האחרונה, כשהקשיים הכלכליים כבר הורגשו ברמת התוכן של העיתון, ואז החלה ירידה.

עיתון ללא כתבים

אני מכיר עיתון חרדי ותיק, דומה בכמות העותקים ל'כפר חב"ד' ואין לו שירות מנויים ועמודי פרסום נרחבים -  והוא עיתון ריווחי לכל דבר.

ראשית, אינני מכיר את פרטי התנהלותו וקשה לי להשיב. אבל זה בהחלט לא מופרך. קח את מוסף 'משפחה חסידית' המצורף בכל שבוע ל'כפר חב"ד'. יש בו 32 עמודי תוכן נטו, והמוסף הוא כמעט ללא פרסומות. לו היו בו עמודי פרסום, זו הייתה יכולה להיות חוברת בת 48 עמודים.

אין כמעט למוסף הזה כתבים בתשלום, וכולם שם כותבים בחינם. העורכת, שכידוע היא אשתי, מוציאה עיתון מוצלח העומד על רמה מקצועית גבוהה. אני רק יכול לספר שהיא עובדת 15 שעות ביממה: מראיינת, כותבת, עורכת ומתרגמת. אז אנחנו בהחלט חוסכים בהוצאות.


דוכני מכירות של עיתון 'כפר-חב"ד'

ואיך היא מקבלת את זה שבעלה החליט שלא להוציא את העיתון שהיא הכינה?
האמת, היא מקבלת זאת ממש כאבל. הצער והכאב שלה הוא לא על עצמה אישית, אלא על עצם העניין של הפסקת הופעת העיתון החשוב כל-כך. היא כמובן מרגישה, כמו שאר עובדי העיתון, שעבודתה היא שליחות חיונית. עם זה, מובן שהיא מודעת למצב הכספי, ואין פירוש הדבר ש"בעלה החליט", אלא זו המציאות שכופה עלינו את ההחלטה הקשה.

איך תסביר את העובדה שלפני חמש שנים היו לעיתון ארבעה חלקים, עמוסי-תוכן, והעיתון יצא בכל שבוע?

קל להגיד שהוא "יצא בכל שבוע". אבל באיזה מחיר? החובות גדלו והלכו עד שנאלצו לצמצם את העיתון, וגם זה כבר לא עזר, כי החובות לא אפשרו להנהלת העיתון לתפקד. לתוך המצב הקשה הזה נכנסתי כדי להציל את העיתון. אני עד היום אוכל מרורים בגלל החובות האלה.

אתה מצטער שקיבלת עליך את תפקיד המנכ"ל?

לרגע לא, למרות ששילמתי על כך מחיר יקר מנשוא. אני רואה הישג אישי ראשון במעלה שהצלחתי לקיים את העיתון שנתיים וחצי בתנאים בלתי-אפשריים. שנתיים וחצי של חיים לעיתון של הרבי – זה דבר עצום.

כל עיתון שיצא נתן חיזוק ועידוד לאלפי יהודים, דחף אותם להתקרבות לחסידות וקישר אותם עם הרבי. אני יכול לספר לך אין-ספור סיפורים על יהודים שהתחזקו בגלל העיתון.

אתמול בלילה מתקשר אליי הרב ישראל ליפסקר מרמות. הוא רצה להזמין אותי להתוועד בי' שבט בקהילה ברמות. אמרתי לו שאני כבר תפוס בבאר-שבע, ואז התחלנו לשוחח. הוא אמר לי שהוא רוצה להודות לי על העיתון, וסיפר שיש לו שכן ליטאי שביקש ממנו כי בכל שבוע, לאחר שהוא מסיים לקרוא את העיתון, שישים אותו בתיבת הדואר שלו.

פגשתי באותו יום אברך חב"די המתגורר בביתר-עלית. הוא אמר לי שהוא עשה מנוי לשלושה עותקים: עיתון אחד לעצמו ועוד שניים הוא מחלק למקורביו.

אז איפה בכל-זאת טעית?

אולי, בעצם, הטעות הראשונה היתה כבר בנקודת ההתחלה. נכנסתי לעיתון בחודש אב תשס"ט, אחרי שקיבלתי תשובה חיובית משלושה רבנים חסידיים, שאמרו לי לקחת את העיתון לידיים.

בתוך חודש הרכבתי תכנית כלכלית מקצועית, עם כל היעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע. השתמשתי בניסיון הרב שצברתי במשך שלושים שנה. הגעתי למסקנה שאני חייב לגייס 700 אלף דולר כדי שהעיתון יהיה יציב לשנים הקרובות.

יצאתי למסע גיוס כספים בכמה מדינות בעולם, ביניהן קנדה, אוסטרליה וברזיל, אך מהר מאוד נוכחתי שלא אצליח לגייס את הסכום המדובר, היות והמצב הכלכלי העולמי היה קשה. שיניתי את התכנית, ויתרתי על דברים קריטיים, וירדתי לדרישה לגייס סכום של 530 אלף דולר – סכום שבלעדיו ידעתי שלא אוכל להתחיל בתפקידי.

לצערי, גם את הסכום הזה לא הצלחתי לגייס. פה יכול להיות שהייתי צריך לעצור. הייתי צריך לומר: רבותיי, במצב כזה אי-אפשר לצאת לדרך חדשה. אך בגלל האמונה, הנחישות והחינוך למסירות-נפש – קפצתי למים והתחלתי בתפקידי. בדיעבר מתברר שאולי זו הייתה טעות, כי כדי להרים עסק אתה זקוק להשקעה כספית, ובלי זה אי-אפשר להתרומם.


אני הצלחתי להחזיק את העיתון
שנתיים וחצי. עשיתי עבודה קשה
במסירות-נפש והצלחתי להאריך
את חיי העיתון בשנתיים וחצי"


לפני כמה חודשים, כשבאו מים עד נפש והפסקנו להוציא עיתון, חזרנו להדפיס שוב – ואולי גם זו היתה טעות. לא היינו צריכים לחזור להוצאת העיתון כל עוד אין לנו המשאבים הנחוצים.

היום, עם הלקחים והמסקנות שכולנו למדנו על בשרנו, אנחנו יודעים שאין שום קיצורי דרך. לא נחזור להוציא את העיתון מחדש אלא אם נקבל את התמיכה הראויה.

אתה מחפש שותפים?

זה לא מופרך. אם יבוא מישהו ויגיד שהוא מוכן להשקיע מיליון דולר, זה בהחלט דבר בר-ביצוע.

גלות ארוכה

אולי מצבו של העיתון מבטא את חוסר הסיפוק של הקוראים מהתכנים שלו?

אכן יש בעיה בתכנים בחודשים האחרונים, אבל זה רק בגלל המצב הכספי. אין חולק שהרב אהרן-דב הלפרין הוא עורך יצירתי, בעל ידע וניסיון הגדולים ביותר הקיימים בעולם החב"די שמוציא בכל שבוע עיתון מרתק, גם כשלא קיבל משכורת. אבל עורך שאין לו צוות של כתבים – לא יכול לתפקד כהלכה. אי-אפשר להוציא עיתון בצורה כזאת.

ברור לנו שכשיהיה כסף נוכל להעמיד את הדברים כמו שצריך, והרב אהרן-דב יוכל להצעיד את העיתון קדימה ברמת התוכן. אמנם הסרתי מעליו עם כניסתי לתפקיד את ההתנהלות הכספית ואת כל חובות העבר, אבל לגודל צערי לא יכולתי לתת לו את המינימום הדרוש כדי לחיות כמו בן-אדם – משכורת סדירה. גם לכתבים לא יכולנו לשלם, והעורך למעשה עשה את העיתון עם קומץ של מתנדבים במסירות-נפש עצומה. יש לזה מחיר גם ברמת התוכן.

כבחור בישיבה קטנה וגדולה, אני זוכר שהייתה כמיהה לראות את העיתון ביום רביעי בלילה. בחורים לא היו הולכים לישון בטרם עברו על העיתון, לפחות מלמעלה.

ברוך השם, יש כיום הצפה של חומרים מודפסים, כמו 'לקראת שבת' - חוברת איכותית מאוד, 'מעיינותך', 'חסידות מבוארת' וכדומה. יש כיום גם שפע עצום שזמין באמצעות המחשב. אתה מדבר על תקופה אחרת. 'כפר חב"ד' היה אז הדבר היחיד שחיבר אותך – אם זה אברך או נער בישיבה – לעולם.

אתה לא חושש שהמנויים יתייאשו וילכו לרעות בשדות זרים?

דבר ראשון, אני רוצה להבהיר שלא נגבה תשלום מאף מנוי כל עוד הוא לא מקבל עיתון לביתו. אני מאמין שאם תבוא הישועה ונצליח להתארגן מחדש בצורה יסודית, נוכל גם לפצות את המנויים.

ובכל זאת, כל משפחה צריכה "שיהיה מה לקרוא בשבת". אם 'כפר-חב"ד' לא יופיע, הם יקנו משהו אחר.


נואם בהתוועדות שאורגנה על-ידי מערכת העיתון בשנה שעברה

אפשר לשאול על התגברות הגלות... הגלות מתגברת בכל יום וצריכים כוחות חדשים. מה יעשה המנוי המתלבט? אני לא יודע, אני מאמין שגם הוא ירקוד משמחה כשהעיתון יחזור להופיע. הלוואי שזה יקרה.

הגולש קורא וקורא, ובטח שואל את עצמו: תכל'ס?

אני לא נביא ולא בן נביא וקשה לדעת מה יהיה. יש בדיחה ידועה על רב בבית-כנסת שאמר לבני קהילות שצריך לעשות שיפוצים בבית-הכנסת, ויש לו בשורות טובות ופחות טובות. הבשורות הטובות שיש את כל הכסף לשיפוצים, והבשורות הפחות טובות - שהכסף בכיס שלכם...

גם לנו יש יכולת לספק את הסחורה, והוכחנו בשנתיים וחצי האחרונות שלמרות קשיים אדירים, יכולנו להוציא מוצר איכותי. אך יחד עם זה, הכסף נמצא אצלכם – בואו נעשה חיבור עם הכסף שלכם והיכולת שלנו ונוציא את המוצר המשובח ביותר.

מה תעשה באופן אישי? אתה פורש מהעיתון?

אני לא פורש. אני עומד מוכן להיכנס בחזרה בכל התוקף, העוצמה, הנחישות וההתמסרות ואפילו בכל המסירות נפש, כדי להרים את העיתון בחזרה. אבל אני איש מאוד מעשי, ובורך-השם במשך שנים רבות הצלחתי להדריך למעלה משש-מאות שלוחים בעולם, באמצעות הסמינרים שלי.

עבדתי עם שלוחים בעשרות מדינות בעולם, בהדרכה אישית בניהול כספים. אני חוזר לעבוד עם שלוחים, ולהעניק להם את הידע המקצועי שהצטבר אצלי. ועכשיו, אני מביא איתי מחדש את המחשת הפתגם 'אין חכם כבעל הניסיון'.

ניסיון שהוא כישלון?

כדי לשפוט אם זה הצלחה או כישלון צריך לראות את הנתונים של המשימה שלקחתי לידיי. להמשיך להוציא את העיתון במשך שנתיים וחצי בתנאים בלתי-אפשריים – זה בהחלט הצלחה.

כן, אבל במשמרת שלך העיתון מפסיק להופיע.

אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות. אכן, לא הצלחתי לגייס את מלוא הסכום שהייתי צריך לגייס. במקביל, כמו שכתוב ב'היום-יום', אדם צריך לדעת את החסרונות של עצמו אך גם את המעלות. לא צריך להגזים - לא לכאן ולא לכאן. שיבוא כל מומחה ויבחן את המצב שהיה לפני שנכנסתי ויבדוק האם היה שייך שהעיתון ימשיך לצאת לאור.

לא היה שום הון, לא של תורמים, משקיעים, או הלוואה בנקאית. אני הצלחתי להחזיק את העיתון שנתיים וחצי. עשיתי עבודה קשה במסירות-נפש והצלחתי להאריך את חיי העיתון בשנתיים וחצי. בעיניי זה הישג גדול מאוד. אבל נכון, בשורה התחתונה של הבטחת קיום העיתון – לא הצלחתי, ואני לוקח עליי את האחריות, ולכן אני לא נוטש אלא אמשיך לחפש אחר התורמים או הגוף שיוכלו לתת סוף-סוף מה שהעיתון צריך כדי לחזור ולהופיע כסדרו.

בעידן שלנו אומרים שמי שנכשל צריך לפרוש, לא?

אם מחר יבוא מישהו ויאמר שהוא מוכן להעמיד את הכסף הדרוש לעיתון כדי להתרומם בחזרה, והוא מביא מנכ"ל חדש – אשמח להעביר לו את המפתחות. המטרה היא העיתון ולא אני.

בשבוע הבא: העורך הרב אהרן-דב הלפרין מדבר על אי-הופעת העיתון.

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.