מערכת COL
|
יום י"ב אדר ב ה׳תשע״ד
14.03.2014
איך אפשר לעבור מאבל לשמחת פורים? ● לרב טייב תשובות
בעקבות הטרגדיות האחרונות שפקדו את חב"ד ואת משפחת השלוחים, ולכבוד פורים פנינו אל המשפיע החסידי הרב מיכאל טייב שיסביר איך אפשר לבצע את המעבר הדרמטי מאבל ליום טוב? איך אפשר לשמוח כשהאירועים כל כך לא משמחים בלשון המעטה? ● ראיון חובה לכל חסיד וחסיד ● מיוחד למגזין COL הרב מיכאל טייב
מאת נחמיה
שעות ספורות אחרי שנחת מעוד הרצאה בעולם, הוא כבר היה בעיצומו של שיעור חסידות. רק בחצות הלילה, הוא התפנה לקבוע זמן לשיחה. "מחר בערב אני מוסר שיעור ב'מענדל'ס שול', בדרך לשיעור אנחנו יכולים לשוחח", ככה נקבעה השיחה עם המשפיע החסידי הרב מיכאל טייב.
היוזמה של השיחה עלתה בעקבות הטרגדיות האחרונות שפקדו את חב"ד ואת משפחת השלוחים, ולכבוד פורים פנינו אל הרב טייב שיסביר איך אפשר לבצע את המעבר הדרמטי מאבל ליום טוב? איך אפשר לשמוח כשהאירועים כל כך לא משמחים בלשון המעטה?
הכבישים רטובים, הרחובות ריקים מאדם, הרוח הקלילה מחדירה את הקור לעצמות, הרב טייב מחיש צעדיו לשיעור שיתחיל תכף ב'מענדל'ס שול' בכפר חב"ד. משתתפי עצרת ההתעוררות בבית מנחם כבר התפזרו לבתיהם, כל אחד עם חשבון הנפש האישי, המעורב בחשבון הנפש הכללי.
עכשיו צריך לשנות פאזה ולחזור להכנות הקדחתניות לפורים ולשמחת החג. "העצב הוא בית הגידול של היצר הרע", יגיד הרב טייב בהמשך "ההתוועדות" הספונטנית, כשיסביר איך משלבים את שני המצבים הנפשיים, אבל נתחיל מהתחלה.
אז מה זה בכלל שמחה?
יש שני סוגים של שמחה: שמחה של מצווה ואמונה. שמחה של מצווה, היא כאשר יהודי יודע שמצווה היא מלשון צוותא וחיבור, בשעת קיום המצווה הוא מתחבר עם הקדוש ברוך הוא, זה גורם לשמחה. כשמתבוננים, איך נברא כל כך קטן יכול לגרום נחת לבורא כל כך אדיר, זאת שמחה. שמחה של מצווה נגרמת מהחיבור לקדוש ברוך הוא, עצמות אין סוף. כשיהודי לומד תורה, הוא מתחבר לקב"ה. זאת שמחה של מצוה ושמחה של תורה. כשחסיד לומד חת"ת, רמב"ם או שיחה של הרבי, הוא מתחבר לרבי, גורם נחת לרבי וזה מביא אותו לשמחה של מצווה.
הרב מיכאל טייב מתוועד בפורים (צילום: שניאור שיף, COL)
מסופר על החסיד ר' שמואל מונקעס שכל ביתו עלה באש, הוא התחיל לשמוח ובירך 'שלא עשני גוי' בקול גדול. כששאלו אותו לפשר הברכה, ענה: אם הייתי גוי, גם האלוקים שלי היה נשרף.
הסוג השני של שמחה, זאת שמחה של אמונה תמימה ופשוטה בקדוש ברוך הוא. אמונה שכל דבר שקורה בעולם הוא לטובה. אמונה כזאת, מוכרחה להביא את האדם לידי שמחה. אדמו"ר הזקן מסביר בפרק כ"ו בתניא על חשיבות מעלת השמחה. הוא ממשיל את זה לשני אנשים שנאבקים אחד בשני כדי להציל זה את זה. אם אחד מהם יהיה עצוב, זה יגרור אותו לעצלות ואז לא יהיה לו סיכוי לנצח את היצר הרע.
כלומר, העצב הוא בית הגידול של היצר הרע, שרק רוצה שנהיה עצובים ולא נתקדם עם העצב הזה הלאה. אם יהודי יתבונן ויבין את מה שכתוב בחסידות, שכאשר יש קשיים זה אומר שהקב"ה קרוב אליו הרבה יותר, הוא לא יוכל להיות עצוב.
גם מי שמבין את זה, בסופו של דבר הוא בן אדם. יגיע פורים, הוא רוצה לשמוח אבל הוא חושב על הטרגדיות במשפחת השלוחים והוא לא מבין איך בכלל אפשר לשמוח?
כשהיה האסון במומביי שנהרגו בו השלוחים הקדושים גבי ורבקי הולצברג, ישבנו בשבת ניסינו להתוועד, אבל היה קשה אפילו להתחיל ניגון. כששומעים כזה דבר, איך אפשר להגיד לחיים? נזכרתי בהתוועדות של הרבי בתש"י, בשנה שהרבי ביטא עד כמה קשה לו ההסתלקות של הרבי הריי"צ. הרבי סיפר על חוקר שנכנס לרבי בזמן השואה, כשהמלחמה עוד השתוללה באירופה ושאל את הרבי 'אם אנחנו העם הנבחר, למה הקב"ה נותן לנאצים לעשות לנו את זה, ולמה דווקא הכי מובחרים הם הקורבנות העיקריים?'. הרבי הקודם ענה לו שכשרוצים לתת למישהו סטירה שתזעזע אותו, נותנים לו את הסטירה בפנים. הסטירה בפנים, אמורה להביא את המקבל לידי מצב של חשבון נפש מתוך הזעזוע.
אסור שהסטירה בפנים תכניס למצב של יאוש, עצבות ודיכאון. צריך להרגיש את הסטירה ולקחת את זה למקום של חשבון נפש. בהיום יום קראנו בדיוק השבוע ש'טובה פעולה אחת מאלף אנחות'. כל מי שלמד 'אתה תצווה' יודע מה זה 'כתית למאור'. רק אחרי שלוקחים את השמן ועושים ממנו 'כתית', אז הוא יכול לפעול ולהיות 'למאור'.
חסידים היו אומרים שלהיות עצוב – אסור, להיות ממורמר – מותר. ההבדל בין עצב למרירות, הוא דק מאוד, איך יודעים מתי עצובים ומתי זאת מרירות? אחרי עצבות הולכים לישון, אחרי מרירות הולכים ללמוד.
אם אנחנו נשאר במקום של בכי ולא נדע לתרגם את זה למעשים, זה יהיה ניצחון של היצר הרע. בשנים הראשונות של הנשיאות, היה יהודי שכל פעם שהיה נזכר ברבי הקודם, היה פורץ בבכי. שאל אותו הרבי 'מה אתה עושה עם הדמעות'? והרבי המשיך ואמר לו שהקב"ה לוקח את הדמעות של היהודי ושם אותם בגניזה. הדמעות שלך הולכות לגניזה ולא יוצא מהם כלום, במקום לבכות תתעסק בשליחות.
היצר הרע רוצה שנבכה, אם מישהו באמת אכפת לו, שיקום וילך להניח תפילין לזכות השלוחים. אם באמת אכפת לנו, אז בשבת בבוקר, לפני התפילה לא יהיה ספסל אחד פנוי בבית כנסת, כולם ילמדו חסידות, שיחה של הרבי, ולא יבואו ריקנים לתפילה.
הבנו מה זה שמחה, הבנו שאסור להיות בעצב שלא מביא לידי מעשה טוב, אבל איך נעשים שמחים?
כמובן שצריך להבדיל בין שמחה להוללות. יהודי אמור לדעת ששמחה באה כשמקיימים את מה שכתוב בתהילים 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. קח לך חצי שעה, תלמד שיחה של הרבי, ותכניס לך שמחה יהודית הביתה. אין חוכמות, צריך רעבע בחיים.
לחיים (צילום: שניאור שיף, COL)
אל תבוא לסעודת חג בלי שלמדת מאמר חסידות, שיחה מהרבי. אל תבוא לסעודת פורים בשביל לדבר פוליטיקה, תבוא כדי לספר לילדים שלך סיפור חסידי. שהילדים יראו שאבא שלהם הלך לקרוא מגילה ליהודים אחרים. העצבות על השלוחים שנפטרו, לא שווה כלום אם לא מתרגמים אותה לפעולה נחרצת לקירוב הגאולה. הפעולה הזאת גם תביא את השמחה שלך.
אם מחר כל אחד יניח תפילין לעוד יהודי, זה מה שיתקן את המצב לא הבכי שלך. ר' מנדל סיפר שהוא פגש מהנדס צוללות. אותו מהנדס סיפר לו על צוללת שטבעה שהיו בתוכה הרבה מסמכים חשובים. כולם טיכסו עצה איך להוציא את המסמכים מהצוללת. המהנדס הציע להציף את הצוללת באמצעות בלוני גז.
הרעיון היה נראה מופרך, אבל מחוסר ברירה שמעו לעצתו ויום יום ירדו צוללנים על מנת להקיף את הצוללת בבלוני גז. בשלב מסויים הצוות כבר התייאש, אבל המהנדס התעקש שימשיכו ובסוף הצוללת באמת צפה על פני המים.
כל שליח הוא בלון שהרבי מנפח מסביב לעולם, בסופו של דבר הפעולה תצליח והגאולה תצוף. אם כל אחד ידע, שהלימוד תורה הוא ניפוח בלון, הנחת תפילין ליהודי היא ניפוח עוד בלון וכן הלאה והלאה, לא יהיה צורך להתעסק בבכיות. זאת תהיה התשובה לכל האסונות שפקדו אותנו לא עלינו לאחרונה.
מאחל לכל אחד שיחשוב עם מה הוא יכול לבוא לפורים, שיחשוב שהוא הבלון האחרון ושנזכה להתראות עם הרבי שיאמר לצרותינו די!
שעות ספורות אחרי שנחת מעוד הרצאה בעולם, הוא כבר היה בעיצומו של שיעור חסידות. רק בחצות הלילה, הוא התפנה לקבוע זמן לשיחה. "מחר בערב אני מוסר שיעור ב'מענדל'ס שול', בדרך לשיעור אנחנו יכולים לשוחח", ככה נקבעה השיחה עם המשפיע החסידי הרב מיכאל טייב.
היוזמה של השיחה עלתה בעקבות הטרגדיות האחרונות שפקדו את חב"ד ואת משפחת השלוחים, ולכבוד פורים פנינו אל הרב טייב שיסביר איך אפשר לבצע את המעבר הדרמטי מאבל ליום טוב? איך אפשר לשמוח כשהאירועים כל כך לא משמחים בלשון המעטה?
הכבישים רטובים, הרחובות ריקים מאדם, הרוח הקלילה מחדירה את הקור לעצמות, הרב טייב מחיש צעדיו לשיעור שיתחיל תכף ב'מענדל'ס שול' בכפר חב"ד. משתתפי עצרת ההתעוררות בבית מנחם כבר התפזרו לבתיהם, כל אחד עם חשבון הנפש האישי, המעורב בחשבון הנפש הכללי.
עכשיו צריך לשנות פאזה ולחזור להכנות הקדחתניות לפורים ולשמחת החג. "העצב הוא בית הגידול של היצר הרע", יגיד הרב טייב בהמשך "ההתוועדות" הספונטנית, כשיסביר איך משלבים את שני המצבים הנפשיים, אבל נתחיל מהתחלה.
אז מה זה בכלל שמחה?
יש שני סוגים של שמחה: שמחה של מצווה ואמונה. שמחה של מצווה, היא כאשר יהודי יודע שמצווה היא מלשון צוותא וחיבור, בשעת קיום המצווה הוא מתחבר עם הקדוש ברוך הוא, זה גורם לשמחה. כשמתבוננים, איך נברא כל כך קטן יכול לגרום נחת לבורא כל כך אדיר, זאת שמחה. שמחה של מצווה נגרמת מהחיבור לקדוש ברוך הוא, עצמות אין סוף. כשיהודי לומד תורה, הוא מתחבר לקב"ה. זאת שמחה של מצוה ושמחה של תורה. כשחסיד לומד חת"ת, רמב"ם או שיחה של הרבי, הוא מתחבר לרבי, גורם נחת לרבי וזה מביא אותו לשמחה של מצווה.
הרב מיכאל טייב מתוועד בפורים (צילום: שניאור שיף, COL)
מסופר על החסיד ר' שמואל מונקעס שכל ביתו עלה באש, הוא התחיל לשמוח ובירך 'שלא עשני גוי' בקול גדול. כששאלו אותו לפשר הברכה, ענה: אם הייתי גוי, גם האלוקים שלי היה נשרף.
הסוג השני של שמחה, זאת שמחה של אמונה תמימה ופשוטה בקדוש ברוך הוא. אמונה שכל דבר שקורה בעולם הוא לטובה. אמונה כזאת, מוכרחה להביא את האדם לידי שמחה. אדמו"ר הזקן מסביר בפרק כ"ו בתניא על חשיבות מעלת השמחה. הוא ממשיל את זה לשני אנשים שנאבקים אחד בשני כדי להציל זה את זה. אם אחד מהם יהיה עצוב, זה יגרור אותו לעצלות ואז לא יהיה לו סיכוי לנצח את היצר הרע.
כלומר, העצב הוא בית הגידול של היצר הרע, שרק רוצה שנהיה עצובים ולא נתקדם עם העצב הזה הלאה. אם יהודי יתבונן ויבין את מה שכתוב בחסידות, שכאשר יש קשיים זה אומר שהקב"ה קרוב אליו הרבה יותר, הוא לא יוכל להיות עצוב.
גם מי שמבין את זה, בסופו של דבר הוא בן אדם. יגיע פורים, הוא רוצה לשמוח אבל הוא חושב על הטרגדיות במשפחת השלוחים והוא לא מבין איך בכלל אפשר לשמוח?
כשהיה האסון במומביי שנהרגו בו השלוחים הקדושים גבי ורבקי הולצברג, ישבנו בשבת ניסינו להתוועד, אבל היה קשה אפילו להתחיל ניגון. כששומעים כזה דבר, איך אפשר להגיד לחיים? נזכרתי בהתוועדות של הרבי בתש"י, בשנה שהרבי ביטא עד כמה קשה לו ההסתלקות של הרבי הריי"צ. הרבי סיפר על חוקר שנכנס לרבי בזמן השואה, כשהמלחמה עוד השתוללה באירופה ושאל את הרבי 'אם אנחנו העם הנבחר, למה הקב"ה נותן לנאצים לעשות לנו את זה, ולמה דווקא הכי מובחרים הם הקורבנות העיקריים?'. הרבי הקודם ענה לו שכשרוצים לתת למישהו סטירה שתזעזע אותו, נותנים לו את הסטירה בפנים. הסטירה בפנים, אמורה להביא את המקבל לידי מצב של חשבון נפש מתוך הזעזוע.
אסור שהסטירה בפנים תכניס למצב של יאוש, עצבות ודיכאון. צריך להרגיש את הסטירה ולקחת את זה למקום של חשבון נפש. בהיום יום קראנו בדיוק השבוע ש'טובה פעולה אחת מאלף אנחות'. כל מי שלמד 'אתה תצווה' יודע מה זה 'כתית למאור'. רק אחרי שלוקחים את השמן ועושים ממנו 'כתית', אז הוא יכול לפעול ולהיות 'למאור'.
חסידים היו אומרים שלהיות עצוב – אסור, להיות ממורמר – מותר. ההבדל בין עצב למרירות, הוא דק מאוד, איך יודעים מתי עצובים ומתי זאת מרירות? אחרי עצבות הולכים לישון, אחרי מרירות הולכים ללמוד.
אם אנחנו נשאר במקום של בכי ולא נדע לתרגם את זה למעשים, זה יהיה ניצחון של היצר הרע. בשנים הראשונות של הנשיאות, היה יהודי שכל פעם שהיה נזכר ברבי הקודם, היה פורץ בבכי. שאל אותו הרבי 'מה אתה עושה עם הדמעות'? והרבי המשיך ואמר לו שהקב"ה לוקח את הדמעות של היהודי ושם אותם בגניזה. הדמעות שלך הולכות לגניזה ולא יוצא מהם כלום, במקום לבכות תתעסק בשליחות.
היצר הרע רוצה שנבכה, אם מישהו באמת אכפת לו, שיקום וילך להניח תפילין לזכות השלוחים. אם באמת אכפת לנו, אז בשבת בבוקר, לפני התפילה לא יהיה ספסל אחד פנוי בבית כנסת, כולם ילמדו חסידות, שיחה של הרבי, ולא יבואו ריקנים לתפילה.
הבנו מה זה שמחה, הבנו שאסור להיות בעצב שלא מביא לידי מעשה טוב, אבל איך נעשים שמחים?
כמובן שצריך להבדיל בין שמחה להוללות. יהודי אמור לדעת ששמחה באה כשמקיימים את מה שכתוב בתהילים 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. קח לך חצי שעה, תלמד שיחה של הרבי, ותכניס לך שמחה יהודית הביתה. אין חוכמות, צריך רעבע בחיים.
לחיים (צילום: שניאור שיף, COL)
אל תבוא לסעודת חג בלי שלמדת מאמר חסידות, שיחה מהרבי. אל תבוא לסעודת פורים בשביל לדבר פוליטיקה, תבוא כדי לספר לילדים שלך סיפור חסידי. שהילדים יראו שאבא שלהם הלך לקרוא מגילה ליהודים אחרים. העצבות על השלוחים שנפטרו, לא שווה כלום אם לא מתרגמים אותה לפעולה נחרצת לקירוב הגאולה. הפעולה הזאת גם תביא את השמחה שלך.
אם מחר כל אחד יניח תפילין לעוד יהודי, זה מה שיתקן את המצב לא הבכי שלך. ר' מנדל סיפר שהוא פגש מהנדס צוללות. אותו מהנדס סיפר לו על צוללת שטבעה שהיו בתוכה הרבה מסמכים חשובים. כולם טיכסו עצה איך להוציא את המסמכים מהצוללת. המהנדס הציע להציף את הצוללת באמצעות בלוני גז.
הרעיון היה נראה מופרך, אבל מחוסר ברירה שמעו לעצתו ויום יום ירדו צוללנים על מנת להקיף את הצוללת בבלוני גז. בשלב מסויים הצוות כבר התייאש, אבל המהנדס התעקש שימשיכו ובסוף הצוללת באמת צפה על פני המים.
כל שליח הוא בלון שהרבי מנפח מסביב לעולם, בסופו של דבר הפעולה תצליח והגאולה תצוף. אם כל אחד ידע, שהלימוד תורה הוא ניפוח בלון, הנחת תפילין ליהודי היא ניפוח עוד בלון וכן הלאה והלאה, לא יהיה צורך להתעסק בבכיות. זאת תהיה התשובה לכל האסונות שפקדו אותנו לא עלינו לאחרונה.
מאחל לכל אחד שיחשוב עם מה הוא יכול לבוא לפורים, שיחשוב שהוא הבלון האחרון ושנזכה להתראות עם הרבי שיאמר לצרותינו די!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
