הערת מערכת: הטורים מתפרסמים לפי שמות א-ב של הכותבים.

הסיכום הכי נעלה

אריה ארליך
סגן עורך מגזין 'משפחה'


אירוע השנה האישי שלי התרחש בשבוע שעבר.

באישון לילה, חצי שעה לאחר הנחיתה על אדמתה הקרירה של ניו יורק, נקשתי על דלת ה'אוהל'. היה קר בקווינס. מעליי נשמע, אחת לכמה דקות, רעש מטוסים ממריאים. ואני עומד כאן יחף, ב'יחידות' באוהל, קורא ספרי תהילים כנהוג ביום הולדת.

התחושה מרוממת. זַכּוּת עומדת באוויר. גופי חימום מנסים להיאבק בצינה הניו יורקית של סוף הסתיו. הרגשה של שמים וארץ שמתחברים כאן. הררי קרעי ניירות מנוחים לפניי. כאן מקופלות משאלותיו של העם היהודי. רבבות בקשות של יהודים.

"שלום עליכם אדוננו מורנו ורבנו", פתחתי. רטט חולף בגֵוו. נוסח ה'מענה לשון' פונה, לעיתים, בגוף ישיר. מורכב מדי לתאר את התחושה. אחת לכמה דקות - נקישה בדלת. עוד מישהו מצטרף לתפילה הלילית הנפלאה.

זכיתי להיות השנה מספר פעמים על הציון - אחת מהן בימים הסמוכים לג' תמוז, במסגרת שורת כתבות שערכתי יחד עם עורך 'משפחה', ר' יוסי אליטוב, לדמותו הק' של הרבי, במלאות עשרים שנה - אך זאת הפעם היתה מיוחדת. זכר ל'יחידות' של יום הולדת שהיתה בשנים הרחוקות, המאושרות, ההן. "שאל ממני ואתנה - אני היום ילידתיך". על הכלל, על הפרט. על כולם.


צילום: מאיר דהן

כשהפציע השחר, החל בית הכנסת הסמוך לאוהל להתמלא. אל האלמוני היושב בכניסה כשלידו בוקעים קולות מעורפלים מתוך טייפ ישן משנות השמונים, הצטרפו 'תמימים', אברכים וסתם עוברי אורח. יום חדש בכותל המערבי של ניו יורק. שגרה יומית באוהל.

המניין הרשמי לתפילת שחרית נפתח בתשע וחצי, אולם בימים של רחמים וסליחות, מניינים ספונטניים לרוב מתארגנים לפני ואחרי. יהודים על מזוודותיהם, בדרך ל-JFK ובדרך ממנו, ערב המראה לאחד מארבעת כנפות הארץ ורגעים לאחר נחיתה מייגעת: המונים מסיימים ומתחילים כאן את ביקורם בתפוח הגדול. המקום הזה אינו רק כותל מערבי; זהו גם בית נתיבות בינלאומי, מקום שממנו נסללות נתיבות השמימה. שדה תעופה, שממנו טסות תפילות אל היכלן.

קבוצת אנשי עסקים מרוסיה נוחתים כאן לפתע, בראשות הרב לזר. הגיחו לכאן ליום או יומיים, לבקש שנה טובה ולחזור. הם אוחזים בסידוריהם, ממלמלים מילות תפילה במתינות, כל מילה מפרכסת לצאת אחר רעותה. לא אצה להם הדרך. בהמשך ישמעו קול שופר, ויודרכו כיצד לכתוב פ"נ. הם חולקים מרחב אחד עם קבוצת חסידים מויליאמסבורג, ליטאי אחד מלייקווד ויוצאי סיירת מישראל. כולם חפצים בברכת שנה טובה. פה מתחברות הקצוות.

המכשיר הסלולרי פולט בעצבנות הודעות עוקבות, על התרחשויות פוליטיות בארץ: פוליטיקאי בכיר פרש, פוליטיקאי בינוני הגיב, פוליטיקאי זוטר פיהק.

כאן, בשער השמים הניו יורקי, החדשות הללו נשמעות כקטטת נמלים המונית. אין לכך משמעות. אין לך סיכום שנה נעלה מזה.

תחל שנה וברכותיה.

● ● ●

העצרת עוצמתית

עו"ד שרון גושן
חבר מערכת COL


זו הייתה עצרת עוצמתית ומיוחדת במינה שהראתה את כוחה הגדול של ליובאוויטש, את הקהל העצום של חסידי חב"ד בארץ הקודש שחי עם הרבי יום-יום ושעה-שעה. הייתה זו התאחדות היסטורית של קהל מקושרי הרבי, חסידים מתגעגעים ואוהבים שהתכנסו יחדיו להתעורר ולהתעודד, לחזק את אור וחום ההתקשרות, ולהמשיך בתנופה בהוראותיו הקדושות של הרבי, כשברכותיו מלוות אותנו על כל צעד ושעל, עד שנזכה להתראות עמו שוב עת ביאת משיח צדקנו.


צילום: ישראל ברדוגו

היו אלה ארבע שעות שהוקדשו כל כולן לנושא אחד ויחיד – הרבי. קהל החסידים העצום שהתאסף יחדיו, כשבראשם חברי בי"ד רבני אנ"ש, רבני הקהילות, ראשי הישיבות, המשפיעים ושלוחי הרבי ברחבי הארץ, הרגיש שהרבי נוכח באולם, מחיה ומלווה את כולנו, ומעניק כוחות להשלמת המשימה – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

לכל קהל החסידים בארץ-הקודש, אנשים, נשים וטף שהשתתפו אמש במעמד האדיר והמעורר הזה, אין צורך להוסיף אף לא מילה אחת. הם חוו זאת בכל נימיהם. כל מי שהשתתף בעצרת הזו יצא ממנה משולהב ובמצברים טעונים וגדושים – להמשיך ולפעול, להמשיך ולהתקשר לרבי, להמשיך ולעשות הכל בכדי להביא את משיח צדקנו.

הדור שלא ראה

חיים גיל
עורך 'ביזנס' של 'קו עיתונות' ועורך עיתון 'האור' ליהדות גאורגיה


הייתה זו שנה רווית אירועים, "בשישית קולות" כבר אמרה הגמרא בסנהדרין. אכן, הייתה זו שנה רווית קולות. קולותיהם של צופרי פיקוד העורף וטילי היירוט, קולות בכי וצער וקולות שמחה והתרגשות.

אין כאן אירוע אחד אלא רצף של אירועים שליווה אותנו לאורך השנה כולה. מבחינתי, ישנו אירוע אחד שמאפיל על הכל. אירוע שאזכור גם בשנים הבאות.

לא קולות המלחמה ולא החטיפה והרצח שהביאו אותם, לא התגרות הפוליטיות ולא הסערות הכלכליות יותירו את חותמן על השנה שחלפה, דווקא אירוע שנדחק לשולי החדשות, נחרת בזיכרוני יותר מכל.

השנה מלאו עשרים שנה להסתלקותו של כבוד קדושת נשיא דורנו זי"ע. עשרים שנה הן דור בחייה של משפחה. עשרים שנה הן פרק חיים לכל דבר. השנה, ביום ההילולא, צדו את עיניי תמונה של שני תמימים בני עשרים שקועים בלימוד באוהל הקדוש. התמונה הזו שאין בה יותר מאשר צילום אווירה, נחרתה בזיכרוני והיא תלווה אותי גם בשנים הבאות עלינו לטובה.


צילום אילוסטרציה: מאיר דהן

שני הבחורים הצעירים הללו שמעולם לא ראו את הרבי בגוף גשמי, מעולם לא שמעו את קולו הקדוש באוזני הבשר, הם עבורי סמל לחיותה וחיוניותה של המשפחה שלנו - משפחת ליובאוויטש. זה הדור הראשון לגאולה. הדור שלא ראה, לא שמע ולא ידע, לא הרגיש ולא התרגש, אך למרות הכל נותר מקושר בקשר אמיץ וחזק למקור חיותנו, ראוי לזכות ולראות בהתגלות מלכנו נשיאנו תיכף ומיד ממש.

במאמר מוסגר. לא מעט מאיתנו נושאים איתם את שידור הלוויין הראשון מבית חיינו. רבים מתענגים על סיום הרמב"ם הראשון. אחרים אוצרים בזיכרונם את הרגע הראשון בו זכו לחזות בזיו פניו של נשיא דורנו. אלה רגעים שמלווים את חייו של אדם עד זקנה ושיבה. אני בטוח שתמונתם של תמימים אלה תצטרף לאותם זיכרונות קולקטיביים שמזינים את הרוח החסידית לדורות.

דמעות בנמל התעופה

הרב אהרן-דב הלפרין
עורך ראשי של 'כפר חב"ד'
 

ערב ראש חודש ניסן. נמל התעופה בן-גוריון.

נסענו ללוות את בתנו וחתננו, הרב אשר ומוסי ליצמן וחמשת הנכדים המתוקים, השלוחים לדרום-קוריאה, לאחר ששהו בארץ כעשרה ימים, לרגל שמחה משפחתית.
 
לפתע ניגש אלי המשפיע המפורסם רבי זלמן גופין, דמעות בעיניו ובקושי מצליח לדבר. מתברר כי הוא בא ללות את נכדתו שנסעה לחו"ל, ובתור הארוך של הבידוק הביטחוני הוא נתקל בבתי וחתני וחמשת הילדים. "ראיתי את הילדים הקטנים עם הטוהר הנשקף מפניהם, כל אחד אוחז בידו תיק או חבילה, נוסעים לקצה העולם, שם גרים בשליחות הרבי. אני לא יכול להירגע מהמחזה הקדוש הזה", אומר לי הרב גופין בקול חנוק.
[בהמשך נודע לי כי באותו לילה היתה לרב גופין התוועדות באשדוד עם חסידים מחצרות שונות הלומדים חסידות – והחוויה שעבר בנמל התעופה היתה הנושא המרכזי שסביבו סבבה ההתוועדות.] 
 

הרב הלפרין מתוועד בבית-חב"ד דרום קוריאה

"מה יש לכם לחפש בקוריאה"?, תמהו לפני שש וחצי שנים אנשי השגרירות. "מקסימום יש כאן חמישים יהודים"... כיום מקיימים חתני ובתי קשר הדוק עם למעלה מחמש-מאות יהודים, שרובם גילו את האור היהודי בביתם, בית-חב"ד.

כל פעם אני מתרגש מחדש. יש משהו על-אנושי באורח החיים הזה של עשרים-וארבע שעות ביממה למען הזולת. כל אדם, נעלה ככל שיהיה, מכוון את מעשיו לפי מידת התועלת, הגשמית או הרוחנית, שתצמח לו מהם. כך הוא הטבע האנושי. הנכונות להקדיש את כל החיים רק לנתינה, היא תופעה פלאית, על-טבעית.

כשרואים היום את התפקיד המתוק והמרגש שממלאים הילדים עצמם כשלוחים – כמו כל ילדי השלוחים בעולם – אינך יכול שלא לחוש בכל מאודך את ה"אשרנו מה טוב חלקנו".

רגעי שיא

צבי טסלר
כתב כלכלה בקול-חי


האירוע המשמעותי עבורי בשנת תשע"ד הוא ראש השנה לחסידות - התוועדות י"ט כסלו  שאורגנה על ידי הארגון החשוב "תורת חב"ד לבני הישיבות".

ההתוועדות המיוחדת ומה שהתרחש סביבה, היו מבחינתי רגעי שיא, בשנה שחתמה עבורי פרק של 5 שנים של שליחות חינוכית כמדריך בכפר סיטרין.

באותו ליל שישי לקחתי בהפתעה 4 מתלמידיי שהצטיינו בהנהגה חסידית ובהתמדה ויצאנו לירושלים.

ההתוועדות ויריד הספרים היו מאורגנים בקפידה, ארגון שאפשר חוויה חסידית ביחד עם התלמידים (שמגיעים מבתים שאינם מקרב אנ"ש).


צילום: ברלה שיינר

בדרך חזור לפנות בוקר, מנוע הרכב נשרף. הכל בהשגחה פרטית, כידוע, כך שזכינו 'לבלות' כמה שעות בהמתנה לגרר ומונית בכביש החוף.

בסוף השנה, כשמחנך הכיתה ביקש מכל תלמיד לציין בשאלון אנונימי, באיזה אירוע הוא נהנה במיוחד  בשנת הלימודים, היה מרגש לראות את התשובה "התוועדות י"ט כסלו בבנייני האומה".

אני בוודאי שלא אשכח את ההתוועדות הזו, ולא רק בגלל האתגרים הטכניים.

בהזדמנות זו, יישר כח לעוסקים במלאכה, שבוודאי תביא לקאתי מלכא משיחא תומ"י.

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

כאייל תערוג 

מנחם כהן
עורך 'כפר חב"ד'


היה זה במוצאי-שבת, ז' תמוז. המחוג עומד על השעה 1 בלילה. אני נכנס בשערי העיר אלעד, מקום מגוריי, בדרך חזור מכפר-חב"ד, שם שהיתי במהלך השבת.

1 בלילה אמרתי? לרגע היה נראה ש-1 בצהריים. המונים נוהרים לכיוון מאהל ניחום האבלים של משפחת יפרח (המתגוררת בסמיכות לביתי), שבנם אייל הי"ד נרצח על-ידי מחבלים צמאי-דם.

ירדתי מהרכב והתקדמתי לכיוון הבית. לפתע אני שומע קול עוצמתי ומרטיט בוקע מכיוון המאהל הענק.

"כאייל תערוג על-אפיקי-מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים" - -

הקול היה מוכר. מוכר מאוד. לא יכולתי להמשיך בדרכי והחלטתי לעשות פרסה וללכת למאהל. המחזה המרגש נחקק בזיכרוני. אורי יפרח, אביו של אייל הי"ד, יושב שפוף על כיסא אבלים, יחד עם בנו – אחיו הבכור של אייל. לצידם, יושב ר' אברהם פריד, כשהוא מבצע את הניגון החב"די המוכר לכולנו. בידו ספר תהילים, ממנו הוא קורא מילה במילה את הפסוק.



אביו של אייל יושב ושותק. ראשו כלפיי מעלה, עיניו עצומות. ניכר שהניגון סוחף אותו ולוקח אותו למקומות אחרים.

פריד, בקולו המהדהד, חוזר על הפסקה הפותחת, בשנית ומרעיד את הלבבות.
כ-אייל תערוג ---

נדמה כי אין ניגון מתאים יותר לנגן בפני ההורים האבלים, המבכים מרה את לכתו של הבן היקר, אייל, שנרצח בידי מחבלים נתעבים.

ופריד ממשיך. "צמאה נפשי, לאלוקים-- לאל חי: מתי אבוא; ואיראה, פני אלוקים".

עין אחת לא נותרה יבשה בקרב קהל המנחמים והסקרנים שהצטופפו פנימה אל המאהל. עיניהם של האב והאח דומעות. ניכר שהם מתאפקים מלפרוץ בבכי.

היו אלה רגעים נדירים, בהם היה ניתן לראות במוחש כיצד ניגון דבקות חב"די (שלא מוכר לציבור הרחב) מצליח לחדור ולנחם, לבבות שבורים ורצוצים שעברו טלטלה ששינתה את חייהם.

הרגע הזה, בו היה חיבור אקראי (לכאורה) בין אירוע לאומי - שנגע בכולנו - לרגע רוחני סוחף, הוא בשבילי אירוע השנה.

● ● ●

רגש האחדות

משה כהנא
חבר מערכת COL


לא לפני זמן רב, אמרתי למישהו: "האם כשאנו עומדים בראש השנה, ואומרים "בראש השנה יכתבון", "כמה יעברון, כמה יבראון" וכו' וכו' - אנחנו מצליחים אפילו לדמיין איזה הפתעות טומנת השנה הקרובה בחובה?

עוד הוספתי לו, כי אם ניקח לדוגמא את השנה הסוערת שעברנו, הרי לא מתקבל על הדעת שהפרשן הכי מהולל יכול היה לצפות אפילו במשהו את התהפוכות האדירות שקרו אך ורק בשנה אחת, חודשים ספורים, ימים מעטים, ויש גם אירועים שאירעו בשעה אחת, והשפיעו ללא הכר עלינו ועל העולם כולו!
שנה של תהפוכות לא צפויות.

מהיכן שלא נביט, שנה זו הייתה אחת הסוערות שאני זוכר. אציין כמה אירועים סוערים במיוחד שהשפיעו על העולם כולו: משבר באוקראינה, שבשלבים מסויימים הביעו חשש שעלול להתפתח למלחמת עולם. בהקשר היהודי: השפעה מיידית על קהילות שלמות במזרח אוקראינה, שחלקם נאלצו לעזוב את ביתם בחוסר כל, ביניהם שלוחי הרבי.

באזורינו: חטיפת הנערים הי"ד, ובעקבותיהם מלחמה-שלא-הגדירו-אותה-רשמית, "צוק איתן". וכמובן האירוע שעדיין בעיצומו והעולם מתקשה להתמודד מולו: עלייתו של הרשע החדש של דורנו הלוא הוא האיסלאם הפונדמנטליסטי בעל כמה כינויים. מבוקו חראם, אל קעידה, דאע"ש, ג'בהת אל נוסרה, או סתם חמאס. ועד להשפעה על חוסר היציבות במדינות סביבנו, שגלי הדף אלו, לא ידוע להיכן יובילו הלאה. האם מה שאנו מכירים היום כסוריה, ירדן לבנון ומדינות נוספות באיזור יישארו כך לאורך זמן? אף פרשן לא מסתכן בתחזית.

רגע אחד שהשאיר בי את רישומו במיוחד בשנה הסוערת שעברה עלינו: יום חטיפת הנערים. נכון, במצב המהיר של החדשות שמתחלפות בכל דקה, זה נשמע כאילו עברו שנים מאז.


צילום: מאיר אלפסי

מעבר להרגשה הקשה על הידיעה, אני סבור שחטיפת הנערים הי"ד, היתה אירוע יוצא דופן, ובעל השפעה גדולה על האירועים שאת תוצאותיהם חווים אנו עד היום. מלחמת "צוק איתן", שנגרמה בעקבות מעצר המבוקשים, וחשיפת איום המנהרות, שהיו עלולות להביא אסון גדול יותר. במבט רחב יותר, ייתכן שלחטיפת הנערים ולמלחמה שבאה בעקבות כך יש סוג של השפעה עולמית, אולי הרתעתית מסויימת, כלפי גורמים עויינים בגבול הצפוני. ובהיקף עוד יותר רחב, השפעה כלל עולמית.

רגש האחדות של עם ישראל, בא לידי ביטוי בצורה מופלאה במהלך מבצע "שובו בנים", ואחריו ב"צוק איתן". התפילות, המצוות, ההתנדבות, כל אלו הראו לעצמינו שאנו עם אחד. אמנם צריך לעיתים תזכורת, אבל אכן עם אחד.

לסיכום, רגע מיוחד.

אותו יום שישי, בו התפרסם ש"אסור לפרסם", שנחטפו שלושת  הנערים, לדעתי היה הרגע המכונן, שהשפיע על כל מהלך השנה, ועד היום ממשיך להשפיע. האחדות יוצאת הדופן בין כל חלקי העם, ועד לימנו אלה שספיחי "מבצע צוק איתן" עדיין משפיעים על החלטות לגבי עתיד האיזור כולו.

כשנעמוד השנה בתפילת החג, נבין יותר לעומק את המשמעות של "בראש השנה יכתבון". כולנו תפילה שתהא זו שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל.

הסתלקותם של השלוחים הצעירים

הרצל קוסאשוילי
חבר מערכת COL


בשנה החולפת נפרדנו מארבעה שלוחים צעירים, ברוחם ובעיקר בגילם, וזו טרגדיה שאין לה מילים שיגדירו אותה די הצורך. בזה אחר זה נפרדנו מהרב דניאל מוסקוביץ', הרב ישראל בוטמן, הרב יעקב אריה שמואלביץ והרב מרדכי גל ע"ה. אולי היה זה הרצף המהיר והצפוף של האירועים הטרגיים שניחתו עלינו בהפרשי זמן כה קצרים, או שאולי היתה זו ההכרה שהתחדדה אצלנו באחת, עד כמה העולם בו אנו חיים שברירי ולא יציב. מה שבטוח, היה באמת קשה לחייך באותם ימים.

את הרב ישראל בוטמן ע"ה אפשר לומר שהכרתי אישית. נכון, לא יוצא לי לחשוב עליו מידי יום ביומו, שכן השגרה הברוכה מחד והארורה מאידך, משכיחה מאיתנו את מה שאנחנו ממילא מאחסנים וקוברים עמוק עמוק במגירות התת מודע במוח. רק שלעתים זה מבליח, קופץ ומשבש לך את חוט המחשבה, ולפעמים אפילו דמעה סוררת זולגת במורד הלחי, בעטיין של מחשבות נוגות על אלו שהיו ואינם עוד, לפני שאתה מתעשת לטובת מרוץ החיים שממשיך באנוכיותו האכזרית והבלתי נסלחת.

ואם כבר סליחות, אז הנה בקשת הסליחה שלי. לפני מספר שבועות, עצרתי טרמפ לאמו, הגב' דבורה בוטמן תיבלחט"א, המנהלת המסורה בארגון נשי ובנות חב"ד, שבדרכה האופיינית, בצניעות ובתודות כנות שמשתפכות ממנה, היא תמיד נותנת לי את התחושה הכמעט חלומית, שגם כיום, בעידן הכל כך נחות והדיגיטאלי, ישנם אנשים צנועים ואציליים החיים בנינו, רק שאנחנו כמעט לא שמים לב אליהם. בעיקר מפני שאנחנו קוברים את חיינו מרצוננו החופשי בסמארטפונים המשוכללים.



לא יודע איך, אבל בארבע דקות הנסיעה שבין כפר חב"ד לצומת בית דגן, שמו של בנה המנוח ישראליק ע"ה עלה בשיחתנו, והיא שאלה אותי כמעט בלחש: "אתה הכרת אותו, נכון?"

עניתי לה שכן ושהוא חסר לי מאוד. קולי נסדק במעט, ולמזלי, משקפי שמש כיסו את עיניי שאיימו לשבש את ראייתי בכל רגע. מסתבר שהאזכור של בנה גרם לה להתרגשות יתר. לאחר מספר שניות הבחנתי בה בזווית העין, מוחה דמעה או אפילו שתיים מבלי להתבייש, כשסיפרתי לה בקצרה, עד כמה הרגשתי בנוח במחיצתו של בנה האהוב. כך, מבלי שתכננתי, הבאתי אותה להזיל דמעה, כשהלב שלי גם כן מתקמט ונסחט בקרבי.

רק כשהורדתי אותה בצומת, כשהיא שוב מרעיפה מילות תודה מנומסות, ולאחר שמסרתי פרישת שלום לבעלה הרב שלום דובער שיחי', הרשיתי לעצמי לעצור בצד הדרך, ולבכות קצת מבלי 'לדפוק חשבון', על מי שהיה ואיננו עוד כי לקח אותו האלוקים.
קמפיין עוצמתי

נחמיה רוזנפלד
איש תקשורת ויחסי-ציבור


המשימה לבחור את הרגע המיוחד עבורי בשנה החולפת - שנת תשע"ד, היא משימת חשבון נפש. מה עשיתי והספקתי השנה, במובן האישי, המשפחתי, המקצועי וגם כחסיד חב"ד.

ליוויתי השנה קמפיינים רבים, ביניהם חברות מסחריות, חברות ציבוריות ועוד. את הסיפוק הרב שאבתי מהעיסוק עם ארגון 'אור החסידות' שמפיץ את חוברות 'לקראת שבת' בקרב ציבור החרדי בארץ ובעולם.

כמי שמתעסק מידי יום עם התקשורת החרדית, אני יודע את ערכה של המילה הכתובה, ומבין את חשיבות הפצת התורה של הרבי בשפה תורנית עשירה שמתקבלת בהתלהבות בקרב אברכים, בחורי ישיבות וחובבי תורה בכלל.



רגע השיא שלי היה כשנודע לי מספר המשתתפים המדהים בקמפיין 'טסים לרבי עם כל המשפחה', שבו קראנו לאנ"ש לסייע בהדפסת והפצת חוברות 'לקראת שבת', ולהשתתף בהגרלה על 7 כרטיסי טיסה. אין ספק שהצלחת הקמפיין, והאלפים שהשתתפו גרמו נח"ר לרבי, כשעוד אברך בארץ או בחו"ל נחשף לשיחה, ווארט, מכתב או סיפור חסידי מרומם.

מצידה השני של החברה הישראלית - בסיכום שנת תשע"ד בתקשורת - ראוי להתייחס גם להופעת הפעילות החב"דית הרשמית ברשתות החברתיות, באמצעות 'יהדותון' והמרכז לעזרי שליחות. זכיתי ליטול חלק בפעילות של בית חב"ד הענק הזה שחשף את אורה של חב"ד למיליוני הישראלים ברשתות החברתיות.

בעז"ה שבשנה הבאה נכפיל את הפצת המעיינות חוצה בכל הכלים העומדים לרשותנו.