הרב מאיר אליטוב

"גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה", זאת למדה הגמרא מהפסוק בפרשתנו
"ויאמר אדנ"י אם נא מצאתי חן בעיניך כו'" שכך אמר אברהם לשכינה המדברת עמו ובקש
שימתין לו הקב"ה עד שיקבל את אורחיו.

הרמב"ם (הל' אבל פי"ד ה"ב) שינה מהלימוד בגמ' ולמד זאת מהמילים "וירא והנה שלושה
אנשים". וצריך להבין מדוע שינה הרמב"ם מלימוד הגמ' ובפרט שמהפסוק שהביאה הגמ'
הראיה מפורשת הרבה יותר.

פעם נוספת שינה הרמב"ם כשכתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים...כו'
וללוות האורחים.." ומכיוון שבמצות הכנסת אורחים עסקינן, מדוע לא כתב בפשטות מצוה
להכניס האורחים ובמקום זאת כתב: "ללוות האורחים".

ומסביר הרבי שבמצות גמילות חסדים בכלל ישנם שני פרטים, האחד הוא למלא את החסר
לחברו (פעולה מצד החפצא) והשני להיות איש שגומל חסד (פעולה מצד הגברא).

כעין זה מצינו במצות הכנסת אורחים שעניינה האחד לספק לאורחים את צורכיהם והשני הוא
היחס וההתעניינות של בעל הבית באורחים שהביא לביתו.

במצות גמילות חסדים בכלל, נוגע יותר הפרט הראשון היינו סיפוק צרכיו של האחר כמו שמצינו
בהלכה ש"המאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה.." קיים המאבד מצות צדקה.

אבל במצות הכנסת אורחים שונה הדבר, כי כאן גם מילוי צרכיו של האורח צריך לבא תוך כדי
תשומת לב והתעניינות של המארח ולא מספיק רק לתת לאורחים את צורכיהם.

את זאת בדיוק רצה הרמב"ם להשמיענו כשקרא למצות הכנסת אורחים לווי האורחים,
כי כשם שהליווי אינו בא אלא מתוך ההתעניינות של בעל הבית באורחיו ותשומת לבו ומיוחדת,
כך גם האירוח ומילוי צרכיהם אינו יכול להיעשות באופן סתמי אלא מתוך שימת לב מיוחדת
ו"נתינת עצמו" של בעל הבית.

זהו תכנה המיוחד של מצות הכנסת אורחים ובזה שונה היא ממצות גמילות חסדים שעיקרה
מילוי מחסורו של האחר.

בזאת יובן גם השינוי הראשון ששינה הרמב"ם כשלמד שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת
פני השכינה מהמילים "וירא וירץ לקראתם" כי רצה להדגיש את מעלתו הנפלאה של אברהם אבינו בנקודה זו ממש שתוך כדי קבלת השכינה וכשהוא במצב של רוממות הנפש ותענוג
נעלה כל כך מגילוי השכינה הייתה לו את היכולת לשימת הלב ולראיית אותם שלושה אנשים
הבאים לקראתו.

מצות הכנסת אורחים שעיקרה שימת לב, התעניינות ומעורבות אישית של בעל הבית באורחיו נלמדת מאברהם אבינו ששימת הלב שלו לאורחים הייתה אצלו מעל הכל ואפילו מדיבור עם השכינה.

ע"פ לקו"ש חלק כה עמוד 70