מערכת COL

מערכת "אוצר החסידים" החלה משבוע זה להוציא-לאור רשימת זכרונות שכתבה בעצמה הרבנית חנה ע"ה, אמו של הרבי נשיא דורינו.

יומן הזכרונות המיוחד החל לצאת-לאור לקראת יום ו' תשרי, יום ההילולא של הרבנית הצדקנית.

ביומן עדות מכלי ראשון על התקופה בה נאסר בגין הפצת היהדות.

COL מתכבד להגיש את היומן בארבע שפות שונות, לנוחיות הגולשים.

● להורדת החוברת בעברית - לחצו כאן
● להורדת החוברת באנגלית - לחצו כאן
● להורדת החוברת בצרפתית - לחצו כאן
● להורדת החוברת רוסית - לחצו כאן

החלק הרביעי של היומן - בעברית

גזר-הדין: חמש שנות גלות במרכז אסיה

בסוף חודש כסלו קיבלתי מסמך מאחת המחלקות בנ.ק.וו.ד., ובו נאמר שעלי להגיע לשם ביום שני מסויים, בשעה תשע בבוקר.

לאחר כל פעולות השתדלנות, ולאחר מספר הבטחות שהגיעו מסוכנים ממשלתיים חשובים, ועוד מספר ידיעות שנמסרו לי מבפנים, ממקום הימצאו של בעלי – קיבלתי דיווחים מאנשים שראו אותו, ועוד סימנים שונים שעוררו בי רצון להאמין שהם עומדים להודיע לי שבכוונתם לשחרר את בעלי.

מובן שהגעתי במועד הנקוב. לקחתי עמי את הפספורט, שלאחר מסירתו במפקדה ניתן לקבל את האישור להיכנס פנימה. סברתי שלאחר תשעה חודשים שכאלו, שבהם לא ראיתי את בעלי, ולאחר תהפוכות-חיים שכאלו – יניחו לי לראות אותו. אך בפועל לקחו ממני גם את אישור הכניסה ונעלו מאחורי את הדלת, כך שהייתי נתונה ברשותם לחלוטין...

לאחר המתנה של שעה קראו לי להיכנס לחדר שבו ישבו ארבעה אנשים לובשי-מדים, אחד מהם, הבכיר שבהם – כך נודע לי לאחר-מכן – היה האחראי על כל משלוחי האסירים במחוז. הם הודיעו לי שבעלי נשפט במוסקבה, ונגזרו עליו חמש שנות גלות במרכז אסיה.

כששאלתי כיצד יוכל אדם כה חלוש ובא בימים לעמוד בעונש שכזה – הם השיבו לי שהתנאים במקום הגלות הם טובים מאוד, ובעלי יישאר אזרח רגיל כפי שהיה, וכל מה שנדרש ממנו הוא לשנות את מקום מגוריו. אפילו זכות הבחירה תישאר ברשותו. עלי רק להכין עבורו מה שיבקש לצורך הנסיעה. אחד מחברי הוועדה היה יהודי, ועליו הוטל למסור לי את בקשותיו של בעלי. מיד בתחילת דבריו סיפר לי יהודי זה שבילדותו עוד הלך ל"חדר", והוא מכיר את כל הפריטים הרשומים בפתק שמסר לו "ל.ז.": לכל-לראש – טלית ותפילין, וכן סידור, ספר תהילים וחמישה חומשי תורה בכרך אחד. רק דבר אחד אינו יודע מהו – משהו בשם "תניא", שעליו הוא לא שמע מעולם... בנוסף לכך ביקש בעלי גם אבנט.

לאחר שייוודע היום המדוייק של היציאה לגלות – אמר לי האיש – יהיה עלי להביא את החפצים אל חצר בית-הכלא, ושם הם יילקחו ממני. לאחר קבלת "בשורה" זו ניתן לי אישור להיפגש עם בעלי ולהיפרד ממנו לפני נסיעתו לגלות, ונקבע יום לפגישה זו.

מפגש ראשון בקבוצתו של בעלי היו ארבעה אנשים: בעלי הרב, שני שוחטים ושמש בית-הכנסת שבו התפלל. ביום שנקבע לקחתי עמי חבילת מזון, שהותר לי למסור לו כדי לחזק את בריאותו. כדי שלא אהיה לבדי, הלך עמי אברך מידידינו הטובים, בנו של אדמו"ר מפולין, שלמד יחד עם ילדינו. המפגש התקיים דרך רשת ברזל.

במקום נכח שומר של בית-הכלא, כשהוא לבוש מדים וחגור כלי-נשק, והשגיח שהשיחה תתנהל אך ורק ברוסית. את השינוי שהתחולל בפניו של בעלי תוך עשרה חודשים אלו – אי-אפשר לתאר.

השאלה הראשונה ששאל אותי, מיד כשהבחין בי, היתה: "ברוך השם שאנו מתראים. אמרי לי, כמה ימים הוא ראש-חודש כסלו – יומיים או יום אחד? עלי לדעת זאת לצורך חנוכה" ...

המפגש נמשך מספר דקות, שבמהלכן הספיק השומר להעיר לנו שלוש פעמים בצעקה: "דברו רוסית!". בעלי היה מתוח מאוד, וכשנפרדנו ביקש ממני מחילה בבכי; הוא סבר שלא יוכל לשאת את תלאות המסע. השארתי לו את החבילה ונפרדתי ממנו. שבתי הביתה, והתחלתי להתרוצץ ממקום למקום כדי לברר את היום שבו תבוצע הגלייתו של בעלי.

הנסיעה לחרקוב הלכתי למקומות המיועדים רשמית לבירורים מסוג זה, אבל עיקר העבודה היה למצוא מן הצד קרובי-משפחה של האחראים על המסע, במטרה לברר משהו באמצעותם – חותן של התובע, דודה של רופא הכלא וכדומה. כולם אכן הבטיחו לי לפעול בנידון. אך כשהגעתי אל מנהל משלוחי האסירים, אמר לי הלה שבעלי אינו מופיע ברשימת האסירים המיועדים למשלוח.

למחרת קיבלתי גלויה מבעלי, שנשלחה מחרקוב, ובה נכתב שהוא נמצא שם בכלא-מעבר, וצויינה הכתובת שבה נמצא בית-הכלא. משנודע לי היכן נמצא בעלי, החלטתי מיד לנסוע לשם. הכפור היה באותה שנה נורא ואיום, ובעיקר – ירדו שלגים כבדים. לא ניתן היה כלל לדעת מתי יוצאת רכבת ומתי היא באה.

מיד כשהחלטתי לנסוע לחרקוב, בשעה שתים-עשרה בלילה, השגתי עוף. כדי להביא את העוף אל השוחט היה צורך לצעוד מספר קילומטרים במעלה הר ולהחליק שוב ושוב, אך למרות זאת עשיתי את כל הדרוש. בבוקר הגיעו לביתנו מספר ידידים קרובים, מאלו שנהגו להיכנס לביתנו בקביעות, כדי לדבר על לבי שלא אסע בשום אופן, בטענה שבין-כך ובין-כך לא אוכל לראות את בעלי. אך לא יכולתי בשום אופן לפעול על עצמי שלא לנסוע, והתחלתי בחיפוש דרכים להשיג כרטיס-נסיעה ברכבת.

בדרך-כלל היה בלתי-אפשרי להשיג כרטיס-נסיעה לאותו יום, אלא היה צורך להזמין את הכרטיס מספר ימים לפני הנסיעה. בפועל, לאחר מאמצים רבים, הגיע לביתי בשעה אחת בצהריים כרטיס-נסיעה לרכבת היוצאת באותו יום, בשעה שלוש אחר-הצהריים. בשעה אחת-עשרה הייתי אמורה להגיע לחרקוב. מאחר שלא הכרתי את העיר, לא היתה זו נסיעה קלה כלל.

מ. רבינוביץ' – אחד מידידינו הטובים – הודיע במברק לאחיו הירשע על בואי, כדי שיבוא לקבל את פני. מפאת השלגים הכבדים התאחרה הרכבת בארבע שעות, והגעתי לחרקוב בשעה שלוש בלילה. אותו הירשע קיבל את פני. שרר חושך מוחלט וקור נורא (גם בקרון לא היה חימום). הירשע הביא אותי לביתו. אסור היה שבעלת-הבית, או השכנה שהתגוררה אצלו, יבחינו בי.

שוכנתי בחדר צדדי, סמוך לאח בוערת קטנה, הוגש לי תה חם, והתחממתי קמעה. בשעה שבע בבוקר ניגשנו כבר למלאכה. באמצעות שתדלנות רבה וקשרי-היכרות עלה בידינו להביא לכך שעורך-דין יבקר את האסיר בבית¬-הכלא, בתקווה שבכך נוכל לשפר במקצת את מצבו.

שבעים וחמישה רובלים שלשלתי לקופתו של התובע, ותמורתם הוא העניק את האישור לביקור זה. לאחר-מכן נודע לי כי זהו היום האחרון לשהותו של משלוח האסירים שכלל את בעלי בחרקוב, וכי עוד באותו יום הם עומדים להישלח למקומות גלותם. מאחר שהיה קשה מאוד להשיג מוצרי מזון בחרקוב, הוציא עבורי רבינוביץ מהמזנון שבביתו את כל הסוכר, וכן חתיכת חמאה.

מאוחר יותר נודע לי ששלטונות הכלא בחרקוב מקבלים עבור האסירים גם סבון, והעיקר – סיגריות, דבר שבעלי ביקש פעמים רבות, אך בהיותי בדנייפרופטרובסק תמיד דחו את בקשותיי להעבירן אליו. כך נתתי לבעלי צידה לדרך כל מה שיכולתי להשיג. יום שלם התרוצצתי ממקום למקום, עד שעלה בידי להשיג את כל המצרכים. כשהיה הכל מוכן בידי, יצאתי עם הירשע אל בית-הכלא, שהיה, כרגיל, מרוחק למדי מן העיר.

בשעה שלוש אחר-הצהריים, לאחר החלקה ונפילה בדרך שלוש פעמים, הגענו סוף-סוף למקום. פגשנו שם את עורך-הדין, והלה אמר לי שעלה בידו להביא לכך ש"ל.ז." ייבדק על-ידי רופא כדי להחליט אם ניתן לצרפו אל משלוח האסירים, והרופא מצא שהוא בריא לחלוטין.

לאחר-מכן גיליתי שלא היתה אמת בדבריו: איש לא ראה את בעלי – לא רופא ולא עורך-דין. לאחר השיחה עם עורך-הדין קיבלתי אישור להיפגש עם בעלי ולמסור לו את החבילה שהבאתי עבורו. ב' ניסן תש"ח ב' ניסן – יש לומר חסידות! זה זמן רב שלא כתבתי. הכתיבה קשה עלי משום-מה. יום זה – ב' ניסן – הזכיר לי את הפעם הראשונה שנסעתי אל בעלי למקום גלותו לחג הפסח. היה זה בשנת 1940 . פיסית, בעלי חש מאוד שלא בטוב.

היה זה חודשיים לאחר מסעו אל הגלות, וגם תנאי החיים שם היו קשים במידה שלא שיערתי קודם לכן. אך ביום זה שכח בעלי את כל זאת. "היום הרי הוא יום ב' ניסן . מן הראוי היה לומר חסידות – אבל הרבה שומעים אין. הייתי רוצה לכתוב עניין בחסידות – אבל נייר לכתוב עליו אין . עלי איפוא לצאת ידי חובתי במחשבה. יעזור ה' שיהיה לי כוח לחשוב"... [שבוע לפני חג הפסח נסעתי לעיר קזיל-ארדא, והבאתי משם שתי מחברות, אבקה להכנת דיו וקסת כדי להביא את הדיו בתוכה.

את השמחה שהדבר גרם לבעלי – לא ניתן לתאר. הוא נחלץ מיד למלאכת הכתיבה, ביתר מרץ מאשר לאכילת הלחם שהבאתי לו לאחר רעב כה ארוך וכבד]. זמן-מה ישב בעלי כשהוא שקוע במחשבותיו, ולאחר-מכן החל לדבר על הרבי נ"ע, כשהוא שוכח כליל על מקום הימצאו ועל מצבו. החום היה אז כה גדול, עד שלא ניתן היה להישאר בלבוש מלא. אני זוכרת שבערב הבאתי לבעלי בגדים נקיים, ובסביבות השעה 10 בבוקר כבר היתה החולצה מכוסה בנקודות שחורות. הדבר נגרם על-ידי הזבובים שטינפו את החולצה במהלך הלילה. הדבר היה בלתי-נסבל. לאחר זמן-מה עלה בידינו למצוא חדר שבו היתה כמות הזבובים קטנה במקצת. בשעה שבעלי דיבר, היה תמיד מעיף מבט על הכתמים שעל החולצה, ומתרומם לעולם אחר לחלוטין. הוא סירב בתכלית לשים לב לקשיים מסוג זה.