מערכת COL

מערכת "אוצר החסידים" החלה להוציא-לאור רשימת זכרונות שכתבה בעצמה הרבנית חנה ע"ה, אמו של הרבי נשיא דורינו.

יומן הזכרונות המיוחד החל לצאת-לאור לקראת יום ו' תשרי, יום ההילולא של הרבנית הצדקנית.

ביומן עדות מכלי ראשון על התקופה בה נאסר בגין הפצת היהדות.

COL מתכבד להגיש את היומן בארבע שפות שונות, לנוחיות הגולשים.

● להורדת החוברת בעברית ובאידיש - לחצו כאן
● להורדת החוברת באנגלית - לחצו כאן
● להורדת החוברת בצרפתית - לחצו כאן

משהחל מועד חג הפסח להתקרב, התעוררו עבורנו בעיות חדשות. הבית כולו היה מלא חמץ, ולא ניתן היה לעשות דבר בנושא, שהרי כולנו גרנו בו יחד.

מאחר שבעלי-הבית היו טטארים אדוקים בדתם, פלטנו לעברם פעם מספר מלים בנושא. אולם הסתבר שנכונותם לקבל את דברינו היתה מועטת ביותר, ובעיקר העיק עליהם בזבוזו של כד מים נוסף מדי יום לנטילת ידיים. הם לא האריכו במחשבות, ובמילים קשות פקדו עלינו לפנות את החדר.

אבוי! מצבנו נעשה בלתי-נעים בעליל – ההתרוצצות ברחובות שבועיים לפני פסח לחפש מקום מגורים, ובפרט לנוכח כל החסרונות שהיו במקומות המגורים שם. אינני מתאווה כלל לחזור ולתאר את כל פרטי הדברים.

כדי לקצר, אזכיר רק בקצרה את הפתרון שמצאנו לבסוף: לא הרחק מדירתנו הקודמת התגוררה גויה, חובבת בצע גדולה, ותמורת חמישים רובל לחודש היא מסרה לרשותנו חדר עם כניסה נפרדת, דבר נדיר למדי שם, ולא זו בלבד אלא שהיתה בו רצפת עץ – דבר שהיה אף הוא יקר המציאות. לעומת זאת התברכה אשה זו בילדים פראי-אדם, והכל הזהירו אותנו שמגורים בכפיפה אחת אתם לא יהיו אפשריים.

מחוסר ברירה הסכמנו להצעה, ושבוע לפני חג הפסח העמסנו את רכושנו על עגלה, והובלנו אותה אל הדירה החדשה. עשינו זאת בחוסר ברירה, על-אף שקשה היה לי מאוד לראות את בעלי מוביל בעצמו (יחד עם גולה נוסף) את העגלה.

בעלת-הבית סיפקה לנו שתי מיטות, אך היו מלאות כל-כך במקקים, שקיננו בתוך הקרשים, עד שלא ניתן היה לנקות אותן, ומובן מאליו שהיה קשה מאוד גם לישון עליהן. למרות הכל התאמצתי בכל דרך אפשרית להשרות אווירת יום-טוב כלשהי.

זמן חרותנו בגלות ציאילי

בדרכי לציאילי הובלתי עמי שני סירים חדשים, אותם השגתי סוף-סוף לאחר יום שלם של עמידה בתור, אך הם, כצפוי, אבדו בדרך. שלחתי מברקים מציאילי למוסקבה וליקטרינוסלב במטרה למצוא את הסירים, אולם מאום לא עזר, והסירים לא נמצאו, אם-כי הובטחו לי כפיצוי שבעה רובלים – שכדי לקבלם היה עלי לנסוע לטשקנט, שם נמצא משרד הרכבת הראשי. מובן מאליו שהדבר לא פתר את הבעיה – הסירים, מכל מקום, לא נמצאו.

מאחר שבעלי הצהיר נחרצות שלא ייגע בשום מאכל במשך כל החג בשל העובדה שאין ברשותנו כלים כשרים לפסח – החלטתי לעשות משהו בנידון.

במרחק כארבע שעות נסיעה מכפרנו היתה קבוצה של גולים מקייב שהתגוררו כולם יחד. היה שם רב, שוחט, גביר מקייב ועסקן ציבורי בשם קוליקוב, במלים אחרות – קבוצה מאורגנת למדי. לשם נסעתי כדי לעשות דבר-מה לפתרון הבעיה הגדולה שעמדה בפני. בסופו של דבר שהיתי שם יומיים, שבמהלכם הוכן עבורי סיר מפח חדש. כמו-כן הזמנתי אצלם בשר ודגים לפסח, והוריתי להביאם אלי בערב החג.

נוסף לכל אלו – בדרכי חזרה, בהיותי כבר בבית-הנתיבות, העניקו לי גולים אלו למעלה מקילוגרם לחם שחור, שכיום איני מבינה כיצד יכולנו לאוכלו (כדאי לציין שאכילת לחם קלוקל זה לא הזיקה לנו מעולם; אדרבה – כשחליתי מאוחר יותר, בקיץ, בדיזנטריה, החלמתי בעזרת לחם שכזה...).

אין לשער את גודל השמחה ששררה בחדרנו כשנחשפנו לתוצאתו המוצלחת של המסע ולסיר-הפח החדש והנוצץ.

מעתה התנהלו החיים כסדרם. לחג הפסח אף הזמנתי אורח.

הדברים שהבאתי מביתי היו נקיים עדיין. מקרשי-עץ בנינו כעין שולחן, ופרשנו עליו מפה לבנה. פיו של הקאזאח שהביא את העוף והדגים בערב החג לא פסק מלהלל את ה"עושר" שראה בחדרנו (העוף והדגים שהביא הקאזאח, אגב, התקלקלו מרוב חום במהלך ארבע שעות הנסיעה, עד כדי כך שהיתה זו סכנה לאכול מהם...).

כך ישבנו לסדר בשלושה. תחת החלון עמדו להם "שקצים", שלגלגו עלינו וחיקו את "יללותינו" (כדבריהם); אולם בבית פנימה – אמרנו ברגש ובקול רם "זמן חרותנו", "ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו"... ואכן היתה זו האמת, שכן בהשוואה לפסח הקודם, בבית-הכלא – נחשב מצבנו עתה טוב יותר.

כך בילינו יחדיו עד השעה שתיים בלילה. אז פנה האורח לביתו כדי לישון, כשלפניו דרך ארוכה ללכת בין השדות.

ראוי לציין שלפני פסח עוד ערכנו בדיקת חמץ וביעור חמץ. ציאילי לא חלמה על כך מעולם, וגם אני לא ראיתי מעולם בדיקת חמץ וביעור חמץ שכאלו...

רוב הרהיטים שלנו היו עשויים מקופסאות החבילות שהצטברו בחדרנו במשך הזמן. מקופסאות אלה הרכבתי ארוניות, ובאותו חלק מהחדר שכונה "מטבח", וכן על השולחן, יצרתי מעין מזנון קטן ועוד חפצי-בית מאולתרים דומים. לצורך בדיקת חמץ הוצאו כל אלו אל "החצר", כלומר –  אל צידו השני של החדר...

בליל ערב פסח, בעוד אני טרודה בהכנת כל צרכי החג, עברה על בעלי מין חווייה רוחנית יוצאת-דופן בשעת התהליך הממושך של בדיקת החמץ. לאחר-מכן, למחרת בבוקר, בשעת שריפת החמץ, בכה בעלי כל העת בכיות כה רבות, עד שהיה קשה לי לראות ולשמוע זאת. מעולם לא התבוננתי בדקדקנות בפרטי הנהגתו של בעלי; הפעם רק שמעתי את המלים הספורות: "כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי, כן תבער את כל"... מעבר לכך כבר לא יכולתי לשמוע ולו מלה אחת. כך הוא בכה בדמעות, והמלים נבלעו בפיו.

כך עבר לו ערב החג, והחל החג עצמו – החל מליל הסדר הראשון, שאותו כבר תיארתי לעיל. האורח היה אצלנו גם למחרת בבוקר ולסדר השני, ואכל אצלנו במשך כל שמונת ימי החג.

מטבע הדברים עשינו כל שהיה ביכולתנו כדי להכניס רוח של יום-טוב ולגרש את אווירת ימות החול. בסביבה זו ובנסיבות אלו לא היתה זו משימה קלה כלל, אך אט-אט עלה הדבר בידינו. האווירה החגיגית התבססה, כמובן, על זכרונות העבר, שכן מההווה לא שבענו הרבה נחת; אך רצינו לקוות שהעתיד יהיה טוב יותר.
 
הוספה

ברצוני לרשום מעט מן הזכור לי; אמנם ישנם עוד מאורעות רבים ואף חשובים יותר, אבל דומתני שדוקא מאורעות קלי-ערך אלה מורים על גדלותה ורוממותה של נשמה זו.

* * *

אני זוכרת כיצד הוא – בני שליט"א – שאל, בהיותו בן שנתיים, את הקושיות בליל הסדר. בערב החג, כשלמד את הקושיות, היה זה לימוד מתוך הבנה, כאדם בוגר.

* * *

בשנת 1905, בתקופת הפוגרומים ברוסיה, הסתתרתי עם ילדיי, ועם עוד מספר נשים וילדיהן, בבית-מרקחת. הילדים, כדרכם בזמנים של אי-שקט, בכו מרות. הרוקח חשש שהרעש יחשוף אותו כמי שמסתיר יהודים, דבר שהיווה עבורו סכנה.

בני שליט"א היה אז בן שלוש שנים. היה זה מפליא לראות כיצד הוא התהלך בחדר והרגיע את כל הילדים. לדבר אסור היה, כדי שהקולות לא יישמעו; הוא סימן להם איפוא בתנועות ידיים ללא מלים, כעין פנטומימה, שעליהם להיות בשקט, והרגיע כל אחד מהילדים בדרך אחרת.

הרוקח נהג להיכנס מפעם לפעם לחדר, ולעצור ולהתבונן במעשיו של בני, וכיצד עלה בידו להשפיע בתבונה על הנפשות הרכות.

* * *

בשנת 1911 שהיתי עם בני במקום מרפא בחצי-האי קרים בשם באלאקלאווה. היתה שם מין מערה שנכנסה אל הים. זרם צר של מים, שזרם כבין שני קירות דרך המקום שבו התחברה המערה אל הים, היה מסוכן מאוד לשחייה, וגם שחיינים גדולים היו נזהרים בו.

פעם אחת הייתי באותו חוף ים, שבו נהגנו לבלות את זמננו, ושמעתי אנשים מדברים על ילד הטובע באותו מקום. התקרבתי כדי להביט בנעשה, ואכן הבחנתי במתרחש, ושמעתי את פרטי הדברים ממה שסיפרו לי האנשים שם:

ישנו סוג של סירות קטנות, "ביידרקה" שמן, המשמשות לשיט של אדם אחד באמצעות משוט אחד. באותו אירוע שט בסירה כזו ילד, והסירה החלה לטבוע (כפי שתיארתי כבר לעיל, היה זה מקום מסוכן למדי). כשהבחין בכך בני, שחה מייד לעבר הסירה, נכנס לתוכה, תפס את המשוט מידו של הילד, שהיה נתון באפיסת-כוחות וכמעט מחוסר-הכרה, נטל לידיו את הובלת הסירה, הוציא אותה מהאזור המסוכן והוביל אותה אל החוף.

הנוסע יצא בשלום, אבל בני – לאחר עבודה כה גדולה וקשה (כך הייתי מגדירה זאת), מתוך מאמץ פיזי ורוחני (שכן כדי לשוט באותו מקום היה צורך באסטרטגיה של ממש, כדי לדעת לאיזה כיוון ניתן לשוט, ובאיזה מקום הסכנה קטנה יותר) – ובכן, בני נחלש, והחל לטבוע כשהגיע כבר סמוך לחוף. הבחנתי בו שם, תשוש וחיוור להחריד. חפציו היו רטובים. תודה לא-ל, עלה בידינו להביאו משם בשלום.