כשהרבי הורה להתוועד בכל יום בחודש כסלו ● בנימין ליפקין
בנימין ליפקין
נער הייתי, בשנת תשמ"ט, כשהוראה יצאה מהרבי כי יש להתוועד בכל יום מימי חודש כסלו. בישיבה נערכה מדי ערב התוועדות, במשך כל החודש כולו. אני זוכר את האווירה שכבשה אז את ה'זאל'.
זכור לא אשכח את איצל'ה (כיום חסיד, שליח ואיש חינוך, העושה גדולות ונצורות במקום שליחותו) שהצטרף אז לישיבה, לאחר שעבר מירושלים ללוד, ונשבה בקסם האווירה שכבשה את החודש כולו.
גם מהמשפיעים נדרש אז מאמץ לא מבוטל. כי אינה דומה התוועדות חד שבועית להתוועדות יומיומית. מסיבה זאת, ככל הנראה, היו כמה התוועדויות באותה עת שבוודאי לא יישכחו מקרב כל מי שנכח בהן.
בסקירה לאחור, לא אכחד אם אומר כי לא זו בלבד שההתוועדויות הללו והאווירה שהייתה בהן לא החלישו את הלימודים הסדירים אלא אדרבה, העצימו אותם והעניקו להם משנה חיוּת.
בחב"ד, אמר לי פעם בציניות חבר לא חב"די שנחשף באופן בלתי אמצעי להווי היומיומי החב"די, "אין ימים מעוננים. כל יום הוא היום הבהיר". גם אם היא נאמרה בשטחיות, ניתן לתעל את האמירה הזו למנוף של התעוררות. כל יום הוא יום זכאי, כל יום הוא יום סגולה ובכל יום ניתן להתחיל מחדש.
בדיוק כשם שהתפיסה החב"דית גורסת כי ניגון בעת התוועדות איננו אתנחתא בין דיבור לדיבור אלא הוא עצמו תופס מקום, עד כי הנוסח הוא "זאגט א ניגון"; אימרו או הגידו ניגון – כן הוא גם באשר להתוועדות עצמה שאיננה סוג של שבירת שיגרה אלא היא עצמה העניין. ר' מענדל היה מוחה כנגד אמירה שקיטלגה את ההתוועדות למפרע, "הייתה התוועדות מעניינת", וכיוצא בה. ומרגלא בפומיה: בהתוועדות צריכים להיות, מבלי הבט על מה שיתרחש בה.
מי שנזקק להוכחות לכך יכול לקבל אותן במבט קל כלפי כל מי שהוא בגדר 'הציץ ונפגע', במובן החיובי של הביטוי. די להביט באושר הנסוך על פני מישהו מ'בחוץ' שרק ניצב על המפתן ומשתוקק להיכנס פנימה ולהישאב אל אווירת ההתוועדות.
אין זו דרשה מרתקת שבה יושבים הנוכחים פעורי פה. זו אפילו לא שירה קסומה שאי אפשר להישאר אדיש בפניה. אם אתה נמצא בה ובתוכה, אתה בעניינים. אם אתה מתבונן בה מהצד או חולף בה אך לרגע, נשארת מחוץ למעגל. בידך הדבר תלוי.
לחיים, לחיים ולברכה.
מאפשרים לכם לקבל