על ר' מנחם גנזבורג

ברצוני לכתוב עתה מעט על אחד מידידינו הטובים, אדם שמעשיו באופן אישי מצדיקים ללא ספק את אזכורו כאן. היה זה אחד מאותם אנשים שכוחותיהם הנעלמים התגלו באותם ימים.

אדם זה הוא מנחם גנזבורג – אדם מן השורה, שמבחינת מצבו החומרי – פעמים שהיה אמיד למדי, והיו זמנים שבהם מצבו הגשמי לא היה טוב יתר על המדה. בעלי אמר עליו שיש לו "ראש טוב", ושהוא מבין את דברי החסידות שהוא שומע ממנו, וכאלה לא היו רבים. לאחר המהפכה עבר, כמו כולם, לעבוד עבור הממשלה, ומאחר שבקואופרטיבים לייצור ביתי היה קל יותר לשמור שבת – החל להתפרנס בדרך זו.

חברי הקואופרטיבים הכירו מיד בתבונתו וביושרו בכל התחומים, ולכן היו תמיד ממנים אותו לאחראי בכל תחום שבו עסק. מר גנזבורג עצמו מעולם לא חפץ בכך, שכן הוא לא רצה לשאת על כתפו אחריות, כדי שיהיה לו קל יותר לשמור שבת.

כך חי מר גנזבורג במחתרת כירא-שמים אמיתי, הייתי אף אומרת – כאדוק ביהדותו, על-אף שכלפי חוץ הוא נראה כאדם סובייטי מן השורה. ילדיו, לעומת זאת, היו כבר חברי הקומסומול.

היה לו בן יחיד, ורצונו היה לקרוא לו בשם "שלום-בער", אולם אשתו רצתה שהוא ייקרא על שם אביה, ששמו היה יוסף גורארי' (אף הוא יהודי חסידי). שמו של הבן היה איפוא "יוסף-שלום-בער". בני משפחתו קראו לו "יוסף", ואילו הוא – כפי שהבחנתי – נהג אינסטינקטיבית לומר את השם "יוסף" בלחש, ואילו בפה מלא הוא קרא לו "שלום-בער".

בזמן שכל באי ביתנו הקרובים ביותר החלו לשמור ממני מרחק באופן מוחלט, ונראה שפחדו אפילו לחשוב על אודותיי – מר גנזבורג לא החסיר יום אחד מלבקר אצלי ולברר מה נשמע ומה שלומנו.

לאיש מבני משפחתו לא הותר לדעת שהוא מגיע לבקרנו; פעם אף הגיע מישהו מבני המשפחה לשאול אם הוא היה אצלי, ומטבע הדברים עניתי שלא ראיתי אותו זה זמן רב, בה בשעה שרק לילה אחד קודם לכן – בסביבות השעה אחת בלילה, בזמן שאיש לא יבחין בכך – הוא ביקר אצלי.

בזמן שהכל התפנו מאזורי המלחמה – התפנה אף מר גנזבורג עם צוות עובדיו ועם כל משפחתו. בניו כבר היו "מיוחסים" של ממש, ועלה בידם להשתלב בחטיבה גדולה של מפעל בבוכארה, אם-כי הדבר עלה להם בקשיים מרובים. במהלך המסע לשם כתב אלינו מתחנות הרכבת, שמהן ניתן היה לשלוח מכתבים, ושאל על הנעשה בחיינו.
בהיותו עדיין בעירו, בתקופה שהשגת מזון היתה כבר בעיה גדולה, נהג לעמוד שעות ארוכות בתורים השונים ולהביא משם אוכל למשפחתו, לא טרפות חלילה, אך הוא עצמו הסתפק באכילת לחם שחור עם עגבניות חמוצות במלח (שאף אותן השיג באותו מקום).

הוא עבד עבודה קשה למדי, ונזהר שלא לעבור אפילו על דקדוק קל של דברי סופרים, ובתנאי אותם ימים היה צורך במאמץ רב לשם כך.

מר גנזבורג היה מעורב פעם באפיזודה מוזרה:

הממונה עליו שלח אותו כמומחה כדי לארגן ייצור של מוצר חדש בקולחוז. היה זה בתקופת "השבוע בן חמשת הימים", כלומר – הסדר שעל-פיו חל יום המנוחה לא בשבת ולא ביום ראשון בשבוע, אלא פעם בחמישה ימים.

פעם חל היום החמישי בשבת. מר גנזבורג היה היהודי היחיד בקולחוז, ועבודתו היתה אחראית מאוד: היה עליו לייצר דברים כלשהם שלא היו קיימים קודם לכן. הוא היה איפוא עסוק תמיד, ולא היה לו כל פנאי.

מאחר שהיום החמישי היה עבורו יום מנוחה – הוא התפלל בבוקר בטלית ותפילין, לאחר-מכן – תיקן את שעונו (שען – לא היה שם, והוא ידע את המלאכה), וכך עסק במשך כל היום בעבודות מעין אלה. בלילה קיבל את השבת כמו בכל יום שישי לפנות-ערב. למחרת בבוקר נהג בכל כמו בשבת, ולפתע ראה את בעל-הבית – שהיה גוי, כמובן – מתחיל להצטלב, תוך שהוא קובל על כך שאין במקום כנסייה שאליה ניתן ללכת ביום ראשון כדי להודות לבורא, ומן ההכרח לעשות הכל בבית. אפילו מעט משקה חריף לא ניתן להשיג ביום ראשון!...

כל זה קרה משום שבאותה תקופה לא ניתן היה לדעת את סדר הימים, ולכן אפילו אדם כזה, שהיתה לו מסירות-נפש כה רבה על שמירת השבת – נכשל בשגגה בחילולה.

בערב פסח נהגו היהודים שלא אכלו חמץ בפסח לקחת מראש את תלושי הלחם עבור כל השבוע, ולאחר הפסח היו מקבלים תמורתם קמח.

מר גנזבורג שמע שבעלי אמר שאסור ליהנות מתלושי הלחם של ימי הפסח, וכמובן בביתנו היינו קורעים את התלושים לפני פסח.

למר גנזבורג היתה משפחה בת שבע נפשות, וביניהם היו "מיוחסים" שהיו מקבלים, במקום הלחם השחור הרגיל, לחם לבן – דבר שלא היה בנמצא, מלבד אצל החשובים ביותר –  ונוסף על כך קיבלו גם קצבה כפולה. ילדיו של מר גנזבורג היו חלשים מאוד בגופם, והוא השקיע כוחות רבים כדי שיהיה להם מזון משובח ככל האפשר.

מבלי להתחשב בכל זאת, לקח מר גנזבורג בהיחבא את פנקס הלחם וקרע מתוכו את כל התלושים של כל השבוע.

בתנאי אותם ימים היה צורך לשם כך בעוז-רוח עצום, והוא אכן היה היחיד מכל בני משפחתו שעשה כך. אך ילדיו הוקירו אותו כל-כך עד שמחלו לו על מעשה זה.

נוסף על עגמת-הנפש שסבל מר גנזבורג מהנהגתם של ילדיו, הוא סבל צער רב גם מהמחשבה שייתכן שביתו אינו כשר בתכלית ההידור, ולעתים קרובות לא היתה בידו היכולת הכספית להשיג מזון מהודר יותר. סך-הכל היה שהוא רעב יותר משאכל.

כשהגיע מר גנזבורג לבוכארה, לעיר שהיה בה שוחט שמצא חן בעיניו, ירא-שמים כמובן, הכינו עבורו ילדיו ארוחת-צהריים שכללה בשר. ומאחר שקיבתו כבר לא היתה רגילה למזון שכזה – הוא לקה מיד בפתלת מעיים, שממנה לא קם. משפחתו המשיכה לגור שם. הם הודיעו לנו על פטירתו, והידיעה עשתה עלינו רושם קשה.

ברכת מזל-טוב משמחת

למחרת היום הלך בעלי אל בית הדואר, ואילו אני נשארתי בבית כדי לעסוק בעבודות הבית ולהכין את ארוחת הצהריים – אותה היה עלי להכין "יש מאין" ממש.

לפתע ראיתי את בעלי צועד כשמשום-מה פניו צוהלות מאוד, והוא נכנס הביתה והודיע לי: "מגיע לנו מזל-טוב!" באותו סוג של חיים שחיינו אז, ותחת אותם תנאים, היה למלים אלה צליל זר ומוזר. חיכיתי איפוא לשמוע את כוונת דבריו.

בעלי הראה לי מכתב שהגיע ממר איטקין מהעיר קריבוי-רוג, ובו הוא מבשר שקיבל ידיעה מארץ-ישראל כי בננו לייבל בא בברית הנישואין.

לכל-לראש – קיבלנו במכתב זה דרישת-שלום ומידע על כך שבננו בחיים, ועובדה זו עצמה היתה בשורה עבורנו. מטבע הדברים, בעלי שמח מאוד על הבשורה, וכך חשנו כל היום את החדווה הרבה, והחלה לקנן בלבנו תקווה למצב טוב יותר, ואמונה שעוד נזכה להגיע גם לימים טובים.

בינתיים המשיך לו הזמן לחלוף כסדרו, יום אחר יום. גלי הכפור היו עזים למדי, ובעיית המזון החריפה עם כל יום שעבר.

להגעתם של המפונים היתה השפעה מסויימת על כך. הללו, ברובם, לא נמנו על העניים, והשוק המקומי לא היה ערוך דיו לספק את צרכיהם במדה שהיתה דרושה להם. כתוצאה מכך, אלו שהיה ברשותם כסף רב יותר – שילמו מחיר יקר יותר, והשיגו כל מה שרצו; ואילו עבור ציבור הגולים – המחירים לא תאמו את יכולותיהם הכספיות, ומבחינה זו נעשה מצבם קשה יותר.

להורדה בפורמט PDF: לחצו כאן