מערכת COL
|
יום ח' אדר א ה׳תשע״ו
17.02.2016
האם הסלולרי סוגר אתכם בכלוב? ● הרב עדין אבן-ישראל
הטלפונים הסלולריים, על כל פיתוחיהם השונים, נעשים עוד אמצעי של איבוד עצמיות ושל הישענות. המכשירים הללו נעשו תחליפים לחברת בני אדם. בסופו של דבר, כפי שניתן לראות בכל מקום, יש לאנשים פחות ופחות זמן לשוחח זה עם זה פנים אל פנים. הם מאבדים, חזור ואבד, את המגע האנושי והאינדיבידואלי לטובת המכשירים הללו ● מאמר מאלף של הרב עדין אבן-ישראל באדיבות אתר 'בית-חב"ד' הסלולרי סוגר בכלוב?
הרב עדין אבן-ישראל (צילום: שניאור שיף). צילום רקע: שמוליק סופר
העולם המודרני בנוי, לא רק מבחינה עקרונית אלא גם מבחינה מעשית, על מתן חופש גדול יותר לבני האדם – חופש במובן החברתי, במובן של נגישות לדברים, במובן של היכולת לשוטט בעולם. כל אלה אמורים להיות אופנים שבהם האדם המשוחרר מגיע לידי ביטוי.
ואולם זהו רק צד אחד של הדברים. יש צדדים אחרים שפועלים, במידה רבה מתוך רצונם של בני האדם, בכיוון ההפוך: ככל שהעולם מתקדם והולך ונעשה מודרני ומשוכלל יותר, כך גם הולכים ונזנחים החיים במרחב. אנשי האדמה, שיש להם מרחבים מכל עבר ושמים מעל לראשם, עוברים יותר ויותר אל הערים, אשר נעשות גדולות יותר, צפופות יותר, עם בניינים גבוהים יותר. האדם של עכשיו, אדם העיר, יכול אמנם, מבחינה טכנית, לשוטט במרחקים, אבל הדפוסים החברתיים מכניסים אותו לבתי חרושת, למשרדים. זוהי חברה שיש בה, בעיקרון, חופש, אבל בפועל שוררת בה מידה גדולה של שעבוד.
הבחירה בחיי עיר איננה כורח של המציאות, אלא עניין של בחירה אנושית. דומה שבני האדם נוטים יותר ויותר להצטופף, לחיות במקומות סגורים ובהוויית חיים שכולה מלאה מנעולים וגדרות. בוודאי שגם לאנשי העיר, בוודאי יותר מאשר לבני הכפרים ואנשי השממה, יש מרכזי בילויים, מועדוני יום ומועדוני לילה, מסעדות ומסבאות; אך גם אלה, במהותם, הם חלק מן ההצטופפות הזו, מאיזשהו צורך להיות עם אחרים, לאו דווקא קרובים – אבל עוד אנשים, הרבה אנשים. אנשים אינם יושבים להם או מתהלכים ושרים את השיר הפרטי שלהם: הם הולכים למופעים המוניים וצפופים.
מבחינה זו אפשר לומר שבני אדם עושים לעצמם מרצונם בדיוק את מה שהם עושים לתרנגולות שלא מרצונן. מטעמים של נוחות ויעילות הם אינם משוטטים עוד לבדם, אלא מצטופפים להם בכלובים קטנים (גם כאלה שיש בהם שישה או שמונה חדרים). אולי הם נכנסים לכלובים הקטנים האלה משום שהם מוכרים ונוחים יותר, או משום שהם כבר אינם מכירים חיים מלבד החיים בתוך הכלובים הללו.
בעבר הלא רחוק היה בין בני האדם, גם כשהם הלכו בקבוצות מסוגים שונים, מגע קרוב, אינטימי, ולא רק עם אדם אחד בלבד אלא אם אנשים שונים: משפחה, בני העדה, ילדי השכונה. אך מסתבר שכיום גם אלה נעשו מכבידים מדי, ולכן גם אותם דברים שפעם היו אנשים נהנים מהם בעצמם הולכים ומשתנים כיום, וגם הם נעשים צפופים יותר. וכך אמצעי התקשורת השונים, שהיו אמורים לפתוח את העולם כולו בפני האדם הפרטי באשר הוא, כמו תחנות טלוויזיה, רדיו ומחשבים, זוכים להצלחה רבה מאוד, ואולם הצלחה זו היא, במידה רבה, ביטוי לאיבוד האישיות של היחיד, ההופך לנתון מספרי ברייטינג.
זאת ועוד: כיום יכול אדם להחזיק בכיסו כלים, אשר על פניו מאפשרים לו להתקשר עם כל העולם. ואולם בפועל הטלפונים הסלולריים, על כל פיתוחיהם השונים, נעשים עוד אמצעי של הצטופפות, של איבוד עצמיות ושל הישענות. המכשירים הללו נעשו תחליפים לחברת בני אדם. בסופו של דבר, כפי שניתן לראות בכל מקום, יש לאנשים פחות ופחות זמן לשוחח זה עם זה פנים אל פנים. הם מאבדים, חזור ואבד, את המגע האנושי והאינדיבידואלי לטובת המכשירים הללו. גם בפגישות של משפחה או של חברים אנשים כבר כמעט שאינם יושבים זה עם זה: הם יושבים עם המכשירים שלהם, ואומרים זה לזה פחות או יותר את אותם הדברים.
הכלובים הגדולים הללו של הערים והאירועים ההמוניים מתכווצים אפוא יותר ויותר. בסופו של דבר התרנגולות יושבות בכלוביהן, אוכלות ושותות, ומקרקרות זו אל זו דרך הסמרטפון.
ואולם זהו רק צד אחד של הדברים. יש צדדים אחרים שפועלים, במידה רבה מתוך רצונם של בני האדם, בכיוון ההפוך: ככל שהעולם מתקדם והולך ונעשה מודרני ומשוכלל יותר, כך גם הולכים ונזנחים החיים במרחב. אנשי האדמה, שיש להם מרחבים מכל עבר ושמים מעל לראשם, עוברים יותר ויותר אל הערים, אשר נעשות גדולות יותר, צפופות יותר, עם בניינים גבוהים יותר. האדם של עכשיו, אדם העיר, יכול אמנם, מבחינה טכנית, לשוטט במרחקים, אבל הדפוסים החברתיים מכניסים אותו לבתי חרושת, למשרדים. זוהי חברה שיש בה, בעיקרון, חופש, אבל בפועל שוררת בה מידה גדולה של שעבוד.
הבחירה בחיי עיר איננה כורח של המציאות, אלא עניין של בחירה אנושית. דומה שבני האדם נוטים יותר ויותר להצטופף, לחיות במקומות סגורים ובהוויית חיים שכולה מלאה מנעולים וגדרות. בוודאי שגם לאנשי העיר, בוודאי יותר מאשר לבני הכפרים ואנשי השממה, יש מרכזי בילויים, מועדוני יום ומועדוני לילה, מסעדות ומסבאות; אך גם אלה, במהותם, הם חלק מן ההצטופפות הזו, מאיזשהו צורך להיות עם אחרים, לאו דווקא קרובים – אבל עוד אנשים, הרבה אנשים. אנשים אינם יושבים להם או מתהלכים ושרים את השיר הפרטי שלהם: הם הולכים למופעים המוניים וצפופים.
מבחינה זו אפשר לומר שבני אדם עושים לעצמם מרצונם בדיוק את מה שהם עושים לתרנגולות שלא מרצונן. מטעמים של נוחות ויעילות הם אינם משוטטים עוד לבדם, אלא מצטופפים להם בכלובים קטנים (גם כאלה שיש בהם שישה או שמונה חדרים). אולי הם נכנסים לכלובים הקטנים האלה משום שהם מוכרים ונוחים יותר, או משום שהם כבר אינם מכירים חיים מלבד החיים בתוך הכלובים הללו.
בעבר הלא רחוק היה בין בני האדם, גם כשהם הלכו בקבוצות מסוגים שונים, מגע קרוב, אינטימי, ולא רק עם אדם אחד בלבד אלא אם אנשים שונים: משפחה, בני העדה, ילדי השכונה. אך מסתבר שכיום גם אלה נעשו מכבידים מדי, ולכן גם אותם דברים שפעם היו אנשים נהנים מהם בעצמם הולכים ומשתנים כיום, וגם הם נעשים צפופים יותר. וכך אמצעי התקשורת השונים, שהיו אמורים לפתוח את העולם כולו בפני האדם הפרטי באשר הוא, כמו תחנות טלוויזיה, רדיו ומחשבים, זוכים להצלחה רבה מאוד, ואולם הצלחה זו היא, במידה רבה, ביטוי לאיבוד האישיות של היחיד, ההופך לנתון מספרי ברייטינג.
זאת ועוד: כיום יכול אדם להחזיק בכיסו כלים, אשר על פניו מאפשרים לו להתקשר עם כל העולם. ואולם בפועל הטלפונים הסלולריים, על כל פיתוחיהם השונים, נעשים עוד אמצעי של הצטופפות, של איבוד עצמיות ושל הישענות. המכשירים הללו נעשו תחליפים לחברת בני אדם. בסופו של דבר, כפי שניתן לראות בכל מקום, יש לאנשים פחות ופחות זמן לשוחח זה עם זה פנים אל פנים. הם מאבדים, חזור ואבד, את המגע האנושי והאינדיבידואלי לטובת המכשירים הללו. גם בפגישות של משפחה או של חברים אנשים כבר כמעט שאינם יושבים זה עם זה: הם יושבים עם המכשירים שלהם, ואומרים זה לזה פחות או יותר את אותם הדברים.
הכלובים הגדולים הללו של הערים והאירועים ההמוניים מתכווצים אפוא יותר ויותר. בסופו של דבר התרנגולות יושבות בכלוביהן, אוכלות ושותות, ומקרקרות זו אל זו דרך הסמרטפון.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
