מערכת COL
|
יום ט"ו אייר ה׳תשע״ד
15.05.2014
אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה ● החסיד שנפרד ב'קולמוס הנפש'
"הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי, ולא עלתה בידם", אומרת הגמרא. לכן, אין פלא שהסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי הייתה מיוחדת כל כך, נדירה ושמיימית. אמנם מי ישווה ומי ידמה להסתלקותו של התנא האלוקי הקדוש, הרי שמידי פעם, למרות חושך הגלות, ישנם רגעים נדירים המזכירים, ולו במעט, את אותה הסתלקות, את אותה אש להבה שאחזה בתלמידיו, כשגילה להם רזי תורה. ושוב – אנו מדגישים: שמץ ממנו, 'קמצוץ', הארה, מתוך גילוי האור שהתפשט לארץ ולדרים עליה, 'זכר', לאותו היום, ל"ג בעומר. לפני שנתיים בדיוק אירע הדבר, בשכונת המלך – בקראון-הייטס ● יצחק כהן חוזר לרגעי פטירתו של הרב משה נמינוב ע"ה מיוחד לל"ג בעומר
בעת חתונתו של הרב משה נמינוב ע"ה, כ"ג כסלו תשכ"ד. מימין לשמאל, חמיו הרב מרדכי שוסטרמן, החתן הרב משה נמינוב, אביו הרב ניסן נמינוב, ויבדל"ח הרב גרשון שוסטרמן
יצחק כהן
מסופר בספר הזוהר הקדוש, כי כשהגיע יומו האחרון של רבי שמעון בר-יוחאי בעולם הזה - כינס סביבו את תלמידיו, והחל לגלות להם 'רזים סתומים'. אותו היום, ל"ג בעומר, גילה רבי שמעון לתלמידיו, (מתורגם מספר הזוהר חלק ג', רצ"א, ב'): "דברים קדושים, שלא גיליתי אותם עד עתה, ברצוני עכשיו לגלותם... שלא יאמרו כי בחסרון הסתלקתי מן העולם... עד עכשיו – הוסיף רבי שמעון בר יוחאי - החזקתי את כל הסודות קרוב לליבי – אבל היום הזה, לפני שאעזוב את העולם, אני רוצה לגלות אותם לכם, לכולכם.
רבי אבא תלמידו, שקיבל עליו את משימת שכתוב דבריו של רבי שמעון באותה שעה, סיפר: "ולא הרימותי ראשי, שהאור היה כל כך גדול שלא יכולתי להסתכל... כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית, ולא היה מי שהתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו...". ולפני שקיעת החמה, לאחר שנסתלקה האש, ראה רבי אבא את רבי שמעון, שנפטר מהעולם. "כשהוא שוכב על צד ימינו, מעוטף [בטלית] ופניו שוחקות"...
"הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי, ולא עלתה בידם", אומרת הגמרא (ברכות לה. ב). לכן, אין פלא שהסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי הייתה מיוחדת כל כך, נדירה ושמיימית, שלא הייתה אצל אף יהודי, גם אצל המורמים בעם, צדיקי ומנהיגי הדורות כולם.
אמנם מי ישווה ומי ידמה להסתלקותו של התנא האלוקי הקדוש, שכל רז לא אניס ליה, הרי שמידי פעם, למרות חושך הגלות, ישנם רגעים נדירים המזכירים, ולו במעט, את אותה הסתלקות, את אותה אש להבה שאחזה בתלמידיו, כשגילה להם רזי תורה. ושוב – אנו מדגישים: שמץ ממנו, 'קמצוץ', הארה, מתוך גילוי האור שהתפשט לארץ ולדרים עליה, 'זכר', לאותו היום, ל"ג בעומר.
לפני שנתיים בדיוק אירע הדבר, בשכונת המלך – בקראון-הייטס. אך קודם – הקדמה נחוצה, ברשותכם.
החסיד שהרבי התייעץ עמו
לפני שלושים שנה בדיוק, סיים את שליחותו בעולם הזה יהודי מיוחד, שהטביע את חותמו על כולנו, על כל עדת חסידי חב"ד. יש לזכור שבאותו הזמן, עוד התהלכו ביננו גדולי החסידים, משכילים ו'עובדים' אמיתיים, בעלי מסירות הנפש, שיצאו זה עתה מרוסיה הסובייטית. החסידים הללו עברו את ייסורי הגהינום בעודם חיים בעולם הזה, ולעיתים, כדי ללמוד שורה אחת של חסידות, היה עליהם בסך הכל לחצות את הכביש, דבר מסוכן ואולי מחריד מבחינתם באותה שעה, כי הסובייטים האכזריים חיפשו אותם, רצו להתעמר בהם, להזיק להם – רק כי הם יהודים, אבל גם מסוכנים מכל אחיהם, להיותם קשורים לליובאוויטש, לרבי מליובאוויטש.
לאחר שהגיעו לארצות הרווחה, הפכו למשפיעים ולמורי-דרך לאנ"ש ולצעירי הצאן. הם, שהבינו 'קצת' בתורת החסידות ובדרכיה, לא נהגו לחלק תוארים חסידיים סיטונאיים לכל חסיד מזדמן, ובעצם כמעט ולא ניסו, כי ידעו שלהיות 'משהו' בליובאוויטש, צריכים לעבור 'טבילת אש' של מסירות-נפש בפועל ממש. ככה זה כשאתה מוסר את עצמך עשרות שנים, במסירות נפש יום יומית, וכל טעות – גדולה כקטנה - עשויה לעלות לך ביוקר, לפעמים בהיפך החיים...
אבל הם, שהכירו את המשפיע הרב ניסן נעמנוב, שהיה חברם ל'ספסל' המסירות הנפש ברוסיה, ידעו להכתירו כ'בנוני' של התניא. אף אחד, עד היום לפחות, לא הוכתר – אולי תמורתו – ל'בינוני', לזה הדומה לעבודתו של ר' ניסן נעמנוב. 'בינוני' אמרו עליו, וכולם ידעו למי התכוונו, הבינו בשל מה ה'כינוי' הזה.
הגה"ח הר"ר זלמן גופין המשפיע הראשי בישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד סיפר בהזדמנות אחת, על ר' ניסן שהיה יושב לילות שלמים והיה חוזר על האותיות של ספר המאמרים – המיתולוגי... – ה'תרס"ו. למרות היותו של המשך זה עיוני ומענג, למד אותו ר' ניסן מתוך קבלת עול מייגעת, לילות שלמים, כאמור.
מי שיעיין ביומני הלמדי"ם ותחילת הממי"ם מ-770, יעמוד על אישיותו רבת-האנפין של המשפיע הזה, על המקום המיוחד, בכותל המזרח, שהעמידו הרבי. התמימים ב-770 גילו זאת, בהתוועדות-אגב, של ר' ניסן ב-770, טרם שב חזרה לצרפת (שם שימש כמשפיע והעמיד דורות של משפיעים מקושרים וחסידיים).
ההתוועדויות של ר' ניסן היו לשם דבר, אפילו באורכן. בתחילת הלילה החל להתוועד ובבוקר סיים ואז החל בעבודת התפילה המיוחדת שלו. פעם אחת, התוועד ר' ניסן ב-770 כל הלילה ובבוקר כשהגיע הרבי מביתו התעניין אצל המזכיר על ההתוועדות שהייתה הלילה ב-770. ר' ניסן התוועד בנושא אחד, אמר המזכיר: כיצד אפשר לעמוד מול הרבי כשהמחשבה-דיבור-ומעשה אינם כפי שצריך להיות. הוא צודק, אמר הרבי...
באותה יחידות – עליה סיפר ר' ניסן לבחורים - 'התלונן' הרבי אצל ר' ניסן על עניינים שונים שהורו בהתוועדויות למעשה בפועל, אך למרות שמקיימים את הדברים ונשמעים להוראות – אין את ההתלהבות של התמימים ואנ"ש בזה, את המסירה ונתינה שצריכה להיות בקיום הוראותיו. באותה התוועדות קצרה עם ר' ניסן, הוא גילה את הדברים ואמר כי צריכים לפרסם זאת בכל מקום ומקום.
זו לא הייתה הפעם הראשונה; גם לא האחרונה. ור' ניסן לא 'עשה' מזה 'עניין', לא חשב שהוא מיוחד, ולכן הרבי 'מתייעץ' עמו ומגלה לו דברים הכמוסים. הוא מונה להיות משפיע וככזה, הרבי מספר לו, מדריך אותו כיצד לחנך את הדור הצעיר, מציע לו באיזה נושאים עליו לחזק את שומעי לקחו.
באותה תקופה, עת היה המנהל והמשפיע בישיבה בברנוא, צרפת, הבין ר' ניסן, שאולי הדור הזה, מושפעיו, קצת שונה מדורות עברו, מהדור שלו ושל חבריו; בעודם נאנקים תחת המגף הרוסיה, הרי שתלמידיו, באו מ'אקלים' אחר נוח יותר, מצורת החיים השלווה יחסית של מושפעיו.
ר' ניסן, החליט לשאול את הרבי על סדר ההנהגה הצריכה להיות עם הלמידים בדור הזה שכן, "עבודת ה'אתכפיא", כל שכן "ההתהפכא", "עבודת התפילה", הליכה בדרכי החסידות והחסידים – כל אלה היו 'זרים', לכאורה, למושפעים של היום (לפני 30-40 שנה...). ר' ניסן חש כי הדרישות שלו לבחורים 'גדולים' מידי למידותיהם עשרת מונים. האם להתעקש ולעמוד על כך, שאל ר' ניסן, גם במחיר שהבחור יכול להישבר מזה, אולי גם לעזוב את הישיבה, או אולי 'למתן' את הדברים, ואם כך - בשל מה כל 'מסירות הנפש' עבור החסידות שעברנו אנחנו ואבותינו החסידים בדורות האחרונים שחלקם, למרבה הצער, לא זכה להגיע לארצות הרווחה, כשחלק מהם – לא נודע מקום קבורתם עד עצם היום הזה!
מנוסח התשובה של הרבי, כפי שנאמרה מפי ר' ניסן, אתה מבין מה כוחו של ה'בינוני' הזה, כיצד הרבי שיתף אותו בדברים, שכנראה – וזאת אנחנו אומרים בזהירות – לא שיתף הרבי מעולם מישהו נוסף, אחריו.
גם אנ"ש, התמימים ומקורבי בית רבי, ידעו על היחס המיוחד שהיה לר' ניסן אצל הרבי וביקשו ממנו ש'ישכנע' את הרבי שיאט מקצב עבודתו, שיצא לחופשה, כפי שהרביים נהגו לצאת. ר' ניסן שידע עד כמה מתאמץ הרבי עבור כלל ישראל, הסכים לנסות...
הנה דוגמא אחת בה התעסק ר' ניסן עם התלמידים – דבר חדש שמעולם לא שמע עליו, עד שרצה לבטלו... במכתב מיום י"ג אלול, תשט"ו כותב לו הרבי: במה שכתב אודות מנהג התלמידים הספרדים לקום בהשכמה ולומר סליחות מתחילת חדש אלול. הנה פשוט שיש להניח להם במנהגם מנהג אבותיהם וכפסק התורה בזה. ומה שכתב שזהו הירוס בהלימוד, אינו מובן, כיון שדי שעות ביום ואדרבה אם קמים בהשכמה ה"ז הוספה בזמן ועכ"פ לא מיעוט.
עדות מצמררת
עכשיו אנחנו מגיעים לבנו של ר' ניסן, ר' משה. כאשר נפטר אביו ר' ניסן, עשה הבן את דרכו מקראון הייטס לארץ-ישראל. היות וסידורי הלוויות בצרפת הינו מסובך וארוך, הגיע בנו 24 שעות קודם לכן, לארץ כדי לטפל בעצמו בסידורי הלוויה והקבורה. בשהותו בארץ-ישראל סירב ר' משה להזמנת גיסיו להתארח אצלם, לנוח ולסעוד את לבו. הגיסים הבינו מה משמעות הדברים: ר' משה מעולם לא אכל מחוץ לביתו, ואין סיכוי שיטעם משהו עד שיגיע חזרה לביתו בניו-יורק... כך שלא הגיע לפיו דבר מאכל כמה יממות...
ר' משה, איש 'רוחני' בדרך כלל, היה גאון וידען עצום. חסיד מהדור הישן, עובד ה' במסירה ובנתינה, כמעט עד מיצוי הנפש, שהבלי העולם הזה לא תפסו אצלו מקום כלל וכלל. הוא הזכיר, ביראת השמיים שלו ובדרך עבודתו, את אביו הגדול, ר' ניסן.
מכריו מספרים כי היה עובד יחד עם חותנו, הבעל-קורא המיתולוגי של הרבי הרב שוסטרמן ע"ה, בהוצאה לאור, כמגיהה – וכותבי הספרים, כמעט כולם, ביקשו שר' משה יגיה את הספר שלהם שכן, בשל גאונותו וודאי ישנה ויוסיף בתוכן החומר.
עכשיו, אחרי שהכרנו לכם את האב והבן – נפנה לעצם העניין, מצמרר ומטלטל:
לפני ארבע שנים התגלתה אצל ר' משה המחלה הנוראה, ל"ע. ר' משה לא הסכים להישמע לגופו הקורס, ונהג כאדם בריא, כשהוא ממשיך את סדר יומו ועבודתו, כאילו לא עבר טיפולים קשים שגזלו ממנו את כל כוחו. גם בחודשים האחרונים לחייו, המשיך לתפקד כאדם בריא, ורופאיו ששמעו על תיפקודו של ר' משה העירו כי כנראה מדובר באדם עם כוחות נפש אדירים. מעולם לא פגשנו בכוח רצון שכזה, התבטאו הרופאים.
לפני שנתיים, כאשר הגיע יום היארצייט של אביו ר' ניסן, התאספה כל המשפחה לתפילת מעריב ומשניות וכו', בביתו של ר' משה. הוא עצמו אזר כוח התלבש, חבש את כובעו, וישב יחד עם כולם, למרות חולשתו הרבה. ר' משה לא נראה טוב בלשון המעטה, גופו חלוש, נשימותיו לא-סדירות, והרופאים דיברו על "כל רגע". ר' משה סירב לשכב לנוח, נלחם עד נשימותיו האחרונים.
ואז, אחת הבנות הציעה לאביה – לר' משה היו חמישה בנות – לשבת עם אבא ולנגן איתו ניגוני חב"ד. עד מהרה עזבו את הבית חמשת חתניו, ור' משה ובנותיו החלו לנגן.
האווירה הייתה 'דחוסה', מרגשת מאוד, רווית דמעות, ההרגשה הייתה שהרביים מנגנים יחד איתם באותה שעה נדירה... במהלך הניגונים ביקשו ממנו בנותיו לגשת לנוח. "עוד מעט, עוד מעט", ענה להם בקול חלוש, ושב לנגן איתן, רוצה לנצל את הרגעים האחרונים יחד עם בנותיו מתוך ניגון חסידי...
לפני שעזבו החתנים את הבית, הציע אחד מהם – ר' יוסי פלטיאל – שיאמר ווידוי, שהרי לא ניתן לצפות את הרגע הבא במצבו. ר' משה הסכים, אמר וידוי, שמע ישראל וה' הוא האלוקים, כשהוא בדעה צלולה.
לקראת חצות, כשבני ביתו מתחננים לפניו שילך לנוח, עצם ר' משה את עיניו והשיב את נשמתו לאחר תפילת ערבית ומשניות, לאחר אמירת הוידוי, ומתוך ניגוני חב"ד. פטירתו ההרואית של ר' משה, הייתה בדיוק כמו בימי חייו, בסדר רוחני מסודר, מתוך ניגון חסידי ובכוחות-על של אדם הדומה למלאך, מלאך חסידי שלא וויתר עד רגעיו האחרונים להמשיך את מסורת אבותיו ולהמשיכה לבנותיו מתוך קולמוס הנפש - הניגון.
יהי זכרו ברוך.
מסופר בספר הזוהר הקדוש, כי כשהגיע יומו האחרון של רבי שמעון בר-יוחאי בעולם הזה - כינס סביבו את תלמידיו, והחל לגלות להם 'רזים סתומים'. אותו היום, ל"ג בעומר, גילה רבי שמעון לתלמידיו, (מתורגם מספר הזוהר חלק ג', רצ"א, ב'): "דברים קדושים, שלא גיליתי אותם עד עתה, ברצוני עכשיו לגלותם... שלא יאמרו כי בחסרון הסתלקתי מן העולם... עד עכשיו – הוסיף רבי שמעון בר יוחאי - החזקתי את כל הסודות קרוב לליבי – אבל היום הזה, לפני שאעזוב את העולם, אני רוצה לגלות אותם לכם, לכולכם.
רבי אבא תלמידו, שקיבל עליו את משימת שכתוב דבריו של רבי שמעון באותה שעה, סיפר: "ולא הרימותי ראשי, שהאור היה כל כך גדול שלא יכולתי להסתכל... כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית, ולא היה מי שהתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו...". ולפני שקיעת החמה, לאחר שנסתלקה האש, ראה רבי אבא את רבי שמעון, שנפטר מהעולם. "כשהוא שוכב על צד ימינו, מעוטף [בטלית] ופניו שוחקות"...
"הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי, ולא עלתה בידם", אומרת הגמרא (ברכות לה. ב). לכן, אין פלא שהסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי הייתה מיוחדת כל כך, נדירה ושמיימית, שלא הייתה אצל אף יהודי, גם אצל המורמים בעם, צדיקי ומנהיגי הדורות כולם.
אמנם מי ישווה ומי ידמה להסתלקותו של התנא האלוקי הקדוש, שכל רז לא אניס ליה, הרי שמידי פעם, למרות חושך הגלות, ישנם רגעים נדירים המזכירים, ולו במעט, את אותה הסתלקות, את אותה אש להבה שאחזה בתלמידיו, כשגילה להם רזי תורה. ושוב – אנו מדגישים: שמץ ממנו, 'קמצוץ', הארה, מתוך גילוי האור שהתפשט לארץ ולדרים עליה, 'זכר', לאותו היום, ל"ג בעומר.
לפני שנתיים בדיוק אירע הדבר, בשכונת המלך – בקראון-הייטס. אך קודם – הקדמה נחוצה, ברשותכם.
החסיד שהרבי התייעץ עמו
לפני שלושים שנה בדיוק, סיים את שליחותו בעולם הזה יהודי מיוחד, שהטביע את חותמו על כולנו, על כל עדת חסידי חב"ד. יש לזכור שבאותו הזמן, עוד התהלכו ביננו גדולי החסידים, משכילים ו'עובדים' אמיתיים, בעלי מסירות הנפש, שיצאו זה עתה מרוסיה הסובייטית. החסידים הללו עברו את ייסורי הגהינום בעודם חיים בעולם הזה, ולעיתים, כדי ללמוד שורה אחת של חסידות, היה עליהם בסך הכל לחצות את הכביש, דבר מסוכן ואולי מחריד מבחינתם באותה שעה, כי הסובייטים האכזריים חיפשו אותם, רצו להתעמר בהם, להזיק להם – רק כי הם יהודים, אבל גם מסוכנים מכל אחיהם, להיותם קשורים לליובאוויטש, לרבי מליובאוויטש.
לאחר שהגיעו לארצות הרווחה, הפכו למשפיעים ולמורי-דרך לאנ"ש ולצעירי הצאן. הם, שהבינו 'קצת' בתורת החסידות ובדרכיה, לא נהגו לחלק תוארים חסידיים סיטונאיים לכל חסיד מזדמן, ובעצם כמעט ולא ניסו, כי ידעו שלהיות 'משהו' בליובאוויטש, צריכים לעבור 'טבילת אש' של מסירות-נפש בפועל ממש. ככה זה כשאתה מוסר את עצמך עשרות שנים, במסירות נפש יום יומית, וכל טעות – גדולה כקטנה - עשויה לעלות לך ביוקר, לפעמים בהיפך החיים...
אבל הם, שהכירו את המשפיע הרב ניסן נעמנוב, שהיה חברם ל'ספסל' המסירות הנפש ברוסיה, ידעו להכתירו כ'בנוני' של התניא. אף אחד, עד היום לפחות, לא הוכתר – אולי תמורתו – ל'בינוני', לזה הדומה לעבודתו של ר' ניסן נעמנוב. 'בינוני' אמרו עליו, וכולם ידעו למי התכוונו, הבינו בשל מה ה'כינוי' הזה.
הגה"ח הר"ר זלמן גופין המשפיע הראשי בישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד סיפר בהזדמנות אחת, על ר' ניסן שהיה יושב לילות שלמים והיה חוזר על האותיות של ספר המאמרים – המיתולוגי... – ה'תרס"ו. למרות היותו של המשך זה עיוני ומענג, למד אותו ר' ניסן מתוך קבלת עול מייגעת, לילות שלמים, כאמור.
מי שיעיין ביומני הלמדי"ם ותחילת הממי"ם מ-770, יעמוד על אישיותו רבת-האנפין של המשפיע הזה, על המקום המיוחד, בכותל המזרח, שהעמידו הרבי. התמימים ב-770 גילו זאת, בהתוועדות-אגב, של ר' ניסן ב-770, טרם שב חזרה לצרפת (שם שימש כמשפיע והעמיד דורות של משפיעים מקושרים וחסידיים).
ההתוועדויות של ר' ניסן היו לשם דבר, אפילו באורכן. בתחילת הלילה החל להתוועד ובבוקר סיים ואז החל בעבודת התפילה המיוחדת שלו. פעם אחת, התוועד ר' ניסן ב-770 כל הלילה ובבוקר כשהגיע הרבי מביתו התעניין אצל המזכיר על ההתוועדות שהייתה הלילה ב-770. ר' ניסן התוועד בנושא אחד, אמר המזכיר: כיצד אפשר לעמוד מול הרבי כשהמחשבה-דיבור-ומעשה אינם כפי שצריך להיות. הוא צודק, אמר הרבי...
באותה יחידות – עליה סיפר ר' ניסן לבחורים - 'התלונן' הרבי אצל ר' ניסן על עניינים שונים שהורו בהתוועדויות למעשה בפועל, אך למרות שמקיימים את הדברים ונשמעים להוראות – אין את ההתלהבות של התמימים ואנ"ש בזה, את המסירה ונתינה שצריכה להיות בקיום הוראותיו. באותה התוועדות קצרה עם ר' ניסן, הוא גילה את הדברים ואמר כי צריכים לפרסם זאת בכל מקום ומקום.
זו לא הייתה הפעם הראשונה; גם לא האחרונה. ור' ניסן לא 'עשה' מזה 'עניין', לא חשב שהוא מיוחד, ולכן הרבי 'מתייעץ' עמו ומגלה לו דברים הכמוסים. הוא מונה להיות משפיע וככזה, הרבי מספר לו, מדריך אותו כיצד לחנך את הדור הצעיר, מציע לו באיזה נושאים עליו לחזק את שומעי לקחו.
באותה תקופה, עת היה המנהל והמשפיע בישיבה בברנוא, צרפת, הבין ר' ניסן, שאולי הדור הזה, מושפעיו, קצת שונה מדורות עברו, מהדור שלו ושל חבריו; בעודם נאנקים תחת המגף הרוסיה, הרי שתלמידיו, באו מ'אקלים' אחר נוח יותר, מצורת החיים השלווה יחסית של מושפעיו.
ר' ניסן, החליט לשאול את הרבי על סדר ההנהגה הצריכה להיות עם הלמידים בדור הזה שכן, "עבודת ה'אתכפיא", כל שכן "ההתהפכא", "עבודת התפילה", הליכה בדרכי החסידות והחסידים – כל אלה היו 'זרים', לכאורה, למושפעים של היום (לפני 30-40 שנה...). ר' ניסן חש כי הדרישות שלו לבחורים 'גדולים' מידי למידותיהם עשרת מונים. האם להתעקש ולעמוד על כך, שאל ר' ניסן, גם במחיר שהבחור יכול להישבר מזה, אולי גם לעזוב את הישיבה, או אולי 'למתן' את הדברים, ואם כך - בשל מה כל 'מסירות הנפש' עבור החסידות שעברנו אנחנו ואבותינו החסידים בדורות האחרונים שחלקם, למרבה הצער, לא זכה להגיע לארצות הרווחה, כשחלק מהם – לא נודע מקום קבורתם עד עצם היום הזה!
מנוסח התשובה של הרבי, כפי שנאמרה מפי ר' ניסן, אתה מבין מה כוחו של ה'בינוני' הזה, כיצד הרבי שיתף אותו בדברים, שכנראה – וזאת אנחנו אומרים בזהירות – לא שיתף הרבי מעולם מישהו נוסף, אחריו.
גם אנ"ש, התמימים ומקורבי בית רבי, ידעו על היחס המיוחד שהיה לר' ניסן אצל הרבי וביקשו ממנו ש'ישכנע' את הרבי שיאט מקצב עבודתו, שיצא לחופשה, כפי שהרביים נהגו לצאת. ר' ניסן שידע עד כמה מתאמץ הרבי עבור כלל ישראל, הסכים לנסות...
הנה דוגמא אחת בה התעסק ר' ניסן עם התלמידים – דבר חדש שמעולם לא שמע עליו, עד שרצה לבטלו... במכתב מיום י"ג אלול, תשט"ו כותב לו הרבי: במה שכתב אודות מנהג התלמידים הספרדים לקום בהשכמה ולומר סליחות מתחילת חדש אלול. הנה פשוט שיש להניח להם במנהגם מנהג אבותיהם וכפסק התורה בזה. ומה שכתב שזהו הירוס בהלימוד, אינו מובן, כיון שדי שעות ביום ואדרבה אם קמים בהשכמה ה"ז הוספה בזמן ועכ"פ לא מיעוט.
עדות מצמררת
עכשיו אנחנו מגיעים לבנו של ר' ניסן, ר' משה. כאשר נפטר אביו ר' ניסן, עשה הבן את דרכו מקראון הייטס לארץ-ישראל. היות וסידורי הלוויות בצרפת הינו מסובך וארוך, הגיע בנו 24 שעות קודם לכן, לארץ כדי לטפל בעצמו בסידורי הלוויה והקבורה. בשהותו בארץ-ישראל סירב ר' משה להזמנת גיסיו להתארח אצלם, לנוח ולסעוד את לבו. הגיסים הבינו מה משמעות הדברים: ר' משה מעולם לא אכל מחוץ לביתו, ואין סיכוי שיטעם משהו עד שיגיע חזרה לביתו בניו-יורק... כך שלא הגיע לפיו דבר מאכל כמה יממות...
ר' משה, איש 'רוחני' בדרך כלל, היה גאון וידען עצום. חסיד מהדור הישן, עובד ה' במסירה ובנתינה, כמעט עד מיצוי הנפש, שהבלי העולם הזה לא תפסו אצלו מקום כלל וכלל. הוא הזכיר, ביראת השמיים שלו ובדרך עבודתו, את אביו הגדול, ר' ניסן.
מכריו מספרים כי היה עובד יחד עם חותנו, הבעל-קורא המיתולוגי של הרבי הרב שוסטרמן ע"ה, בהוצאה לאור, כמגיהה – וכותבי הספרים, כמעט כולם, ביקשו שר' משה יגיה את הספר שלהם שכן, בשל גאונותו וודאי ישנה ויוסיף בתוכן החומר.
עכשיו, אחרי שהכרנו לכם את האב והבן – נפנה לעצם העניין, מצמרר ומטלטל:
לפני ארבע שנים התגלתה אצל ר' משה המחלה הנוראה, ל"ע. ר' משה לא הסכים להישמע לגופו הקורס, ונהג כאדם בריא, כשהוא ממשיך את סדר יומו ועבודתו, כאילו לא עבר טיפולים קשים שגזלו ממנו את כל כוחו. גם בחודשים האחרונים לחייו, המשיך לתפקד כאדם בריא, ורופאיו ששמעו על תיפקודו של ר' משה העירו כי כנראה מדובר באדם עם כוחות נפש אדירים. מעולם לא פגשנו בכוח רצון שכזה, התבטאו הרופאים.
לפני שנתיים, כאשר הגיע יום היארצייט של אביו ר' ניסן, התאספה כל המשפחה לתפילת מעריב ומשניות וכו', בביתו של ר' משה. הוא עצמו אזר כוח התלבש, חבש את כובעו, וישב יחד עם כולם, למרות חולשתו הרבה. ר' משה לא נראה טוב בלשון המעטה, גופו חלוש, נשימותיו לא-סדירות, והרופאים דיברו על "כל רגע". ר' משה סירב לשכב לנוח, נלחם עד נשימותיו האחרונים.
ואז, אחת הבנות הציעה לאביה – לר' משה היו חמישה בנות – לשבת עם אבא ולנגן איתו ניגוני חב"ד. עד מהרה עזבו את הבית חמשת חתניו, ור' משה ובנותיו החלו לנגן.
האווירה הייתה 'דחוסה', מרגשת מאוד, רווית דמעות, ההרגשה הייתה שהרביים מנגנים יחד איתם באותה שעה נדירה... במהלך הניגונים ביקשו ממנו בנותיו לגשת לנוח. "עוד מעט, עוד מעט", ענה להם בקול חלוש, ושב לנגן איתן, רוצה לנצל את הרגעים האחרונים יחד עם בנותיו מתוך ניגון חסידי...
לפני שעזבו החתנים את הבית, הציע אחד מהם – ר' יוסי פלטיאל – שיאמר ווידוי, שהרי לא ניתן לצפות את הרגע הבא במצבו. ר' משה הסכים, אמר וידוי, שמע ישראל וה' הוא האלוקים, כשהוא בדעה צלולה.
לקראת חצות, כשבני ביתו מתחננים לפניו שילך לנוח, עצם ר' משה את עיניו והשיב את נשמתו לאחר תפילת ערבית ומשניות, לאחר אמירת הוידוי, ומתוך ניגוני חב"ד. פטירתו ההרואית של ר' משה, הייתה בדיוק כמו בימי חייו, בסדר רוחני מסודר, מתוך ניגון חסידי ובכוחות-על של אדם הדומה למלאך, מלאך חסידי שלא וויתר עד רגעיו האחרונים להמשיך את מסורת אבותיו ולהמשיכה לבנותיו מתוך קולמוס הנפש - הניגון.
יהי זכרו ברוך.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
