בנציון ריידר

באוגוסט 1975 נסעתי לדטרויט למספר פגישות עסקיות.

הגעתי ביום שלישי בבוקר, היו לי פגישות עסקים כל אותו יום, ובערב נסעתי לשהות למשך הלילה אצל אחד האנשים שהיה קשור בפגישות העסקיות, שמשפחתו היתה קשורה עם קהילת חב"ד המקומית.

המארחים שלי הזמינו כמה זוגות לביתם באותו ערב. למרות שלא יזמתי זאת, השיחה גלשה לענייני דת, ואחד הגברים שם כל הזמן שאל שאלות בבדיחות הדעת בנושא תפילין, כגון: "מדוע התפילין אינם יכולים להיות עגולים"? "מי אומר שהם צריכים להיות שחורים"?, וכו'. שיחת הערב הסתיימה בסביבות 2.00 לפנות בוקר. כשנפרדנו זה מזה, אמרתי לאיש ששאל את השאלות: "אני מניח שיש לך עניין מיוחד בתפילין; האם זו הסיבה מדוע שאלת את כל השאלות הללו בקשר לתפילין".

"לא הנחתי תפילין יותר מ- 20 שנה"! היתה תשובתו.

"אך היית צריך!", השבתי.

ואז אמר: "כל אחד כאן הולך עתה לביתו לישון, אך אני הולך לעבודה. יש לי מאפיה, ואנחנו עובדים במשך כל הלילה. אם אתה רוצה שאניח תפילין, אתה יכול לבוא למאפיה שלי ב- 6.30 בבוקר. בשעה הזו אני בהפסקה בין אפיות ואוכל להניח תפילין".

אני מוכרח להודות שזה לא הסגנון שלי, אך לא יכולתי לסרב. ביום רביעי ב-6.30 התייצבתי במאפיה עם זוג תפילין, סידור וכיפה, ובין שקי הקמח הוא הניח תפילין. מה שהפתיע אותי הוא, שהוא לא נזקק כלל לעזרה – הוא ידע בדיוק מה לעשות ומה לומר.

אחרי שסיים אמרתי לו: "נראה שאתה יודע בדיוק איך להניח תפילין, אתה מכיר את הברכות והתפילות, מדוע אינך מניח תפילין יום יום"? הוא אמר לי שאין לו תפילין, ושזו לא אחת מהעדיפויות שלו לקנות אותם כרגע, אך אם מישהו היה נותן לו זוג תפילין, הוא יניח אותם באופן סדיר. עניתי שאני חוזר לאנגליה דרך ניו יורק, אך מצפה לשוב לדטרויט בעוד שישה שבועות ואז אביא לו זוג תפילין.

באותו ערב טסתי לניו יורק ושהיתי בלילה בקראון הייטס . ביום חמישי בבוקר התפללתי עם הרבי והכנסתי פתק. כתבתי לרבי על פגישות העסקים שהיו לי ועל האפיזודה עם האיש בדטרויט ועל התפילין. סיימתי את הפתק באומרי לרבי שאני חוזר ללונדון באותו ערב, יום חמישי, ושאני כבר מאד מחכה לשָבַּת, שתהיה שבת מיוחדת, שכן כל המשפחה שלי תהיה עימנו בביתנו בלונדון: בתי, בעלה ושלושת ילדיהם מלונדון, בתי, בעלה והתינוק מניו יורק, ובני שלומד בארץ וישהה אצלנו בטרם יחזור לניו יורק. זו תהיה הפעם הראשונה שכל המשפחה, כולל הנכדים, יהיו יחד בשבת.

לאחר התפילה נסעתי למנהטן. היה בכוונתי לחזור לברוקלין בזמן לתפילת מנחה עם הרבי ואז לצאת לשדה התעופה כדי לחזור הביתה.

זמן קצר לפני תפילת מנחה חזרתי ל-770, והמזכיר של הרבי אמר לי שניסה להשיגני כי יש לו תשובה מהרבי על הפתק שלי.

בתשובתו הרבי נתן ברכה לפגישות העסקים, אך כתב: "האם אתה חושב שזה נכון שיהודי שהניח תפילין אתמול בפעם הראשונה אחרי 20 שנה, יחכה עוד שישה שבועות כדי שאתה תקנה לו זוג תפילין כדי שיוכל לבצע שוב את המצווה? אתה צריך לקנות את התפילין היום, ואם תוכל לסדר שהם יגיעו אליו בדטרויט בזמן שעוד יוכל להניח אותם היום, מה טוב; אם לא, אתה צריך לחזור אישית לדטרויט היום עם התפילין כדי שהאיש יספיק להניח אותם בזמן. אתה צריך לעשות זאת גם אם זה אומר שלא תהיה עם המשפחה שלך בשבת". אח"כ הוסיף הרבי: "וכאשר היהודי הזה יראה כמה זה חשוב לך שלא יחמיץ אפילו יום אחד של הנחת תפילין, תהיה למצווה הזו חשיבות מיוחדת בעיניו".

היו מספר בעיות. היה זה זמן של פיקוח על מטבע זר באנגליה, ואפשר היה לקחת רק כמות קטנה של מטבע זר לחו"ל; השתמשתי כמעט בכל הכסף שהיה ברשותי, ונשאר לי רק מעט מאד כסף. בוודאי לא היה לי מספיק כדי לקנות כרטיס טיסה נוסף. הבעיה השנייה היתה להשיג זוג תפילין בקראון הייטס. קודם כל ניסיתי במשרד לענייני נוער של לובאוויטש, אך לא היה להם. אחר כך ניסיתי בחנות היודאיקה "דרימרס" וכבר לא היה לו במלאי. לבסוף הצלחתי לקנות זוג תפילין בחנות בקינגסטון אבניו – הזוג האחרון שהיה להם ושילמתי בצ'ק. לאחר מכן טלפנתי לחב' אמריקן איירליינס, שהיו מוכנים להעביר אותם, והאדם שאצלו שהיתי ביום שלישי בלילה בדטרויט יאסוף אותם בשדה התעופה ויעביר אותם בזמן ליעדם, לאותו יהודי. אחד מתלמידי הישיבה נתן לי טרמפ לשדה התעופה לה-גוורדיה, והתפילין הושמו על המטוס.

חזרתי ללונדון לא לפני שדיווחתי לרבי מה סודר, ואחרי שחיכיתי לשמוע שהתפילין נאספו כמתוכנן והועברו ליעדם.

מספר חודשים לאחר מכן, פגשתי את אותו אדם שוב בדטרויט ושאלתי אותו איך הולך לו עם התפילין. הוא אמר לי שלא החמיץ אף יום. אפילו יום אחד כשנתקע בשלג, הספיק להניח תפילין לפני שקיעת השמש. הוא אמר לי: "בגלל כל הטרחה שטרחת כדי לוודא שאני מקבל תפילין מיד למחרת אותו יום שבו הנחנו תפילין יחד, תפילין אלה חשובים לי במיוחד".

כמעט באותם מילים שהרבי כתב לי.

הסיפור פורסם באתר 'בית-חב"ד'