מאת שמעון ברייטקופף

1.
שדה-התעופה 'ניוארק' שבניו-ג'רזי.

חלל המבוא לחדר הכניסה, בו ישובים עשרות פקידי ההגירה האמריקניים, המקבלים את פניך בסבר-פנים זועף - רוחש בליל של שפות בלתי מוכרות. אלפי אנשים מכל רחבי העולם, נוהרים ל'תפוח הגדול', עייפים מטיסה קשה, ומצפים לעבור את הבירוקרטיה המתישה המצפה לאורחים הלא קרואים. טרמינל התלאות, הייתי קורא לזה.

לא כולם זוכים להיכנס לאמריקה. מתוך כל כמה מאות אנשים העוברים את ההליך הביטחוני המוקפד, ישנם כאלה הנלקחים הצידה, וישנם גם כאלה שנשלחים הביתה. תחושת החשש הקלה המתגנבת ללב תמיד בשערי ארה"ב, מוכרת לכל מי שעבר את התהליך אי-פעם.

מאז ה-11 בספטמבר, אין לאמריקנים סנטימנטים. הם עלולים להתיש אותך ואפילו להטיס אותך חזרה, סתם.

בינות לאלפי הממתינים, עומדים גם אנו, משלחת העיתונאים הישראלית המבקשת להשתתף בכינוס השלוחים העולמי. ממלאים בקפדנות את הטפסים השונים, ומקווים שההליך המעצבן הזה יעבור כבר.

בהגיע תורי, ניגשתי לפקידה קשוחת המבע, ובאנגלית רצוצה ניסיתי להסביר לה כי אין בכליי שום דבר שיגרום נזק לאימפריה האמריקנית. הפרצוף השחור, התעוות מידי מספר שניות. בלי קול אמרה לי הפקידה: "כדאי שתשפר את האנגלית שלך, או שתחזור חזרה לישראל". כשנשאלתי למטרת בואי: "ביזנס או פלז'ר?", עניתי : "קונוונשן" (ועידה).

"אה", חייכה הפקידה, "טו חב"ד".

"יס", עניתי, "טו חב"ד-770".

הוכנסתי לאמריקה, צלחתי את השער.

וברגעים הללו התחושה הייתה, שאמריקה כולה, התרגשה בהתרגשותם של השלוחים. מפקידת ההגירה עד למי שעומד בראש המערך, הרב משה קוטלרסקי.

לעיתים נדמה, שניו-יורק כולה, קמה למעמד 'רול קול' אחד גדול.

2.

השעה 09:00 בבוקר. מלון אבניו פלז'ה, השדרה ה-13, בשכונת בורו פארק, ניו יורק.

לחדר האוכל נכנס ח"כ מנחם-לייזר מוזס, יו"ר סיעת "יהדות התורה" בכנסת.

"לא בכיתם?", הוא שואל אותנו, שעות ספורות לאחר שננעל מעמד ה'באנקט'. "זה לא המעמד הגדול ביותר בעם היהודי?", הוא ממשיך להקשות רטורית.

בכינו, התרגשנו והתפעמנו.

המעמד האדיר, בו אנו זוכים להשתתף בפעם השנייה, מותיר אותך פעור-פה. לכמה שעות, נשכחות המחלוקות הקטנוניות, הדאגות הקיומיות, ומטלות היום-יום. יחד עם אלפי אנשים, שאת רובם איני מכיר, הצדעתי לאלו שבחרו להקריב את חייהם למען העם היהודי.

אלפי דמעות זלגו באחת, כשהילד, מוישי, סיפר לקהל, כי הוא בטוח שאמו היושבת במרומים מזה שלושים יום, שמחה וגאה בו.

אלפי חיוכים נוצרו באחת, כאשר נשמעו הלצותיו של צבי הירש בוגלבוב, איל-הון שגילה את היותו יהודי בזכות שליחי הרבי למדינות חבר העמים, ונשא נאום מרתק שעוד יילמד בפקולטות לנאומים.

אלפי עיניים מעריצות נתלו ברב משה קוטלרסקי, הגנרל אשר על השלוחים, כשביקש, בדמעות, לנצל את הרגעים העילאיים להתפלל על גלעד שליט היושב בשבי.

ואלפי זוגות רגליים קיפצו במשך שעה ארוכה, לאחר מעמד ההצדעה לאלפי השלוחים ברחבי העולם.

נו, הרב מוזס, יכלנו שלא להתרגש?

3.

רבבות מילים נכתבות מידי שנה בניסיון לתאר את כינוס השלוחים. אך אינה דומה אף מילה כתובה לרגע אחד של התעלות.

כל תיאור נרגש לא ידמה ולא ישווה לרגע אחד בו חודרת ההכרה, כי המרחק בינך לבין אותם אנשים גיבורים הוא כרחוק מזרח ממערב, וגם זה - רק לתפארת המליצה שאינה מאפשרת תיאור של מרחק רב יותר.

שבוע שלם, 'אכלנו' שליחות, 'שתינו' שליחות, ו'ישנו' שליחות. נשבינו בקסמם של השלוחים. והתפעלנו מחזונו הכביר של הרבי מליובאוויטש זי"ע, מקים מפעל האדירים שהולך וגודל מידי שנה.

אי-אפשר שלא לראות את הלהט בעיניהם של השלוחים, אי-אפשר להחמיץ את דבקותם ברבי, את האדרנלין הזורם לעורקיהם במינון שמספיק לשנה שלמה, כאשר הם ניצבים במקום בו נשמעו שיחותיו ונערכו התוועדויותיו של המצביא הגדול שחולל את המהפך היהודי הגדול ביותר בדורות האחרונים.

משימת הסיכום של השליחות שלנו, זו העיתונאית, קשה מנשוא. אולי בלתי אפשרית. ויתירה מזו, בלתי רצויה.

סיכומים נועדים בדרך כלל כדי לחתום אירוע. לעטוף אותו באריזת מתנה ולשגר אותו לשולח. השליחים הרבים אותם פגשנו, אינם מסכמים דבר. ההפך הוא הנכון, הם הולכים ומתחדשים כמעיין המתגבר, נכונים לכל משימה, רעבים לכל אתגר, וצמאים לפעילות. אין להם רגע אחד לסיכומים.

אנחנו, הצופים מהצד, יכולים רק לברך אותם בהערכה עד אין קץ שימשיכו בשליחותם, ירחיבו את מפעלם, ויתמידו בעשיית נחת לאביהם שבשמיים.

אנחנו מצידינו, נמשיך להתגאות, וקצת לקנאות.

שאו ברכה, שלוחים יקרים. המשיכו להביא את האור לכל העולם.