משפחה חסידית

יהודי שאינו בקי ורגיל בהליכות בית חיינו - לו היה נקלע ל-770 בימים הסמוכים לחג השבועות – היה תמה, אם לא יותר מכך, מהיפוך היוצרות, מהנהגה שלא שמע עליה הוא, אבותיו, ואבות-אבותיו...

הבחורים והאברכים נמצאים מחוץ לבית המדרש הגדול ומאזינים לשיחת הקודש של הרבי באמצעות רמקול רב עוצמה המעביר את דברי הרבי, ל'המונה של רומי'. ואילו אולם בית הכנסת הגדול, על כל מבואותיו, מלא בנשים ובנערות, כשהרבי אומר לפניהם שיחה - "כה תאמר לבית יעקב", אלו הנשים...

שיחה ברחובה של עיר

ערב חג השבועות, וזו הזדמנות טובה וראויה לזכור ולהיזכר, בשיחת הרבי המיוחדת שנאמרה, שנה אחר שנה, בימים הסמוכים לחג-השבועות, במסגרת הועידה השנתית של נשי ובנות חב"ד שהתקיימה בשכונת קראון הייטס, להפליג לימים הראשונים שלאחר ייסודה ובתפקיד הגדול שהטילו רבותינו נשיאנו על נשי ובנות חב"ד - כפי שכתב להן הרבי, מייד לאחר ההודעה על הקמת האירגון: "..ואבותינו רבותינו הק' נשיאי חב"ד, וביחוד כ"ק מו"ח אדמו"ר...הדגישו תפקידן הגדול של נשי ישראל בכלל ונשי חב"ד בפרט, בימינו אלו".

הכל התחיל עם הפרטיזן הבלתי-נשכח, הרב זושא וילימובסקי ע"ה – בשנה הראשונה לנשיאות הרבי - שהציע במכתב לרבי להקים ארגון של נשים חרדיות להצלת הנוער. ר' זושא התכוון לאירגון כלל חרדי, שבו יהיו מאוגדות כל נשי ישראל, אבל הרבי הפנה אותו לאגודת חסידי חב"ד בארץ-ישראל וגילה לו, שזה מכבר הורה להם על הקמת אירגון בשם "נשי ובנות חב"ד". הרבי מציע לר' זושא שיבוא איתם בדברים ויפעל יחד איתם להקמת הארגון החשוב הזה.



הקמת הארגון לנשי ובנות חב"ד בארץ-הקודש הבשילה בפועל בתחילת שנת תשי"ג, בחול המועד סוכות. כמה ימים אחר-כך, בהתוועדות יום שמחת תורה, הורה הרבי ("באמצעות הבעלים והאבות הנמצאים בהתוועדות"), שגם בארצות הברית יוקם ארגון זהה, לכל המאוחר – עד שבת בראשית של אותה שנה (ימים ספורים לאחר שמחת-תורה!).

השיחה הראשונה לנשי ובנות ישראל, הייתה שנה לאחר הקמת האירגון, במוצאי שבת בראשית תשי"ד.

היה זה מחזה מפתיע: הרבי יצא ל'רחובה של עיר' - היכן שהתרכזו הנשים – והחל לומר לפניהם שיחה!

הרבי הסביר שעתה, עם סיומו של החודש השביעי, שבמהלכו עסקו הנשים בהכנות לימים טובים ובימים טובים עצמם ועכשיו, משנסתיימו הימים-טובים של חודש תשרי – נכנסים אל ימי החול של כל השנה, ומתחיל הסדר של מילוי שליחותו של הקב"ה, שיש לכל אחד ואחת, בחיי היום-יום שלו.

עליהן לדעת, המשיך הרבי (כזכור, ברחובה של עיר...), שעל הנשים מוטל התפקיד להביא חמימות, אור ושמחה אמיתיים – בביתן.

כדי שהבית יהיה בית יהודי אמיתי, בית חם, מואר ושמח – הדבר תלוי באשה, עוד יותר מאשר בבעל. הבעל עסוק בחלק גדול מהיום בענייני הפרנסה מחוץ לבית, ולכן האשה היא עקרת הבית – היסוד העיקרי של הבית. הנהגת הבית וחינוך הילדים הם בעיקר באחריות האשה.

מכאן עבר הרבי לדבר על המצוות המיוחדות שניתנו לנשי ישראל: (א) הדלקת נרות ערב שבת וערב יום-טוב. ב) הפרשת חלה. (ג) טהרת המשפחה. הרבי הסביר את כל אחת משלוש המצוות האמורות, ושייכותם לנשי ובנות ישראל.

מתחילה עתה שנה חדשה, אמר הרבי, והוסיף: "זכורנה את התפקיד והאחריות הגדולים והנעימים המוטלים עליכן למען הנהגתו של הבית.

"אתן יכולות לעשות, שהבית יהיה בית יהודי, בית חם, בית מואר; אתן יכולות להביא את הברכה האלקית לביתכן, שלכן, וכל בני ביתכן, תהיה שנת בריאות, שנת שמחה ושנת אושר, בגשמיות וברוחניות".

שיחה ב'גן עדן העליון'

אם השיחה הראשונה הייתה במקום מפתיע ו'לא שיגרתי', ברחובה של עיר - השיחה הבאה לנשי ובנות חב"ד, התקיימה בחדרו של הרבי – 'גן עדן העליון' - בראש חודש סיוון תשח"י!

הרבי פתח בברכה לשנים הבאות: "יתן השי"ת, שבשנה הבאה, הנה גם בדוחק לא יספיק המקום לכל המשתתפות.

"כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם, שיחד עם התורה נותן הקב"ה גם את כל הברכות הנצרכות – בריאות, פרנסה, ונחת מהילדים", בירך הרבי בסיום השיחה.

שנתיים לאחר מכן, ביום שני כ"ו אייר תש"כ, אמר הרבי שיחה מיוחדת למשתתפות הכינוס. בשיחה הזו בירך אותם הרבי "תמשיכו בהצלחה בעבודתכן מתוך צמיחה מתמדת". (מאז תש"כ – החל הרבי לומר שיחה לפני חג השבועות – באופן קבוע, שנה אחר שנה).



לשנה הבאה, ביום כ"א אייר תשכ"א, התייחס הרבי ל"צמיחה המתמדת", של נשי ובנות חב"ד. הנה הדברים: "לכל לראש ברצוני להביע את קורת-הרוח שלי, מהעובדה, שהמקום שבו נפגשנו בשנה שעברה, נעשה קטן מהכיל, ולכן הוצרכו לעבור למקום רחב יותר, ומקום קדוש – בית הכנסת.

"ויתן השי"ת שלשנה הבאה יהיה גם מקום זה קטן מהכיל, ויצטרכו לעבור למקום רחב יותר - במקום קדוש בארצנו הקדושה, מתוך בריאות ושמחה".

לבסוף, בירכם הרבי שיצליחו להאיר את הדרך לכל נשי ובנות ישראל: "יברך השי"ת את כולכן וכל אחת מכן – שתַּראו את הדרך לכל נשי ישראל, כיצד להאיר את הבית היהודי, מתוך שמחה לבבית ורגש, להאיר את יום השבת, ולהמשיך ממנו גם על ימות החול, שגם הם יהיו קדושים, ובשמחה ובטוב לבב".

ובשנת תשכ"ג (ביום כ"ה באייר) – שוב מתייחס הרבי לצמיחה של נשי חב"ד:
"בפגישתנו לפני כמה שנים, שהתקיימה בחדר קטן, הייתה התקווה שבפעם הבאה תתקיים הפגישה בבית-מדרש הגדול יותר, וברכה זו התקיימה כבר בשנה שעברה.
"ובהתאם לכך", המשיך הרבי, "תקוותי שלמרות שכבר נפגשים אנו במקום גדול ומרווח, בשנה הבאה יהיה הקהל גדול הרבה יותר, בלי עין הרע, כך שגם המקום הזה יהיה צר..."

השנים הראשונות לאמירת השיחות – במסגרת הכינוס לנשי ובנות חב"ד - בערב חג השבועות, שנות הכפי"ם - היו נוראות-הוד, והשאירו את חותמן המיוחד במשתתפות הכינוס.

ממבע פניו הק' של הרבי, ניתן היה לראות עד כמה המעמד הזה הסב לו קורת-רוח מרובה.

בקטעי הוידיאו מאותם כינוסים, נראה הרבי יוצא מבית הכנסת לחדרו בסיום הכינוס - לא במרוצה, כמו בסיום התפילות וההתוועדויות. הרבי הלך לאט, מחייך לתינוקות ומסמן להם בידו הק' לשלום; גם תינוקות בני יומם הגיעו, שכן אף אישה לא יכלה לוותר על המעמד המיוחד הזה.

ניכר היה שבכיות התינוקות באולם, הייתה כעין מנגינה חסידית ערבה. פניו של הרבי הסגירו את המתיקות המיוחדת הנשמעת מהם...

המנהג באותם שנים היה, שלאחר השיחה, הרבי היה נשאר במקומו, וכל אישה שרצתה לשאול את הרבי שאלה או בקשה, הייתה ניגשת לבימת-ההתוועדות, ומבקשת או שואלת בקצרה.

סיפורים רבים סבבו סביב אותה פגישה עם הרבי, בת דקה אחת או שתיים, ורישומן ניכר גם אחרי שנים רבות.

סיפור אחד, מיוחד, מאותן פגישות, סיפרה הרבנית שרה לבקובסקי, מ'מכון חנה'.
נערה אחת, נבוכה ומבולבלת, באה מבית אמריקאי של יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. בטבעה הייתה מאוד 'רוחנית'. תמיד חיפשה, כל הזמן שאלה. והשאלות שלה, לעיתים מזומנות, היו מכעיסות, לפעמים דווקא'יסטיות.

בשנות השישים של המאה הקודמת, התרחבה תנועת ה’היפים’, משילים מעצמם את כל מוסכמות העולם, נימוסיו, והתחייבויותיו האנושיות. וכמעט באופן אוטומטי היא הצטרפה אליהם, והפכה מעין מנהיגה זוטא.

הנערה הזו, נקרא לה, חנה (ולא בכדי...), נסעה ממקום למקום בעולם הגדול. שמא זכות אבות, אולי זכותה-שלה, הגיעה חנה למה שנראה בסופו של דבר - תחנתה הסופית. קראון-הייטס, ברוקלין ניו-יורק.

כאן, מישהי הציעה לה להיכנס לבית-המדרש, שכן בדיוק באותה שעה הרבי עומד לשאת שיחה בפני נשי ובנות חב”ד, בימים הסמוכים לחג השבועות.



האישה ש'דחפה' את חנה להיכנס ולשמוע את השיחה, האיצה בה עכשיו שתיגש לרבי ותספר לו מה מעיק עליה, תשאל או תבקש ברכה. היא אכן ניגשה, לא לפני שהצהירה (בסגנון שלה...) שהיא לא מאמינה, לא בתורה ולא בצדיקים...

האישה חשבה שהרבי יכעס בשל חוצפתה והעזתה, אבל תגובתו של הרבי הייתה בלתי צפויה: הרבי חייך, והיא חשבה שהיא חולמת בהקיץ. היא עומדת מול הרבי, שעליו שמעה רבות, אומרת את דבריה המתריסים ואילו הרבי מחייך ומסביר לה פנים.
שמעתי את דברייך, אמר לה הרבי, אם את לא מאמינה בתורה, חלילה - למה הגעת לכאן?

לומר לרבי, ענתה, שאתם לא מחנכים אנשים לחשיבה עצמית, לחשוב לבד, הכול צריך להיות מודרך על ידי הרבי...

"בסדר" - אמר הרבי ועודנו מחייך אליה - "אבל למה באת לכאן?".

- “סחבו אותי”, אמרה לרבי.

- “את לא בן-אדם עצמאי?”, שאל הרבי בחזרה, “והרי הסברת כל כך יפה שבן-אדם צריך להיות מונחה על-ידי חשיבה עצמית?".

- “אתה צודק רבי, אבל סחבו אותי לפה”. (חנה החלה להתרכך).

- “בסדר, אני שמח שהגעת לפה, אולי את רוצה לשאול משהו?”

היא השיבה בחיוב: אני לומדת באוניברסיטה פסיכולוגיה. הורי רוצים שאמשיך ללמוד, אבל אני רוצה ללכת ללמוד יצירת כלי חרס במזרח הרחוק. מה הרבי חושב שאני צריכה לעשות?

הרבי השתהה רגע ואחר השיב (שימו לב לגישה של הרבי לנערה 'מבולבלת'): אני חושב ששני הרעיונות מאוד נפלאים ומאוד מעניינים. בעולם צריך את שניהם, ואני לא יכול לומר שאחד יותר טוב מהשני, אבל אני חושב על רעיון שלישי:

אולי כדאי שתקדישי קצת זמן להכיר את עצמך, כפי שאמרת - אדם צריך להיות עצמאי, ולכן כדאי לך להקדיש זמן לדעת את עצמך מהפנימיות, לא רק מהחיצוניות. ומכיוון שאת יהודיה, אולי תלכי ללמוד מה זו יהדות כי זו המציאות האמיתית שלך, ושיהיה לך בהצלחה.

הנערה יצאה מ-‏770 כרוח סערה, ואמרה לסובבים אותה - שהסתקרנו מאוד לשמוע מה דיבר עמה הרבי: "הפתיחות שלו, ההיגיון הבריא, הגישה המיוחדת של הרבי - 'תפסו' אותי!

כעבור כמה שבועות הציעו לה ללכת ללמוד ב’מכון-חנה’ במיניסוטה.

היא נכנסה לרבי ליחידות, אבל הפעם דיברה בכבוד הראוי, התנצלה על חוצפתה מהפגישה הקודמת, ואמרה שהציעו לה ללכת ל’מכון חנה’.

מה הרבי אומר על כך? שאלה.

הרבי חייך, הוא לא אמר לה כן, אלא - ‘את חושבת שתקבלי ממני תשובה אובייקטיבית? את שואלת מה אני חושב? ודאי אני חושב שתלכי ללמוד שם! אבל אני לא אובייקטיבי”...

היא הלכה ללמוד ב’מכון-חנה’ וההמשך שייך כבר להיסטוריה.

זו הייתה אישה אחת, בשנה אחת, שהפגישה בת כמה דקות, הפכה את חייה מן הקצה אל הקצה.

"אמריקה" כולה, היא דרך חדשה...

מדוע מתכנסות הנשים, וממתי מייסדים ארגון מיוחד לנשי ובנות ישראל? - בהתוועדות חג השבועות תשט"ז, השיב הרבי על 2 השאלות האלה, הסביר את תפקידם של נשי ובנות חב"ד, קישר את תפקידם למתן תורה, והשיב מדוע הן צריכות להתכנס:
המדרש מספר, שלפני שנתן הקב"ה את התורה, הוא ביקש ממשה רבינו, שכאשר הוא יבשר על קבלתה לבני ישראל - להקדים תחילה את האמירה ל"בית יעקב – אלו הנשים" (ולמרות שאמירה זו היא "בלשון רכה", הרי דוקא על-ידה נעשה) "ותגד לבני ישראל – אלו האנשים", "דברים הקשין כגידין".

הרבי מבהיר בשיחה, ש"תאמר – בלשון רכה", אין הכוונה שיש לומר לנשים תוכן אחר, מתחשב יותר, 'פרווה'; אלא שהאמירה היא אמנם "בלשון רכה", אבל התוכן זהה לזה של האנשים.

כיצד פועלים היום את הציווי של "תאמר לבית יעקב" – מייסדים את "אגודת נשי ובנות חב"ד" – עורכים דרכה 'כינוס של צדיקים, כדי לפעול על-ידי זה את העניין של "כה תאמר לבית יעקב", שפועל חיזוק וקיום גם בענין ד"ותגד לבני ישראל".

הרבי התייחס לטענה שיש הסבורים שייסוד "אגודת נשי ובנות חב"ד", הוא דבר חדש שלא היה מעולם. הן אמת – טוענים הם – שאין זה מפריע להם שזהו ענין חדש, שהרי "אמריקה כולה היא דרך חדשה", ולכן מובן שמנהיגים כאן ענינים חדשים; אבל עיקר טענתם היא – מה נפעל על-ידי הקמת אגודה זו, ולשם מה זקוקים לזה?
אבל האמת היא, שראינו כבר בכמה דורות שלפנינו, שקיומם של בני-ישראל תלוי בנשי ישראל. אפילו בדור המדבר, שהיה "דור דעה"– גם אז באה הגאולה - "בשכר נשים צדקניות".

ונמצא, שאין זה כלל דבר חדש, אלא כך ראינו בכל דור ודור, שכל העניינים תלויים בהנהגתן של הנשים.



על-פי זה מובן – סיכם הרבי - הצורך בקיומה של "אגודת נשי ובנות חב"ד", כיון שעל-ידי ה"נשים צדקניות" נעשים העניינים ב"כפלים לתושיה".

וכדי להבטיח שהמעלה הזו של נשי ישראל לא תתבזבז בדברים צדדיים - יש להבטיח ש"נשי ובנות חב"ד", יביאו לידי פועל עניינים של תורה באופן של חביבות לנשים, שעל-ידי-זה - יהיו העניינים ב"כפלים לתושיה".

הרבי השווה את דורנו, לדור המדבר והסביר: מצינו שבדור המדבר לא נתנו הנשים נזמיהן למעשה העגל, ואילו למעשה המשכן נתנו בעין יפה – כן הוא גם עתה, שהאשה היהודיה, עקרת הבית, תבנה את ביתה על-פי תורה ("חכמת נשים בנתה ביתה"), ובית זה יהיה הכנה לבית-המקדש השלישי, שהוא כבר "בנוי ומשוכלל" למעלה, וצריכים רק להמשיכו למטה.

לכן ציין הרבי בהזדמנויות רבות, שבזכות מסירות נפשן של אותן “נשים צדקניות” – נגאלו ישראל ממצרים. וכן הוא גם עתה, לפני הגאולה העתידה – שנשי ובנות ישראל, ובפרט נשי ובנות חב”ד, טענו כי אין להתחשב בשום דבר; אין להתחשב אפילו בשאלה מה יהא על הילדים בשעה שישנה גלות קשה, ולא לחשוב על ה”תכלית” של ילדיהן, אלא לחנך את הילדים ע”פ ציווי הקב”ה, ובאשר ל"תכלית” – ידאג לכך הקב”ה בעצמו. ומסירות נפש זו – תביא את הגאולה העתידה.

עם התורה באות הברכות

ולסיום, ברכת הרבי לנשי ובנות חב"ד, ביום ראש חודש סיוון תשח"י:
כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם, שיחד עם התורה נותן הקב"ה גם את כל הברכות הנצרכות – בריאות, פרנסה, ונחת מהילדים.

יתן השי"ת שנקבל, יחד עם התורה, את כל הברכות שכל אחד זקוק להם לעצמו ולמשפחתו. יתן לכן הקב"ה יום-טוב שמח, ושנת בריאות ושמחה בוודאי תמסרו את הדברים לכל אלו שתשתתפנה בכינוס, ויתן השי"ת שנשמע בשורות טובות מכולכן, הן בעניינים הכלליים והן בעניינים הפרטיים ובצרכיו של כל אחד.

המשך הכתבה המרתקת - במגזין 'משפחה חסידית' המצורף ל'כפר חב"ד'