להוריד קצת את אדרת החשיבות העצמית ● דעה
הרב דוד מאיר דרוקמן
אולי לנסות להשיל את ה'רעזעוואלקע'...
"מה שלומך?"שואל אדון ישראלי א' את מר ישראל ב'. "מה איכפת לך? מה, אתה רופא?" – עונה לו האחרון. "כן, אני ווטרינר" – מגיב אדון ישראלי א'.
בדיחה, אאה? הלוואי!... בינתיים זו מציאות. "מה שלומך?" "מה קורה", "איך אתה מרגיש?". יד על הלב; האם באמת ובתמים אתה מתעניין כל כך בבריאותו ושלומו של חברך? האם לעיתים אין הדברים אלא מן השפה ולחוץ, פשוט, כדי שלא יגידו עליך שאתה אדם לא מנומס, פרא חסר גינונים והליכות.
חוסר האיכפתיות מהזולת, כמו השאלה הסתמית "HOW ARE ROU", או 'וואטס-אפ' כפי שזה בסלנג (כאן בישראל המתאמרקנת , העברית כידוע אינה אלא שפה שניה בלבד) – כל אלה יסודתם בנקודה אחת; אנו, ולא רק הפוליטיקאים, מצויים, שרויים ונוברים אך בתוך עצמנו, מדשדשים ב'איך' ובאגו של עצמנו. כאשר אדם חי עם עצמו וסביב עצמו, הוא איננו 'רואה את חברו ממטר' – במצב שכזה אין מקום למציאותו של הזולת, שלא לדבר שמצוקותיו של השני מעניינות אותו ותופסות מקום אצלו כשלג דאשתקד. אמנם, כאמור, מפאת הנימוס אתה אכן שואל ודורש לשלומו, אבל אתה 'כל כך חרד לשלומו' עד שבטרם היה סיפק בידי פב"פ להשיב לשאלתך - אתה כבר ממתין בקוצר רוח שהלה כבר 'יעוף לך מן העיניים'.
את מאמר חז"ל במסכת סוכה ש"כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת" מפרש הרה"ק ה'שפת אמת'; "וסוכות נקרא חג האסיף שבו מתייחדין בני ישראל להיות אחד. ובאמת אחר ר"ה ויוהכ"פ שניטהרו כל הלבבות - יכולין כל אחד להכניס עצמו בכלל ישראל... סוכה - שמאסף כל נפשות בני ישראל, שעל זה רמזו 'כל בני ישראל ראויין לישב בסוכה אחת', ועל שם זו נקרא 'חג האסיף'.." וכפי שנבארה נקודה זו באריכות גדולה בכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש.
כשיוצאים מהבית ונכנסים לדירת הארעי של הסוכה כשלראשך אך 'פסולת גורן ויקב', והתחושות המתבקשות הן - שכולנו יושבים ב'צילא דמהימנותא', צל השכינה (המתגלם בסכך), בה-בשכינה הקדושה אנו מאמינים ועליה אנו משליכים את כל יהבנו. להרגשים עדינים שכאלה ניתן להעפיל ולהגיע אך לאחר עבודת הכיבוס העצמי וההיטהרות של עבודת ה' דהימים הנוראים. לאחר ה'שיפשוף' הזה של ימי חשבון הנפש, בהכרח חוזרים אנו ומצטמצמים למימדים הטבעיים שלנו. הנפיחות והחשיבות העצמית מתחילה לשאוף לאפס, ואז כבר יש מקום לנוכחותו של הזולת. כשזוכים להתרוממות הנפש שכזו כבר לא מרגישים שלא בנוח כאשר בסוכה צריכים להידחק ולהצטופף. אדרבה, אז – התענוג הרוחני הגדול ביותר הוא להתחבר ולהתחכך עם כלל ישראל ועם 'ר' ישראל'.
סיפר לי פעם אחד משרידי חסידי פולין מהדור הקודם (ר' נ.ר.) , שפעם הוא נסע בוורשא ברכב קטן עם כמה בנשקי"ם מכובדים, והיו כאלה שהתלוננו על הצפיפות ברכב. הוא החסיד, שהיה כנראה קצת 'שייגעץ חסידי' בעל משובת נעורים - הגיב וענה לעומתם; "דומני שאם כל אחד ישיל מעצמו את האדרת המנופחת (הרעז'עוולקע – אדרת רבנית-אדמורי"ת המשדרת חשיבות אותה עוטים מעל הקפוטה או החלאט) ), ויישאר רק אך עם לבוש ה'חלאט', הכל יסתדר, ויוותר מקום בריווח לכולם...
נוריד קצת את אדרת החשיבות העצמית, ואזי המושגים 'אחדות ישראל', 'אהבת ישראל' ו'דיבוק חברים' - ינשרו מן הפלקטים שעל הקירות, ירדו וידבקו, יחלחלו ויתנחלו בלבבות..
מאפשרים לכם לקבל
