מאת הרצל קוסאשוילי, COL 
צילומים: ברלה שיינר, COL

היה זה אך טבעי שאתפייט כאן במסגרת מדורי על אסון הכרמל והשלכותיו. על אוזלת היד של הכבאים כמו גם קברניטי המדינה, אל מול איתני הטבע שכילו דונמים רבים של תקווה ופריחה באחד מחבלי הארץ הפוריים ביותר. על האירוניה שבהיחלצות השכנים היוונים לעזרתנו, דווקא בעיצומם של ימי החנוכה המסמלים את ניצחון המכבים עליהם.

ועל איך שכמו כולם, הופתעתי לרעה משרשרת המיילים האווילית אודות הימצאות המאורע בכתובים, משל היינו כולנו עקודים על מזבח החזרה בתשובה מבית מדרשו של הרב אמנון יצחק. נו באמת, כמה טעם רע אפשר לרכז בשבוע שכולו לביבות וסופגניות שמנוניות?

ברשותכם, הפעם אפליג בסיפורי לטרגדיה קטנה יותר בממדיה שפקדה את אזור מקום מגוריי, וזאת כמובן מבלי להקל ראש חלילה מהאסון הנ"ל שהיה חסר תקדים בכל קנה מידה של רוע וכאב לב.

אתמול בבוקר, עם כניסתי למקווה הביצתי בשכונתי (איך אפשר לשכוח), בטרם אספיק להתמקם במקומי הקבוע במקווה (מסתבר שגם במקום כזה קשה להיגמל מהרגלים), הקביל את פניי שכני המלומד לבניין מגוריי בהאי לישנא: "נו, למה לא כתבת על זה שאין רכבות בלוד ובכפר חב"ד ושמשרד התחבורה לא תגבר את הקווים חרף ההשבתה החמורה"?



ניסיתי להתגונן בטענה שהצרות שלי כבר לא מעניינות כל כך את הקוראים. מה גם שהמחדל התעבורתי הזה בא עוד מעט לקיצו, והחיים יחזרו למסלולם המסורבל.

לא היה נראה שתשובתי הניחה את דעתו. הוא המשיך לרטון על כך שאני צריך לכתוב על כך בין אם זה ישפיע על העומדים בראש משרד התחבורה ובין אם לאו. "אנשים עומדים בתחנה שעות, והאוטובוסים מגיעים מלאים לתחנה שמול השכונה ואפילו לא עוצרים"!

המצוקה הייתה ניכרת על פניו ובקולו הברור והרועם. וחוץ מזה, כשמבקשים ממני יפה, אני בדרך כלל נענה לאתגרים, מוזרים ככל שיהיו.

מאז שנפטרתי בצער ובהפסד ניכר מרכבי לפני מספר חודשים, אני נמנה על הנוסעים הקבועים והאדוקים של רכבת ישראל. אין מה לומר, למרות התשתית הלקויה, האיחורים הכרוניים ושאר החסרונות שאפשר להעמיס על הגרוטאה הזאת שמכונה בשם "רכבת ישראל", מדובר ללא ספק בעורק התחבורה החשוב ביותר שיש כיום למדינת ישראל להציע. מאות אלפי נוסעים שמוותרים מידי יום על הנוחות שבהעלאת עשן פיח מרכב הליסינג שהם משאירים לאישה בבית, ומניידים את עצמם בקו הרכבות שהולך ומתרחב מידי שנה.

זה לכשעצמו לא עניין של מה בכך. וזה עוד מבלי שנכנס לדקויות על מחוגי הזמן שמתמתחים לטובת הנוסעים באמצעות הנסיעה ברכבת. ובכלל, מדובר בפינוק הטוב ביותר, מארץ הפריוילגיות הנדירות, כשמדברים על תחנת רכבת שנמצאת במרחק של שש דקות הליכה לכל היותר ממפתן דלת הבית.

חשוב לציין שהתמרורים והשלטים במתחם תחנת הרכבת, כבר התריעו על כך שבועות מספר לפני המפגע, אולם התזמון הבלתי הגיוני עם מזג האוויר של תחילת השבוע, היה יותר מידיי לאחד כמוני.

ביום ראשון השבוע להזכירכם, נישבו רוחות הרס וחורבן במהירות שעלתה על 100 קמ"ש, עוצמה סופתית שהצליחה לערער אף את שיווי משקלי. בנוסף לגשם והברד שניתך ארצה, בכמויות ובאיכויות שהיו גורמות לחוני המעגל לפתוח בשביתת רעב לצורך הפסקתם. 

לו רק היה מדובר בכובד המשקל וכיוון הרוח המתעתע שהיו מנת חלקי בימים אלו, לא הייתי מקונן בפניכם ומבכה כאן בפומבי את מר גורלי.



אבל מכאן ועד לעמידה בתחנת האוטובוס כאחרון ההומלסים עם מטריה שהחליפה עקב משב הרוח האכזרי צורות וכיוונים מספר פעמים. לאחר מכן, להיקלע שלא בטובתך למונית שירות מלאה בעובדים זרים ובבני מיעוטים ועוד במושב האחורי, כשאני מוחץ כמה מהם למוות. בהמשך, להיזרק ממונית התופת הנ"ל ע"י הנהג הערבי באמצע הדרך בגלל פקק אימתני שהתהווה על אם הדרך בין רמלה לכפר-חב"ד כתוצאה משיבוש במערכת הרמזורים, מה שגרם לו למצוא לנכון לקצר את הדרך מצומת ראשון-לציון על חשבוני. 

תוסיפו לזה טרמפ מאותה נקודה ארורה במכונית חבוטה שמשמשת בשגרת יומה כארגז כלים, וכל זה עם דלת שלא נסגרת עליי (טוב, זה כבר באשמתי). ולבסוף כקינוח, לחטוף לפנים מונולוג קורע לב מפי בעל הטרמפ בעצמו, על עלויות חנוכיית הענק בחיבור לגנרטור מפלצתי שהציב בצומת דרכים... מה שעלה לי בסוף המסע בן ארבעים וחמש הדקות הללו במאתיים שקלים נטו. תגידו לי אתם אם זה לא מוגזם.
תבינו, בתלוש השכר שלי לא מופיעים "דמי סיכון ופיצויי התעללות כתוצאה מאסון טבע". יש גבול למה שאני מוכן לעבור בכדי להגיע למקום עבודתי הממוקם בסך הכל במרחק של שבעה ק"מ מדלת ביתי.



לו רק יכולתי לפנות למנהלי מערך הרכבות בשמם של כל מאות אלפי הפצועים המדומים מהשבתת הקווים ולספר להם על הבחילות האיומות ועל דרך החתחתים שעברנו בימים טרופים וקרירים אלו.
לבנתיים, כל שיש לי לומר הוא: הו, רכבת ישראל מכורתי, איך עשית כזאת לבאים הנאמנים בשערייך? אני מבטיח להיות ילד טוב ולסבול את הצפיפות והמחנק בימי ראשון, לחייך למאבטח האתיופי שנובר לי בתיק בכל בוקר ומגלה לפניי ממה מורכבת ארוחת הצהריים שהכינה לי אשתי. גם את הכרטיסנים העילגים ואת הקונדוקטור המטורף שמאיץ בסיבובים וגורם לי להעלות גרה בדיוק כשאני נשען על הדלת בחסות הלחץ, אני מוכן לסבול בחיוכים מקיר לקיר.

רק תצילי אותי מהטירוף הזה שבמרדף אחר טרמפים שעולים יותר ממוניות ספיישל ומכל שאר פורענויות המתרגשות ובאות לעולם ואמרו אמן.