מאת נחמיה

רגע נדיר בקודש פנימה
ר' עוזר אלפרוביץ, כפר-חב"ד

כשהייתי בחור בישיבה, הסדר בליל שבת היה שהבחורים ממשיכים ללמוד חסידות בזאל הקטן, גם כאשר התפילה בזאל הגדול כבר התחילה. היו בין הבחורים שירדו להתפלל מעריב עם כל הקהל, אך אני ועוד מספר בחורים נשארנו והמשכנו ללמוד חסידות.

כשהייתה מתחילה שירה למטה, ידענו שהתפילה מסתיימת והרבי עולה במדרגות המובילות מהזאל הגדול לחדרו הקדוש. אנחנו, הבחורים, היינו נעמדים בפתח הזאל והרבי היה אומר 'גוט שאבעס' לכל אחד, וממשיך לכיוון 'גן עדן התחתון' כשאחריו הולך המזכיר הרב חודוקוב.



באותה שבת עמדתי עם עוד בחור (אינני זוכר מי), ונוצר מצב שהרבי והרב חודוקוב כבר נכנסו לגן עדן התחתון והדלת נותרה פתוחה. הסיטואציה שהיתה שם, יכולה להישמע פשוטה ורגילה, אבל הרגעים המיוחדים האלה זכורים לי כל כך, מאז שנת תשל"ז. הרבי והרב חודוקוב שוחחו ביניהם.

הרבי אמר את דבריו, רק כשהרבי סיים לדבר, החל הרב חודוקוב לדבר, כשסיים הרב חודוקוב את המשפט, הרבי דיבר. הדו שיח הזה נמשך דקות ספורות, אך ההתנהלות המכובדת והעדינה הזאת, זכורה לי כהתנהגות מאוד מיוחדת ורגעים מאוד נדירים.

הרבי הכריע 
ר' גבריאל אלאשוילי, לוד

בשנת תשל"ה, נסעתי לרגל בר-המצווה שלי לרבי. מאז שהגעתי נשארתי במשך שבע שנים ברציפות. 3 שנים למדתי בישיבה באושן פארקוויי ואחר כך עברתי ללמוד בישיבה במוריסטון ושם הייתי חבר מערכת הערות התמימים ואנ"ש

בתשרי תשמ"א, 6 שנים אחרי שעזבתי את הארץ, אבא שלי הגיע לבקר כשהוא מלווה בחכם רפאל אלשווילי. בביקור, ביקש ממני אבא שלי שאחזור לארץ, אחרי כל כך הרבה זמן שלא הייתי בבית. היה לי קשה לעזוב, בפרט שהתעסקתי בהערות התמימים ואנ"ש וראיתי בזה הצלחה

עשינו פשרה, שנכנס לרבי ונשאל אותו מה צריך לעשות. כמו שהיה נהוג, הכנסתי מכתב לרבי שבו ביקשתי ברכה לי ולאבא ובסוף הוספתי את השאלה כמו שסיכמתי עם אבא שלי, האם לחזור לארץ.



בפתח היחידות, הרבי העיר שלמרות שאני מבין אידיש, מפאת כבודו של אבא - היחידות תהיה בלשון הקודש. הרבי בירך את אבא ואותי ולקראת סוף היחידות אמר בקשר למה ששאלתי שכיוון שיש כלל שבתלת זימני הווי חזקה וכבר שנתיים אני מתעסק בהערות התמימים ואנ"ש, כדאי שאשאר עוד שנה ואז אחזור לארץ.

ואכן, נשארתי עוד שנה בישיבה במוריסטון והמשכתי להתעסק בהערות התמימים ואנ"ש, כשמידי יום שישי הייתי מתייצב אצל הרב גרונר כדי לתת לו את הקובץ השבועי. 

באותה שנה, הרבי עורר מאוד על העניין של השתתפות בהערות התמימים ואנ"ש. המיוחד היה שבהתוועדויות בשבתות הרבי היה מתייחס לשאלות שנשאלו בקבצי הערות התמימים ובמיוחד היה מתייחס לנושאים שעלו בקבצים שהוצאנו במוריסטון. 

'ומעשיו רצויים'
ר' משה דיקשטיין, באר-שבע

הרגע הזה כבר התפרסם בעבר, אבל זה רגע מיוחד בחיי שמלווה אותי מאז שארע. בשנת תש"מ, אירגנתי תהלוכת ל"ג בעומר בתל אביב.

מספר ימים קודם ל"ג בעומר, כאשר ההכנות החלו לצבור תנופה, ובכל רחובות תל-אביב נתלו פרסומות, שהודיעו לילדי ישראל, על הכינוס הגדול, החלו מתנגדים להוציא פשקווילים ולהתריע נגד המעשים שלנו. אולם בעידודו של המשפיע, הרב מענדל פוטרפס המשכנו להתכונן לתהלוכה.

ה"תהלוכה" עברה בהצלחה מרשימה, תוך קידוש שם שמים אדיר; כחמשת אלפים מילדי תל אביב גדשו את כיכר מלכי ישראל ובעזרתם של רמקולים רבי-עוצמה, העברנו את השיחה של הרבי מהתהלוכה בני-יורק, בשידור חי למרכז תל-אביב.


הרב דיקשטיין עם ראש-העיר באר-שבע

מיד אחרי ל"ג בעומר, נסעתי ל-‏770. כשהגעתי אל הרבי, הכנסתי פתק למזכירות שבו דיווחתי על תהלוכת ל"ג בעומר והוספתי גם על הסערה שהתחוללה מסביב.

בסיום התיאור, שאלתי האם אני רצוי והאם מעשיי רצויים. אחרי מנחה, הרב בנימין קליין החזיר לי את הפתק שהכנסתי.

על הפתק היו ההערות של המדהימות של הרבי. הוא מחק את המילים "האם", וכתב 'הוא רצוי' והוסיף בכתב יד קודשו 'ומעשיו רצויים...'

סיפור שהרשים
ר' מענדל דייטש, מגדל-העמק

באחד הביקורים באוהל, ישב לידי חסיד בשם שוסטר מבוסטון, והסיפור שהוא סיפר לי הרשים אותי מאוד. אותו שוסטר היה חבר קרוב של הרב יוסף דב סולובייציק. פעם הם נסעו יחד מבוסטון לניו יורק להתוועדות של י' שבט אצל הרבי. בנסיעה סיפר הרב סולובייצ'יק סיפור מיוחד.

כשהרבי היה בפורים בפאריז, הוא נעמד באמצע הרחוב על קופסה, והתחיל לעשות תנועות עם הידיים לקבץ אליו אנשים. כשהתקבצו סביבו אנשים, הוא התחיל להסביר להם על מהות היום. עבר שם שוטר והחליט לעצור את הרבי בעוון התקהלות בלתי חוקית.

לאחר כמה שעות של חקירות במשטרה, שאלו אותו אם יש מישהו בפאריז שהוא מכיר, שיכול לשחרר אותו בערבות. הרבי נתן את השם של הרב סולובייצ'יק שגם למד אז בסורבון. באמצע הלילה יצרו קשר עם הרב סולובייצ'יק שבא לתת ערבות ולשחרר את הרבי.

חיוך מלווה
ר' משה הורביץ, כפר-חב"ד

יש לי כמה רגעים במחיצת הרבי, שאני נושא איתי תמיד. כמו רגע אחד כשהייתי אצל הרבי כילד בן 11, בחג השבועות. באותם ימים הקשר של הרבי עם הילדים התבטא בין השאר במטבע צדקה שהרבי היה נותן לילדים כשהגיע מבית ל-770.

ביום שעמדנו לחזור ארצה, החלטתי שאני צריך לקבל התייחסות מיוחדת מהרבי. נדחפתי בין הילדים שעמדו ליד דלת הכניסה וכשהרבי עבר, הרגשתי שהוא קורא את המחשבות שרצו במוחי. הרבי הסתכל עלי וחייך חיוך רחב, שזכור לי ולמשפחה הקרובה שלי עד היום.

אך יש רגע אחד עליו רציתי לספר שמנחה אותי בעבודת השליחות. הרגע היה בחג סוכות של שנת תשנ"ב. הנוהג היה שהרבי אמר שיחה כל לילה מלילות חול המועד. בחול המועד כשהדבר התאפשר, סודר לרבי רמקול, כך שכולם יוכלו לשמוע, אך בשבת כולם היו נדחפים ונדחסים ליל במת התפילה כדי לשמוע את השיחה שהרבי אומר.


(צילום: ברלה שיינר)

באותה שנה, הציעו במזכירות ליצור שביל מבמת התפילה לעבר במת ההתוועדויות, כדי שהרבי יגיד את השיחה בבמת ההתוועדויות והקהל לא ייאלץ להדחף ליד בימת התפילה.

כנהוג בבימת ההתוועדויות, הוכן כיסא עבור הרבי כדי שיישב עליו במהלך השיחה. כשהרבי הגיע מבימת התפילה למקום שבו הוכן הכיסא, הוא לא התיישב על הכיסא, אלא נותר לעמוד כשהוא משעין את ידיו הקדושות על שולחן ההתוועדות וכך החל לומר את השיחה.

כמובן שתוך דקות אחדות הובא למקום הסטנדר של הרבי, אך הרגעים בהם בחר הרבי להמשיך לעמוד כמנהגו בקודש בעת שאמר שיחה ולא לשבת כמו בהתוועדות, זכורים אצלי כרגעים נדירים ומיוחדים שמלווים אותי מידי יום.

רגעים מרגשים
ר' אברהם הרשקופ, קרית מלאכי

במוצאי י"א ניסן ה'תשמ"ט, לאחר תפילת מעריב באווירת י"א ניסן, היו שציפו לשיחת-קודש לכבוד היום, ואפילו הרמקול הוכן לצורך זה. אך, למעשה, הייתה הפתעה מיוחדת במינה.

בסיום תפילת ערבית, החל הרבי בחלוקת קונטרס "אהבת ישראל" (בכריכה צהובה), יחד עם דולר מצורף אליו, לכל אחד מהעוברים.

זאת היתה הפתעה מוחלטת גם לממונים על ההוצאה לאור, כך שלאחר זמן קצר אזלו כל הקונטרסים שהיו במקום. מיד הביאו ארגז נוסף של קונטרסים לא כרוכים, וכשאזלו גם הם – המשיך הקהל לעבור לפני הרבי, שחילק לכל אחד שלושה שטרות של דולר, שליחות מצווה לצדקה.


מימין: ר' אברהם הרשקופ

הדחיפות היו נוראיות, עד כדי כך שבתחילת החלוקה, הרבי עמד ליד בימת התפילה לפני המדרגות, ובהמשך החלוקה, הרבי הגיע אל מול אמצע המדרגות.

בזמן החלוקה הקהל ניגן את הניגון על הפרק החדש "שיר מזמור לבני קרח". זכיתי לקבל את אחד ממאתיים העותקים שהרבי חילק.

אלה היו רגעים מאוד מרגשים שנחקקו בליבי לעד, והקונטרס שמור אצלי בבית במקום מכובד.



חיבור חזק
ר' מרדכי טנג'י, כפר-חב"ד

בסוכות תשנ"ב, הייתי בחור צעיר בקבוצה. מידי לילה רקדנו בשמחת בית השואבה עד שהאיר הבוקר. באותו בוקר של יום טוב ראשון של חג סוכות, התעוררתי מבוהל אחרי 10:30 בבוקר, פחדתי להפסיד את הברכה על ארבעת המינים של הרבי, לפני התפילה.

כשהתחלתי להתקדם מהחדר שלי לעבר 770, ראיתי תור גדול משתרך בכניסה למקווה ביוניון (המקווה של ר' ג'ימי גוראריה). שאלתי את אחד החברים שלי, מה קרה. הוא הסתכל עלי בפנים מופתעות ואמר: 'מה לא שמעת שעוד לא התחילו להתפלל כי הרבי בסוכה נותן לכל אחד לברך על הלולב שלו?'. חשבתי שהוא מנסה לעשות ממני צחוק, ולא האמנתי לו.


ר' מרדכי טנג'י (צילום: י. בלינקו)

ככל שהתקרבתי ל-770, הבנתי שאכן זה המצב. תור עצום השתרך בכניסה לסוכה הקטנה. התור התחיל כמעט מאיסטרן פארקווי, לכל אורך קינגסטון עד רחוב יוניון, לעבר הכניסה לכולל ועד הסוכה הקטנה. אין לי יכולת לאמוד את כמות האנשים העצומה שעמדה בתור לברך על הלולב של הרבי.

נעמדתי בתור, וחיכיתי שגם זמני יגיע. הרבי נתן לכל אחד את ארבעת המינים בידיו הקדושות, והסתכל על כל אחד בזמן שהוא בירך על הלולב. ההתרגשות העצומה, גרמה לאנשים לברך כל מיני ברכות 'מעניינות'.

שמעתי את הבחור שלפני מתבלבל בברכות. מעצמת הרגשות אני לא זוכר כלום מהרגעים בהם עמדתי מול הרבי, אבל החיבור החזק שנוצר מהמבט באותם שניות, לא ימחה ממני. התור הארוך גרם לכך שתפילת שחרית התחילה באותו יום בשעה עשרה לשלוש!

מתנה מהרבי
ר' יחיאל פליישמן, ראשון-לציון

עבורכם זה היה סתם עוד אחר הצהריים מהביל באחד מימי הקיץ האחרון, עבורי אלה היו 48 שעות לפני רגעי החתונה שלי. המולת ההכנות האחרונות התערבבו להם עם ההתרגשות והשמחה לקראת האירוע שסימן ראשיתה של תקופה חדשה בחיים.

הטלפון צלצל, על הקו בן דודי המשמש כשליח באחד מבירות אירופה. "אתה לא מאמין", הוא אומר לי, "אני נמצא עכשיו בביקור בארץ, ובתפילת מנחה בבית כנסת בבית מנחם בכפר חב"ד, אני רואה תמונה שלך עם הרבי מונחת לה למכירה כאחת התמונות".



מיותר לציין שתוך שעה התמונה כבר הייתה בידי. זאת תמונה מקיץ תנש"א, כשהייתי עם אבי מורי היקר בביקור למשך שבוע תמים אצל הרבי. בתמונה אנו עומדים ליד הרבי כבמרחק נגיעה.

זה היה זה בשלהי הקיץ. כאשר המקומיים יצאו לנופש בהרים ו-770 היה ריק יחסית, מה שנתן לי את התחושה שאני שבוע תמים ביחידות עם הרבי. המבטים. כן אלו שכולם מדברים עליהם. חלוקת הדולרים שהיו אז מידי ערב. שיחות הקודש שחדרו אל נשמתי לנצח, למרות שלא הבנתי מילה מהם.

והנה, 21 שנה לאחר מכן בדיוק, ממש רגע לפני שאני פותח דף חדש בחיי ובונה בית חדש, הרבי שולח לי מתנה לביתי החדש, כמו אומר לי: יחיאל אני אתך... מאז אני מביט מידי בוקר לעבר התמונה ואומר לרבי תודה.

תודה על המתנות הגדולות ועל הקטנות לאורך כל השנים. תודה שאתה מזכיר לי מידי יום היכן אני נמצא ולמי אני שייך באמת

חיי ניצלו
ר' אברהם קנלסקי, קריית-מלאכי

הרגע המיוחד שלי עם הרבי, הוא אחד הרגעים הכי מכוננים בחיים שלי. זה היה לפני פסח בשנת תשמ"ו. נבחרתי לשמש כשליח להביא את המצות של הרבי לארץ הקודש. לפני שיצאתי לשדה התעופה נכנסתי כדי להיפרד מהרבי ולקבל את ברכת הדרך.



הרבי נתן לי 1000$ לחלק בארץ הקודש לאנשים שונים, ביניהם גם הוועד הרוחני של כפר חב"ד. לפני שפניתי לצאת, הרבי נתן לי עוד דולר והורה לי לתת אותו לצדקה לפני העלייה למטוס.

בדרך מניו יורק לישראל, המטוס עשה עצירה בלונדון. הנס שארע באותה טיסה התפרסם בכל העולם, כשאנשי הביטחון של אל על סיכלו החדרת חומר נפץ פלסטי באמצעות מחבלת מתאבדת למטוס.

בתיקה של ה'נוסעת התמימה' התגלה החומר נפץ שהוחדר בתחתיתו בדופן כפולה. אני יודע שהדולר שהרבי נתן לי כדי לשים לצדקה לפני העליה למטוס, הציל את החיים שלי, איך אפשר לשכוח כזה רגע?

מילה שלימדה
ר' יצחק רבקין, כפר חב"ד

רגע אחד קצר שלימד אותי לקח עצום לחיים, היה לי כשהגעתי לרבי בתור נער צעיר בשנת תשל"ז. היתה זו הפעם הראשונה בה זכיתי להגיע לחצרות קודשנו. שמתי לב שכאשר הרבי נכנס ל-770, כל פעם מישהו אחר פותח עבורו את הדלת, רציתי לזכות לפתוח לרבי את הדלת.



אחד הבחורים המבוגרים שהיה שם, חמד לי לצון ואמר לי שכשאני פותח את הדלת, אני צריך להתחבא מאחורי הדלת ולהסתתר בין הדלת לקיר. כשהרבי הגיע, התרגשתי לפתוח את הדלת, עשיתי כמו שהסבירו לי והתחבאתי מאחורי הדלת עד שהרבי יכנס.

אך הרבי הסתכל אל מאחורי הדלת, התכופף אלי ואמר לי 'א דאנק'. זה יכול להישמע דבר פעוט וחסר חשיבות, אך אני למדתי מזה לדעת להעריך ולהודות על כל דבר קטן שמישהו עושה.

רגעים שנחקקו
ר' צבי רוטנברג, כפר-חב"ד

בתשרי תשנ"ג, נסעתי לרבי כמנהגי בכל השנים. מידי שנה נסעתי לשהות במחיצת הרבי בחלק מחודש החגים, בדרך כלל נשארתי לחג הסוכות, אך באותה שנה עמדתי לחתן את ביתי שתחי' מיד לאחר סוכות, כך שנאלצתי להקדים את שובי ארצה, ולחזור כבר אחרי יום כיפור.

כשהגעתי לקראון הייטס, הזדרזתי לפגוש את הרב לייבל גרונר, כדי לעדכן אותו שעלי לשוב ארצה מוקדם מהרגיל, ולנסות לזכות ולהיכנס לרבי.

בערב יום כיפור, שוב פגשתי את ר' לייבל ושאלתי אותו אם אוכל להיכנס אל הקודש פנימה בצאת הצום. ר' לייבל אמר שמתוקף הנסיבות, כנראה שלא יתאפשר לי להיכנס אל הרבי. בצאת הצום, הלכתי לדירה בה התאכסנתי כדי לטעום משהו ולהתארגן לקראת הטיסה חזרה ארצה.



אחרי זמן קצר מאוד, נכנסת בעלת הבית ואומרת שיש לי שיחת טלפון מהמזכירות. על הקו היה ר' לייבל שאמר את המילים שכה רציתי לשמוע: "אתה תוכל לעבור". הוא סיפר שאף אחד מלבדי ומלבד אישה נוספת לא יזכה לראות את הרבי, וכדאי שאזדרז. ואכן כשהגעתי, עמדה שם אישה עם שמונה ילדים קטנים.

את הרגעים מאז שנפתחה הדלת ור' לייבל הוציא שולחן קטן עם מפה, אני זוכר במדוייק. הרבי ישב על כסא שהיה במזוזת הדלת, בעוד השולחן היה ב'גן עדן התחתון'. ר' לייבל סימן לאשה עם הילדים להתקרב, תוך שהרבי מלווה אותה במבטו הקדוש. היא דיברה עם הרבי בצרפתית, והרבי הנהן בראשו. כשסיימה את דבריה, יצאה עם הילדים. כשהאשה יצאה, סימן לי ר' לייבל באצבעו להתקרב. נעמדתי מול הרבי. כל פעם שאני נזכר ברגעים האלה, עולות לי דמעות של געגועים.

סיפרתי לרבי שאני עומד לשוב ארצה כי ביתי מתחתנת אחרי סוכות, וביקשתי ברכה על הזיווג, ברכה עבורי וברכה למשפחה ולהצלחה בעבודתי בחינוך הבנות בבית רבקה. הרבי לא הוריד את מבטו ממני כל הזמן הזה, ורק הינהן בראשו.

מביקורים קודמים ידעתי שהרבי רוצה שאפרט על העבודה שלי ועל הנעשה בבית רבקה. גם הפעם ראיתי בעיניים של הרבי שהוא רוצה שאני אדבר עוד. אך מעצמת הרגע, נעתקו המילים מפי ולא יכולתי לדבר.

לאחר-מכן אמר לי ר' לייבל שלא נכנסו אחריי עוד אנשים אל הרבי. הרגעים האלה חקוקים אצלי והם מלווים אותי תמיד.