הרבנית חוזרת לביתה

בתחילת חודש אלול נסעתי משם דרך מוסקבה, שם התרוצצתי שוב בכל המקומות האפשריים כשבידי מסמכים ובקשות לקיצור תקופת גלותו של בעלי, וכן עסקתי מעט בארגון משלוח חבילות מזון עבורו. לאחר-מכן חזרתי הביתה.

יחסם של תושבי העיר לבואי היה ידידותי ומתוך כבוד רב, ברמה הגבוהה ביותר. אפילו נוצרים באו להתעניין בכל מה שעבר עלינו. לעשות זאת בגלוי אסור היה, אולם בחשאי שולמה משכורתו של בעלי במשך כל התקופה. מקום ישיבתו של בעלי בבית-הכנסת גודר, ואיש לא הורשה לגשת אליו.

בזמן שהיה בעלי בעיר, והתפלל בבית-הכנסת – היו תמיד חילוקי-דעות בינו ובין הקהל בעניין נוסח התפילה, התקיעות בלחש, הקפות בשני לילות החג וכדומה. אולם עכשיו – לא היתה כל דעה אחרת; הכל נעשה כאילו בעלי נמצא במקום, ואפילו מתנגדיו הגדולים לשעבר הכריזו שכל מה שהרב רצה – כך יהיה. לימים, כשסיפרתי זאת לבעלי, היה זה לו לנחת-רוח; הוא נהנה מכך הנאה רבה. הקהל והחזן אף ניגנו את כל ה"תנועות" שבתפילה ואת כל ניגוני שמחת-תורה שבעלי נהג לנגן.

הדברים הגיעו לידי כך שאפילו השלטונות שאלו מספר אנשים ממתפללי בית-הכנסת מדוע הם חולקים לו כבוד כה רב. הנ.ק.וו.ד. שלח לזמן אותם כאילו בעניין אחר, אולם הנושא העיקרי שעליו דובר היה זה.

הכל התעניינו בנעשה עמי, ובאמת ובתמים ביקשו לסייע לי ולהקל עלי; אולם בפועל הם פחדו להתקרב אל החצר שבה התגוררתי, וכל העת הייתי לבדי, עד השעה שרחל34 היתה שבה מעבודתה.

כולם – מלבד שני ידידים קרובים, אברכים משלנו, שנהגו להתגנב לביתי כמעט מדי יום ביומו אחרי העבודה – הם עשו זאת בסביבות השעה 11-12 בלילה, כדי שבני משפחותיהם לא יידעו על כך – כדי להיוודע מה נשמע. אח, כמה יקרים היו ביקוריהם בעיניי! בצאתם מן הבית הם נהגו תמיד ללכת דרך עשרה רחובות צדדיים, כדי שלא יבחינו מאין הם באים, ותמיד נראה היה להם שעוקבים אחריהם; למרות כל זאת הם חזרו ובאו למחרת.

לעיתים קרובות למדי קרה שמספר אנשים התאספו למפגש חברתי, ושוחחו במיוחד על אודות הרב, על עבודתו והשפעתו הציבורית, ועל נאומיו ודרישותיו מהציבור. כמעט תמיד היו לו מתנגדים, אך הסוף היה שכולם התבטלו בפניו, והפכו ממתנגדים לידידים טובים.

פעם אחת, זוכרת אני, יצאתי לרחוב בשעה מאוחרת בלילה, וניגש אלי אחד ממכרינו, מהחוגים החופשיים בתכלית, התבונן סביבו אם מישהו מבחין בכך שהוא משוחח עמי, ולאחר שבדק ומצא שאין שם איש, שאל אותי: הזוכרת את שהשתתפנו בארוחה רשמית בביתו של עסקן ציבורי מסויים, ושם פנה ד"ר פרידמן – הלה היה מהחוגים הלא-חסידיים, מרצה באוניברסיטה ובעל סמיכה להוראה, שהחשיב עצמו כלמדן גדול – בשאלה אל הרב: מדוע נאמר "שמרה נפשי כי חסיד אני", שמשמעות הדברים שחסיד זקוק לשמירה? השיב לו הרב: משום שלמתנגד גם שמירה לא תעזור... אותו ד"ר, יחד עם כל שאר הנוכחים, הריעו לרב למשמע התשובה.

מכתב לי"ט כסלו
כ"ח מנחם-אב תש"ח

לפני שמונה ימים מלאו כבר ארבע שנים מאז שבעלי איננו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

עז רצוני להמשיך ולכתוב ממאורעות אותם ימים. אנסה איפוא ואראה אם אצליח בכך.
המצב שתואר לעיל נמשך חודש אחרי חודש, באותו סדר קבוע.

כל החטאים שהשלטונות ניסו "לתפור" לבעלי – כך מכנים זאת שם – הוגדרו כניהול תעמולה נגד הממשל וקיום קשרים למטרה זו עם נציגויות מדינות זרות. משמעותו של חטא זה היתה שבעלי הוא "אוייב העם", חטא הגורר אחריו עד עונש מוות.

אולם על בעלי לא עלה בידם להטיל עונש זה, למרות כל האמצעים שניסו לנצל לשם כך, ולכן הוא הוגדר כ"אלמנט מסוכן לחברה" בלבד, כלומר שאסור לו להיות במקום שבו ישנו יישוב של בני-אדם – בעיקר, כמובן, יישוב של יהודים – כדי שלא תהיה לו האפשרות לנצל את כוחותיו הרוחניים וכדי שלא תהיה לו השפעה על איש.

בעקבות זאת, כל הדואר שנשלח אל בעלי היה תחת ביקורת קפדנית, כך שקבלת מכתב – ממנו אלי או ממני אליו – היתה אורכת עבורנו זמן רב וגורמת לנו עגמת-נפש מרובה. עם אחרים לא הורשה לו להתכתב, ואנשים אף פחדו למסור לו דרישת-שלום באמצעות מכתביי שלי.

בסוף חשוון [תש"א] קיבלתי מכתב מבעלי. הוא מיהר לשלוח את המכתב מתוך חשש שהמכתב יגיע מאוחר מידי. היתה זו בקשה אלי, שאדאג לכך שביום י"ט כסלו תהיה בבית אווירה חגיגית, תוגש סעודה של מזון משובח, והבית ינוקה ויסודר לכבוד האירוע. המכתב ירד לפרטים הקטנים ביותר, שבעלי לא נהג בדרך-כלל להתערב בהם בהיותו בבית. הוא גם הורה לי לשכוח את כל הדברים השליליים ולהבטיח שיום זה אכן ייחגג כיום-טוב אמיתי.

***

פרובוקציות וסחטנות

בינתיים התקדם לו הזמן, וכבר התחלתי לחשוב לנסוע שוב אל בעלי לקראת חג הפסח.

חודשי-חורף ספורים אלו היו ימים של פרובוקציות. מדי יום היתה מגיעה ידיעה אחרת על כך שבעלי הוחזר לבית-הכלא ביקטרינוסלב. בדרך-כלל היו מודיעים לי זאת בסודי סודות. נוצרייה אחת, שטענה שהיא בתו של כומר, נהגה תמיד לבוא אלי ולומר שבעלי יושב עם אביה בתא אחד.

צעיר בשם וידר, שעסק בבניית בתים, מסר לי כי ראה את בעלי בבית-הכלא ליד תחנת-רכבת סמוכה לקייב, וכי בעלי ביקש ממנו לפגוש אותי ולבקש ממני שאשלח לו בגדים ודברים נוספים.

כשהיו מודיעים לי הודעות מסוג זה, היו מציינים מקומות לפגישה עם מוסרי ההודעה – היו מורים לי לצאת לפינת רחוב זו או אחרת, בדרך-כלל בשעת לפנות ערב שבה איש לא יראה אותנו מדברים. ככל שההיגיון חייב שלא לשים לב לכל הדיווחים הללו – במקרה האחרון לא יכולתי להתעלם מהדיווח, וחשבתי שמא יש אמת כלשהי בדברים, ושמא אכן בעלי זקוק עתה לעזרה.

מבלי יכולת להחליט בעצמי מה לעשות, חיכיתי עד הלילה כדי להתייעץ עם מישהו בעניין הצעות שונות שעמדו אז לפתחי. ההחלטה הקשה ביותר היתה כשיעצו לי לצאת למקום שצויין כמקום המפגש. לבסוף לא עשיתי זאת, משום שהדבר היה פשוט מפחיד. המקומות שצויינו היו תמיד, משום-מה, סמוכים לבית-הכלא או לבניין הנ.ק.וו.ד.

מאוחר יותר התברר שכל זה לא היה אלא סחטנות לשמה.

הנסיעה השנייה

בחודש אדר77, בדיוק כמו בפעם הראשונה, התחלתי להתכונן שוב לנסיעה אל בעלי. רציתי מאוד להאמין ששחרורו הולך ומתקרב, ושבקרוב הוא יחזור הביתה.

לאחר ההכנות שהיה עלי לעשות יצאתי שוב לדרך, ושוב נסעתי דרך מוסקבה. כל הקשיים האפשריים עמדו בדרכי, אולם ידידים קרובים סייעו לי ודאגו לי לכל הדרוש, ככל שהיה באפשרותם. מובן שהלכתי שוב לכל המשרדים שהיה בכוחם לקצר את תקופת הגלות המרה, אך ביקורים אלו רק פגעו בבריאותי ולא הביאו כל תועלת.

שבועיים לפני פסח הגעתי שוב לציאילי, ונוכחתי בשינוי לרעה במראה פניו של בעלי ובשברון-לב שתקף אותו – דברים שהיו עבורי קשים מנשוא.

עד שהגעתי לשם התגורר יחד עם בעלי הצעיר שהפקדתי על כך. שכן זה היה רעב תמיד, ובעלי נאלץ לחלק בין שניהם את חבילות המזון המעטות שהיה מקבל.

בדרך-כלל, בתנאים ובנסיבות שכאלו, בני-אדם אינם דומים עוד למה שהיו בעבר; הם הופכים במידת-מה לאנשים אחרים. אולם בעלי – כל אימת שעלה בידו למצוא נייר, אפילו עמודים בודדים, היה כותב עליו דברי תורה. באחת הפעמים נכנס אל החדר בפנים צוהלות ואמר לי: "לו יכולתי, צריך הייתי להתוועד עכשיו עם מישהו. סיימתי לכתוב עניין – ממש הפלא ופלא!"... עמי – לא יכול היה לחלוק את סיבת התפעלותו, ומישהו אחר – לא היה.

מאבק על קצבת המזון

כחודש לפני שהגעתי, חדלו לתת לבעלי את קצבת הלחם שחילקו לכולם. מתוך רצון שבעלי ישוב לקבל את הקצבה, החילותי להתרוצץ בין פגישות רשמיות במשרדים השונים כדי להשתדל אצל מכרים שעלה בידי לרכוש בין הפקידים הבכירים במוסדות הממשלתיים, ואף הלכתי אליהם לבתיהם, אם-כי שם לא היה זה באופן רשמי.

הם רצו מאוד לעזור לי, אך הדבר לא התאפשר, משום שבאותה עת הונהגה שם מערכת מסודרת של כרטיסים, שבאמצעותה ניתן היה לתת לחם רק לאנשים עובדים, ואילו בעלי לא יכול היה לעבוד – הן בשל מצב בריאותו והן בגלל הקשיים בשמירת השבת.

לעצמי הצלחתי לדאוג לקצבת מזון, באמצעות מסמכים לא-כשרים שהציגו אותי כמפונה מאזור החזית, כך שנאלצו לתת לי את קצבת הלחם כשם שנתנו לכל המפונים. השיג זאת עבורי קומוניסט אחד, יהודי, שהיה הממונה על מחלקת המפונים. אך למען בעלי הוא לא יכול היה להתערב, מאחר שבעלי היה אסיר גולה.
מטבע הדברים, כל כמה שניסינו לקמץ באכילה – קצבת הלחם שלי, אותה חילקנו לשניים, היתה זעומה מכדי להספיק לשנינו. יצאתי איפוא לבדי, יום אחד לפני חג הפסח, מחפשת דרכים ואמצעים כדי להבטיח שלא נישאר רעבים לחלוטין.

בביקורי אצל עורך-דין מסויים, מצאתי חוק הקובע שחובה לתת את קצבת הלחם לכל אלו שגילם למעלה משבעים שנה, גם אם אינם עובדים. העתקתי מתוך החוק את הפרטים, והלכתי עם ההעתק אל האחראי על כך ב"איספולקום". הלה שאל אותי, כמובן, במי המדובר, וכשהראיתי לו את התעודה עם השם הרשום בה – ענה לי מיד שלאדם זה הוא לא ייתן לחם אם הוא לא יעבוד, אף אם יהיה בן מאה!... דבריו היו מנוגדים לחוקים בענייני כלכלת הציבור, אולם כך הוא רצה. הוא סבר ש"מי יאמר לו מה תעשה".

מבלי להתחשב בפסק-דינו של האחראי, עלה בידי להגיע אל מבקר מטעם הממשלה שהגיע לערוך ביקורת במחוז, וקיבלתי ממנו פקודה בכתב: לגולה ששמו כך וכך חובה לתת את קצבת הלחם הניתנת לכל העובדים, בהיותו זכאי לכך בשל גילו.

***

לבקש חמץ בערב פסח?!

כשהשגתי עבור בעלי את האישור לקבלת הקצבה – היה זה כבר שבוע לאחר חג הפסח. אולם יום אחד לפני פסח, בשעה שהייתי טרודה בהכנות ליום-טוב, נאלץ בעלי ללכת בעצמו למקום מסויים בעניין קצבת הלחם.

מי שלא חווה זאת על בשרו – אינו יכול בשום אופן לתאר לעצמו את הפחד מלהישאר רעב ללחם ממש. עכשיו שבעה אני ב"ה בכל מאת האחוזים, אך אני זוכרת עדיין היטב את הפחד שאחז אותי אז. וכך, אם-כי בתקופה זו בשנה לא היה לבעלי כל חשק ללכת להגיש בקשות בענייני חמץ, הוא נאלץ לעשות זאת; לא ניתן היה לדחות זאת לזמן אחר.

בדרכו למקום חלוקת הלחם למטרה זו, הבחין בו מנהל של בית-מסחר ממשלתי גדול, שבו היה ניתן להשיג הכל עבור ה"מיוחסים" הגדולים. האיש ניגש אל בעלי מתוך הדרת-כבוד גדולה, ואמר לו: "מה מעשיכם כאן – מבין אני היטב, שכן דומני שהנכם מן ה'שניאורסונים'... אמרו לי, האין אתם מיקטרינוסלב?"

"גיסי" – המשיך האיש – "עמד בפניכם בשנת... לדין-תורה בבוררות, ושני הצדדים נסעו במיוחד לשם כך מהומיל לרציצא. פרטי המאורע אינם נוגעים עכשיו, אבל האם אוכל לסייע לכם עכשיו במשהו? אולי זקוקים אתם לכלים כלשהם לצורך חג הפסח? אספק לכם אותם, אך עליכם להסתיר את הכלים כך שלא יבחינו בהם אצלכם, משום שאסור לי לעשות זאת, ויש בכך משום סכנה עבורי".

תוך התחכמות רבה הוציא האיש אל בעלי ארבע כוסות זכוכית חדשות עם תחתיות. אינני יכולה לתאר בכתב עד כמה חגיגיים נראו הכוסות בתנאים שבהם חיינו אז – לא רק כלים כשרים לפסח, אלא כלים חדשים!

בעניין ההשתדלות שלשמה יצא בעלי באותו יום – השיבוהו ריקם; יחד עם זאת, מאחר שכבר יצא מהבית, הלך לטבול את הכלים החדשים, והיה שבע-רצון מכך.
אולם כשנכנס אל החדר, החל לדבר במר-לבו על שפל המצב שאליו נקלע: "במה העסקתי את עצמי יום לפני חג הפסח – בהתרוצצות לבקש חמץ!"... כך האריך בעלי בדבריו כשהוא מתאר בפירוט את השפל שבדבר, ולבסוף פרץ בבכי רם, בכי-תמרורים מעומק לבו.

לאחר-מכן ביקש בעלי להעמיד את הכלים החדשים במקום בטוח, הרחק מכלי החמץ, שהרי לא היה לנו אלא חדר אחד. מאחר שעשה זאת בעודו מתוח ונרגש, נפלו הכלים מידיו ונשברו, הכוסות כמו התחתיות, מלבד תחתית אחת. במשך כל החג שתינו, איפוא, מהספל ששימש לנו לנטילת ידיים.

החוברת התשיעית להורדה
English: PDF | Web
Hebrew: PDF | Web
French: PDF | Web