מערכת COL | יום ח' שבט ה׳תשע״ב 01.02.2012

חבילת המזון שרוממה את רוחה של הרבנית חנה ● יומן הרבנית

"כשפתחנו את החבילה גילינו בה קמח לבן בשיעור מאה אחוז. איש לא יוכל להבין את התחושה שעורר בנו גילוי זה. זה זמן רב ששכחנו את צבעם ואת טעמם של מיני המאפה הנעשים מקמח זה. עוד היו בחבילה: סוכר בגושים קשים, סבון – שתי חתיכות, חולצה וגרבי גברים. יותר מכך לא הותר לשלוח. סבון הרחצה נראה בעינינו כתענוג שאין גדול ממנו בנמצא" ● COL מגיש פרק נוסף ברשימות הרבנית חנה ע"ה  לקריאה
חבילת המזון שרוממה את רוחה של הרבנית חנה ● יומן הרבנית
חבילת מזון מידיד

באותה תקופה ניתנה רק לאנשי צבא, אלו שעבדו עבור הצבא או שיצאו למלחמה בפועל, הזכות לשלוח חבילות מזון.

במשך ימות השבוע – עלה בידינו לשרוד איכשהו, מבחינת השגת מזון, באמצעות תחבולות שונות. ואז היה מגיע יום שישי בשבוע, וברשותנו לא היו נרות להדלקה, ולעתים קרובות למדי היה עלינו לעמוד עד שעה מאוחרת בתור כדי לקבל "לחם עוני" לצורך לחם-משנה.

חוויות יום זה היו משפיעות תמיד על מצב רוחו של בעלי. כשהייתי יוצאת כדי לעמוד בתור לקבלת הלחם, היה בעלי אומר לי ברגש רב: "תבלין יפה נתן לנו הקב"ה ושבת שמו" , עלינו להכין עצמנו לכבוד שבת!...

אני זוכרת שפעם אחת – היה זה ביום חמישי בשבוע – קיבלנו באמצעות הדואר הודעה מאחד מידידינו , ששירת כחייל במלחמה, ובה נאמר שהתקבלה עבורנו חבילת מזון (על שמי, כמובן, שכן עם "חוטא" כמו בעלי היה אסור לחייל לקיים קשר כלשהו).

באותו יום שישי בשבוע הלכתי לאסוף את החבילה, וכל מי שפגש בי כשאני צועדת והחבילה בידי – עצר אותי ושאל כיצד קיבלתי את החבילה. כמה קנאה טמונה היתה בשאלה זו! לא היה זה מרוע לב, אך בעל-כרחם הרהרו הכל בתוכנה של החבילה. אחד ממכריי אף אמר לי שהיה מן הראוי שאסתיר את החבילה כך שלא יוכלו לראותה, בשל הרעב ששרר בכל!

כשפתחנו את החבילה גילינו בה קמח לבן בשיעור מאה אחוז. איש לא יוכל להבין את התחושה שעורר בנו גילוי זה. זה זמן רב ששכחנו את צבעם ואת טעמם של מיני המאפה הנעשים מקמח זה. עוד היו בחבילה: סוכר בגושים קשים, סבון – שתי חתיכות, חולצה וגרבי גברים. יותר מכך לא הותר לשלוח. סבון הרחצה נראה בעינינו כתענוג שאין גדול ממנו בנמצא.

החבילה נשלחה אלינו על-ידי צעיר בן-עירנו, ששירת במלחמה במחלקה האחראית לכך בנ.ק.וו.ד., ולכן היו מוצרים אלו בהישג ידו, והוא אף היה זכאי – לא לעתים קרובות – לשלוח אותם הביתה, לאשתו ולהוריו. לשם כך הפכתי לאם אשתו... (לא יכולתי להיות אמו, מאחר ששמות המשפחה שלנו לא היו זהים).

השתדלותו של מענדל רבין

כשנודע לאותו צעיר שקיימת כוונה לשגר את החטיבה שבה שירת לעומק החזית, לקה במחלת-קיבה מסוכנת, ובעקבות זאת נשלח, בהתייעצות של "רופאיו", בצירוף ה"מסמכים" המתאימים, לבדיקות אצל פרופסורים במוסקבה, ושם שוחרר.

בתקופת שירותו כחייל במלחמה נולד לו בביתו הילד הראשון לאחר נישואיו. הוא גוייס בשנת 1941, ואילו שחרורו היה כבר בשנת 1944. במשך כל הזמן הוא לא ראה כלל את משפחתו, ואת ילדו עדיין לא הכיר. ולמרות זאת, עוד לפני שנסע לביתו, סטה מדרכו ונסע אלינו היישר ממוסקבה, כדי לראות את הנעשה והנשמע אצלנו.

מיד עם בואו החל האיש לפעול כדי להשיג מרופאים אבחנות רפואיות המצביעות על כך שבעלי, בשל מצב בריאותו, אינו יכול לשהות עוד במקום הימצאו הנוכחי. מאחר שצעיר זה שהגיע לביתנו, מ.ר.137, עבד קודם לכן "בפנים", הוא ידע שחובה להשקיע כוחות רבים כדי להוציא את בעלי משם בבוא העת, עם תום חמש שנות גלותו, שכן בדרך הטבע לא יותר לו הדבר.

במשך כל אותם ימים אחדים שבהם שהה אצלנו, התרוצצתי עמו בכל המקומות האפשריים, מחפשת מכרים שיוכלו להנפיק עבורי את המסמכים הנחוצים, כדי שהאיש יוכל לקחתם עמו ולהתחיל לפעול בעניין.

לאחר עמל רב – כפי שדרשה מלאכה שכזו – השיבו בכל מקום את פנינו ריקם. לבסוף הופיע אדם אחד, גם הוא מבני-עירנו, שנתקל בי במקרה ברחוב, ובא לבקרנו. נודע לנו שבתו עובדת כרופאה בבית-הרפואה, והיא מקיימת יחסים טובים עם הרופא הראשי, האיש שהיה צריך לחתום על המסמכים.

רופא זה, שהיה אף הוא גולה מקוריאה, היה אדם מלומד, אך בהיותו כאן בכפר החל לתת בכוס עינו. וכך, תמורת ליטר יי"ש בדרגת זיקוק 90% – שאף אותו הביא מ.ר. עמו משירותו בצבא, מתוך הבנה שאם יצטרך להשיג דבר חשוב כלשהו יוכל יי"ש זה לשמש כאמצעי-התשלום הטוב ביותר, מאחר שלא ניתן היה להשיגו בשום מקום – הביא לנו בן-עירנו בתוך יום אחד את המסמכים, ובהם כל הפרטים שניתן וצריך היה לכתוב לצורך העניין, חתומים באופן רשמי בשלוש חתימות, כדת וכדין.

כשהגיע מ.ר. לביתנו בדרך נסיעתו, הוא היה לבוש עדיין, כמובן, במדי עובד צבאי של מחלקת הנ.ק.וו.ד. לכולם אמרנו שהצעיר הוא בננו, והכל סברו שהוא דומה לי מאוד. ובכלל – ה"ייחוס" שלנו גדל מאוד משנודע שיש לנו בן שכזה, כך שהיתה לנו "זכות בנים"...

לאחר שהצעיר, מענדל רבין, סיים להכין את כל הדרוש – החל להתחבט בשאלה לאן לנסוע עם המסמכים, ובאיזו עיר יוכל להתחיל לפעול כך שיספיק להשיג עבורנו במועד את האפשרות לנסוע מכאן.

הוא התייחס לבעלי במין קשר פנימי שכזה, בכבוד כה רב ובביטול כה גמור! כל זאת בזכות השפעתו של בעלי, שהיה בה כוח למשוך אליו אנשים בצורה עזה כל-כך.
מ.ר. היה צעיר מסביבה אחרת. הוא היה ממונה בכיר מטעם הממשל הסובייטי ומנהיג איגוד מקצועי באחד המפעלים.

בעבר, כילד קטן, היה הולך ל"חדר", כמו בעיירה יהודית קטנה. הוא החל לבוא ולבקר בביתנו ולהקשיב לכל השיחות התורניות שהתנהלו שם, עד שהגיע לדרגת הבנה כזו שהיה ביכולתו להבין את דברי החסידות ששמע מדי שבת ויום-טוב – זמנים שבהם נהג, לאחר שסיים את עבודתו, לפשוט את בגדי החול ולחצות את הקווים אל עולם הקדושה שבביתנו.

כאדם שהחזיק במשרה כה חשובה, הדבר היה עלול להיחשב לו כמעשה חתרני של ממש. אולם הוא אמר כי הוא מוכן לכל, ובלבד לשבת באותן מספר שעות ליד שולחן אחד עם שניאורסון ולשמוע את דבריו.

אדם שכזה  – בעל כוחות כה גדולים להשפיע על אנשים רחוקים בתכלית ולקרבם – עקרו השלטונות ממקומו, נעלו אותו בד' אמותיו, והרחיקוהו מיהודים בכלל, ומקרוביו ומסביבתו בפרט. עובדה זו פגעה בבריאותו כל הימים.

מ. רבין הקדים, איפוא, ונסע לטשקנט עוד לפני שנסע אל משפחתו, אך לא עלה בידו לפעול שם דבר בענייננו. הוא נסע איפוא לקירגיזיה , הביא משם את אשתו ואת ילדו, ונסע אתם לאלמא-אטא, שם התגורר כבר אחיו הגדול , ושם החלו שניהם לפעול להצלתו של בעלי.

כשנפרדנו הוא בכה מאין הפוגות, ואמר: כל מה שרק יש בכוחו של אדם לעשות בעניין זה – ייעשה!

כך בילינו מספר ימים במחיצת ידיד קרוב, והתחלנו לחשוב על האפשרות שניוושע.
תקוות לעתיד

עם עזיבתו של מ. רבין חזרנו שוב לשגרתנו היומיומית. כוחותיו של בעלי נחלשו מאוד. הוא רצה להתחזק, אך הדבר לא עלה בידו.

באזורנו שררה אז מין תחושה כללית בלתי-נוחה ובלתי-נעימה בעליל. באוויר נפוצו שמועות – ואנשים רבים סיפרו ששמעו את הדברים מ"מקור נאמן" – שהשלטונות מערימים קשיים רבים על הגולים שתקופת גלותם הסתיימה, כדי שיישארו מבודדים למדי, והעיקר – הם אינם מתירים להם להתגורר בערים גדולות. החלטה קפדנית במיוחד אסרה עליהם לשוב למקומות שמהם הוגלו.

בעירנו השמיד היטלר בלאו-הכי את כל היהודים, כך שלא היה כל מקום לחשוב על
נסיעה בחזרה לשם. מתוך רצון לשפר את מצבנו, ומחשבה על הטוב המצפה לנו עדיין, שיערנו שנצא לגור באחת הערים, בין אנשים, במקום שתהיה אפשרות לשוחח עם ילדינו בטלפון, ואולי תהיה שם אפילו טלוויזיה שבאמצעותה נוכל גם לראותם.
אך בעלי לא זכה להגיע לכך בחייו.

בינתיים היה עלינו להמשיך לחיות כמו עד עתה. הגיע כבר חודש אדר. בתקופה זו הופך כל האיזור לשטחי-בוץ נרחבים, וקשה לחצות את הרחוב. זוהי התקופה הקשה ביותר בשנה.

כדי להשיג את הצרכים החיוניים ביותר, שאדם זקוק להם כדי להישאר בחיים, מן ההכרח ללכת מרחקים גדולים למדי, בה בשעה שכמעט שלא ניתן להוציא את הרגל מן הבוץ. בכל שמציבים את הרגליים – הן נצמדות לבוץ הדביק, ויש צורך בכוחו של שמשון הגיבור כדי לבצע כל צעד נוסף.

להורדת הקובץ בעברית ובאידיש: לחצו כאן
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.