הרב מנחם ברוד

בשבוע הקרוב יחול ט' בכסלו, יום הולדתו ויום הסתלקותו של רבי דובער מליובאוויטש, בנו וממלא-מקומו של בעל התניא, המכונה בפי החסידים 'אדמו"ר האמצעי'. אפיינה אותו במיוחד ההרחבה העצומה של ביאורי החסידות שלו. דברים שמופיעים במאמריו של אביו בקיצור ובתמציתיות, זוכים אצלו להסבר נרחב ומעמיק ביותר. אמרו עליו, שאילו היו חותכים את אצבעו, לא היה ניגר ממנה דם אלא חסידות!

בחייו של אדמו"ר האמצעי החלה להתגבש בצורה בולטת ביותר דרכה של חסידות חב"ד. לא דיי באמונה פנימית, לא דיי ברגש של התלהבות בעבודת ה', לא דיי בהתקשרות לצדיק – אלא כל אחד ואחד חייב ללמוד ולהבין את גדולת הבורא, ככתוב: "דע את אלוקי אביך (ועל-ידי כך) ועבדהו בלב שלם".

שתי חכמות

דגש זה על לימוד והבנה מעמיקה בדורות האלה דווקא, מתחייב מכמה וכמה סיבות:
האחת – הואיל ואנו מתקרבים לימות המשיח, שבהם "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים" (כדברי הרמב"ם בסיום ספרו) – הרי ההכנה לזה היא על-ידי הרחבת הדעת וההבנה בגדולת הבורא, עד כמה שידנו משגת.

השנייה – הואיל ובעולם יש הרחבה עצומה של חכמה וידע, אי-אפשר עוד להישאר ברמה של אמונה בלבד, אלא צריך להרחיב את הדעת גם בענייני האמונה ובידיעת הבורא.

דבר זה מבוסס על מה שכתוב בספר הזוהר, שבמאה השישית לאלף השישי יתגלו מעיינות החכמה העליונים ומבועי החכמה התחתונים. החכמה העליונה – זו חכמת התורה, החכמה התחתונה – היא חכמת העולם. ואכן, בתקופה הזאת חלו שתי מגמות מקבילות: מצד אחד נתגלתה תורת החסידות, שהביאה עמה גילויים מופלאים של החכמה העליונה, פנימיות התורה; ומצד שני, החלה ההתפתחות המדעית העצומה (ואחד הביטויים שלה – תנועת ההשכלה).

שתי החכמות הללו באו ונתגלו זו לעומת זו. שכן רק על-ידי ההרחבה בחכמת התורה, היא תורת החסידות, אפשר להתמודד עם שפע החכמה שהציף את העולם. החסידות היא התרופה לחכמות החיצוניות, והיא גם מדריכה אותנו כיצד להשתמש בכל הישגי המדע בדרך הנכונה, כדי שישרתו את עבודת ה'. בלעדי החסידות היינו חשופים למתקפה עזה של חכמות העולם, וספק רב אם היה אפשר לצאת מהמתקפה הזאת בשלום.

טעמו וראו

ואכן, רק לאחר ששולם מחיר יקר חדרה בקרב הורים ומחנכים ההכרה שאי-אפשר עוד להסתפק בדרך החינוך של הדורות הקודמים, כאשר אמרו לילד: "אסור וככה זה", אלא חייבים להסביר לו היטב את טעמם של דברים. כיום מושם דגש רב יותר על לימוד רציני של יסודות האמונה, והתוצאות ניכרות היטב.

ההיסטוריה של הדורות האחרונים מוכיחה הוכחה חד-משמעית, כי מי שזכו להבנה ולהשגה בתורת החסידות, הבינו מהי תורה ומהי מטרת המצוות, קיבלו מושג-מה על תפיסה נכונה של גדולת הבורא – אלה עמדו ביתר קלות מול פיתויי העולם מזה, ומול רדיפות וקשיים מזה.

אך כאמור, זה רק פן אחד של הצורך בלימוד ובהבנה. הצורך העיקרי בלימוד מעמיק של תורת החסידות הוא כהכנה לביאת המשיח. כשם שעל העולם הבא נאמר "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", כך גם בזמן הגאולה, אשרי מי שיבוא אל המשיח ותלמודו, בפנימיות התורה, בידו. יהיה לו קל הרבה יותר להבין את תורתו של משיח, שעליה נאמר "תורה חדשה מאיתי תצא".

זכה דורנו שיש בו פריחה עצומה של התעניינות בתורת החסידות. יהודים מכל החוגים מגלים את האור המופלא הטמון בתורה זו. גם הופיעו ספרים המסבירים את מאמרי החסידות בדרך שכל אחד ואחד יכול להבין. עכשיו לא נותר אלא לטעום, ואז "טעמו וראו כי טוב ה'".