בנימין ליפקין

שלושים ימים ימלאו ביום שני הקרוב ליום שבו, בפתע פתאום, כמעט ללא כל הכנה מוקדמת, עלתה בסערה השמימה, אם הבית הנודעת של ישיבת תומכי תמימים המרכזית בלוד, הגב' שרה רבקה מנדלזון ע"ה. שלושים ימים כמעט חלפו ועדיין דרכי לוד אבלות. החלל הגדול שנפער בהיעלמותה מזדעק מכל פינה.

תחושת החסר הגדולה איננה רק נחלת הצאצאים הרבים שהותירה אחריה ואשר אותה הנני חש כמי שזכה להינשא לבכורה מנכדותיה. לתחושה הזו שותפים רבים מספור שהכירו אותה כמי שגדלו וצמחו בין שורות ערוגותיו של כור ההיתוך החב"די במשך עשרות בשנים – הישיבה בלוד, עוד מהימים בהם הייתה היא הישיבה הכמעט יחידה של חב"ד בארץ.

ימים אחדים לאחר פטירתה העליתי על הכתב (בכתבה שהופיעה במוסף 'משפחה חסידית', ב'כפר חב"ד' של ערב חג הסוכות) שביבים ממסכת חייה שכל כולה הייתה שזורה יראת שמים טהורה, אמונת אומן יוקדת ונתינה אינסופית לזולת בכלל ובייחוד לתלמידי הישיבה לדורותיה, אותם ראתה כבניה, במשך כל השנים.

ככל שנוקפים הימים מאז פטירתה מציפים את בני המשפחה, בראשות בעלה הדגול, איש האשכולות, פה מפיק מרגליות, הרה"ח רבי יצחק יונה מנדלזון יבלחט"א, עדויות רבות מספור של 'תמימים' שלא ישכחו כל ימיהם עלי אדמות את הדמות שהאירה להם פנים, הקרינה כלפיהם דאגה אימהית מכל הלב ועשתה הכול על מנת להנעים להם את ימי לימודם בישיבה.

כאלו הם תיאורים אותנטיים של בחורים שהיא עצמה קיפלה את הכבסים שלהם, תפרה את כפתורי בגדיהם, הסדירה שוב ושוב את השמיכות שברחו מהציפיות, הבהילה לחדרם כוסות חמין ומיני תופינים כשלא חשו בטוב ודאגה בשקט לכל מחסורם. כזה הוא שיחן של אימהות שידעו שיש להן על מי לסמוך וכי בנם יקירם מופקד בישיבה בידיים טובות שדואגות לצרכיו, מתוך אכפתיות אמיתית ומסירות שאינה יודעת גבולות.

*

צריך להסתופף מעט בימים אלו במחיצתו של בעלה הדגול, שאין בנמצא מי שלא מעריץ אותו, כדי לקלוט את עוצמתה של האמונה היוקדת המזדעקת מכל ישותו. אמונת צידוק הדין הצועדת שלובת זרוע עם הצו האלוקי, ששגור היה בפי הרבי לאחר הסתלקות הרבנית, "והחי יתן אל לבו".

אבלו בלבו וצהלתו בפניו. בעיניים דומעות אך בפנים שוחקות, פיו ממשיך להיות שופע ווארטים, אמרות פז ופנינים של חסידות ועבודת ה', לאורה, לזכרה, בדרכה של האישה הגדולה שחיה עמו יותר משישים שנים מופלאות של זוגיות נערצת שאין לה אח ורע ואין בדומה לה בעולם.

מכוחה של אותה אמונה, ובמסגרת הרצון הכן לתעל את האבל והאובדן למנוף רב עוצמה של עשייה וזיכוי הרבים – גמרו בני המשפחה אומר בלבם לפתוח בכתיבת ספר תורה לזכרה ולעילוי נשמתה. מעמד תחילת כתיבת האותיות יהיה בישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בלוד, שלה הקדישה את מיטב ימיה ושנותיה. על מנת להעניק לכל אחד מהתמימים שזכו להכירה ולהוקירה את הזכות ליטול חלק במצווה, יכול כל הרוצה להשתתף בכתיבת ספר התורה.

תיעול הרגשות המציפים את הלב לעת הזאת למעשה זה הולם היטב את המעשיות החיונית שבה ניחנה אם הבית כל השנים. המעשה הוא העיקר – הקרינה תמיד בחריצותה, בזריזותה ובדאגתה המעשית לכול.

ושם אישה גדולה - - -