לעבן מיט'ן רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לשיחה לחצו כאן

ולכן רואים, כאמור לעיל, שב"אחת בשנה" אזי הוא מנהג ישראל במיוחד בנוגע להזכרת נשמות שנמצאות בעולם האמת.
...אף על פי שזהו ביום האחרון של כל הימים טובים, הרי זה ביתר שאת נזכר בנוגע ליום הקדוש.
עד, כאמור, – ויחשבו שזוהי "צחות", אבל זהו מנהג ישראל:
רואים אצל כמה וכמה מישראל, שהעובדה שיש לו סבא וסבתא בעולם האמת, וכיוצא בזה, על אחת כמה וכמה אם מאיזו סיבה שתהי' הוא כבר זקן, במילא כבר האבא או האמא בעולם האמת – זה מביא אותו לבית-הכנסת ב"אחת בשנה"!:
איך שהוא לא יתנהג במשך כל ימות השנה – מביא אותו האבא או האמא שנמצאים בעולם האמת, ביום הכיפורים; היות שזהו "אחת בשנה" – זה מביא אותו לבית-הכנסת, והוא מצטרף ומתאחד עם כל ישראל שנמצאים בבית-הכנסת, ואומרים כולם יחד את התפילות המתאימות, כולל הענין ד"בעבור שבלי נדר אדור לצדקה".
ועד כדי כך משפיעה הנשמה שבעולם האמת עליו או עלי' – שעוד כמה ימים לפני יום הכיפורים, ולפעמים אפילו שבועות או חדשים, הוא נותן מ"חיי נפשו", הוא מוזיל מכספו, כדי להבטיח, שבבוא "אחת בשנה" הוא יוכל לבוא ולהתאחד עם הנשמה שנמצאת בעולם האמת, והיכן תהי' ההתאחדות? – במקום קדוש שבו מתפללים להקב"ה ומקיימים שיעורים בתורה להקב"ה ומנדבים לצדקה להקב"ה.
וכאמור, זה משפיע עליו – או עלי' – שכבר ימים ושבועות וחדשים לפני זה הוא נותן מ"חיי נפשו", כלשון רבינו הזקן אפילו כשותנים פרוטה, על אחת כמה וכמה ש"לקנות מקום" (כלשון העולם) בבית-הכנסת עולה הרבה יותר מפרוטה,
ובפרט שהוא אדם חשוב, הוא צריך בית-הכנסת חשוב, לדעתו, וחשוב גם בדעת הבריות וכיוצא בזה, ושם גופא – מקום חשוב, הנה כאמור הוא מוזיל מכספו עוד יותר, ביודעו, שזהו כסף שבו "הי' יכול לקנות חיי נפשו", והוא מקדישו לבית-הכנסת,
ומה מעורר אותו, וההתעוררות נמשכת במעשה בפועל, ונמשכת במעשה בפועל שמדגיש ומגלה בו בגלוי, שאיך שלא הי' – מסיבות שונות ומשונות – לפני זה, הרי הוא יהודי ככל היהודים, ומתי הוא "מרגיש בבית" – ב"בית" האמיתי – ומתי הוא מרגיש מאוחד עם הוריו וזקניו עד ראשית כל הדורות? – כשהוא בא לבית-הכנסת יהודי ואומר את האותיות ואת המילים כפי שנקבעו ע"י גדולי ישראל ומורי ישראל ורבני ישראל, ומקשר זאת, שזהו דבר שנוגע למעשה בפועל, עד בממונו של אדם, שלכן הוא מנדב לצדקה,
והוא מתכונן לכך, ומכין לבושים, ומכין את כל בני-ביתו ואת כל הסביבה, שידעו, ש"אחת בשנה" הוא שונה והוא נעלה יותר מכפי שהוא כל השנה,
ובמה מתבטא העילוי שלו? – שהוא יוצא לבית-הכנסת והוא מתפלל להקב"ה "כעבדא קמי' מרי'", ומתפלל דוקא במעמד רבים מישראל, מנין וכמה מנינים וכמה וכמה וריבוי מנינים,
וגם מקשר זאת, שבצאתו מבית-הכנסת, במוצאי יום הכיפורים, הוא זוכר ומקיים בפועל, את מה שנדר לצדקה, ונותן זאת בסבר פנים יפות,
והוא יודע גם את הבטחת תורת אמת ותורת חיים, ש"מצוה גוררת מצוה" – הוא מקבל זאת על עצמו, שממצוות אלו הוא יבוא לידי עוד מצוות ועוד מצוות, עד לשלימות התורה ומצוות.
וכאמור, זה מתעורר בגלוי אצל כל אחד ואחת מישראל, אפילו אלו שהם יושבי בית-הכנסת ויושבי בית המדרש – הרי יש להם התעוררות מיוחדה בשעת הזכרת נשמות, ונזכרים על הנשמות שנמצאות בעולם האמת, ומזכירים אותן – תוך ידיעה שבשעת מעשה הן כאן למטה, כאשר מזכירים את הנשמה, כמבואר בכמה ספרים,
הנה אפילו אצלם ישנה ג"כ התעוררות מיוחדה הקשורה בענין של נשמות מעולם האמת;
אלו שהוריהם הם בחיים, ויאריכו ימים ושנים, הרי זה גופא שהם יודעים שצריך לצאת מבית-הכנסת; מדוע עליו לצאת מבית-הכנסת? – כי הולכים להזכיר נשמה שנמצאת בעולם האמת – זהו הקשר שלו, באופן זה – ששני האופנים הם אופנים בתורת אמת – עם כל הנשמות, עד נשמת אברהם יצחק ויעקב, אבות הראשונים, ושרה רבקה רחל לאה, אמהות הראשונות,
ואיחוד זה מתבטא כאן למטה אצלו ואצלה – עי"ז שהם יוצאים מבית-הכנסת, והם מבינים, ומסבירים לשני, שזה קשור בכך שהנשמה שהיא בעולם האמת – באה כאן למטה כי היא נשמה נצחית, והמקום שלו או המקום שלה בשעת מעשה הוא, להימצא מעברו השני של בית-הכנסת,
אך מדוע הוא נמצא שם? – כי הוא יודע, שכאן בבית הכנסת נמצאים אז נשמות מארצות החיים, מעולם האמת.
ואפילו אלו שיוצאים מבית-הכנסת, הרי זה בנוגע ליציאה מבית-הכנסת; אך בנוגע לנתינה לצדקה, הרי נותנים בלאו-הכי, אם מטעם זה או מטעם זה, אך "כלפי שמיא גליא" שזוהי מצות הצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות".
וזה ממשיך גם למטה, ב"כולנו כאחד", שנוסף לפירוש הפשוט "כולנו כאחד" אלו שנמצאים באותה מסיבה, או באותה תפילה וכיוצא בזה, או על כל פנים אלו שנמצאים באותו דור, בחיים חייתם נשמה בגוף –
מגלה הפירוש האמור, [שלקוח מתורה שבעל פה, מספרים קדושים], שנעשית בכך אחדות ישראל עם הנשמות מאז מתן תורה, ששם הרי עמדו נשמות כל ישראל, [כולל גם נשמת הגרים, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר], ומכולם יחד נעשית מציאות אחת שעומדת "לפני הוי'".
ואם ב"כולנו כאחד" הרי מספיק אפילו שישנו ציבור שאז "הן א-ל כביר ולא ימאס" – הרי בציבור גופא ישנם דרגות למעלה מדרגות, כנראה גם מהקא סלקא דעתך בנוגע לשינוי בברכת המזון, ומהדין הכללי, ש"ברוב עם הדרת מלך", שזה מובא בנוגע ל"הדרת" מלך מלכי המלכים הקב"ה.
על אחת כמה וכמה כשמאחדים את כל הדור, שאז ישנו הענין ד"חכם הרזים",
על אחת כמה וכמה כשמאחדים את כל הדורות,
על אחת כמה וכמה אם נפעל כך בכל העולמות כולם – בודאי נפעל כך בעולם הזה התחתון, ששם ניתנה ונתגלתה תורת אמת, [והקביעות דיום-הכיפורים וראש-השנה ועשרת ימי תשובה תלוי' דוקא בבית-דין שנמצא נשמות בגופים בעולם הזה התחתון],
שזה פועל ב"הן א-ל כביר לא ימאס", שהקב"ה ממלא בקשות כל כלל ישראל, בקשות כל אחד ואחת מישראל, בכל הענינים, הפרטיים והכלליים, בבני חיי ומזוני רוויחי, ובכולם רוויחי, בפשטות,
על אחת כמה וכמה – הבקשה העיקרית והפנימית, שהוא מביא – באופן ד"אחישנה" ובאופן ד"ארו עם ענני שמיא" – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,
שאז הרי יהי' "יראה כהן בציון" – עבודת כהן גדול בבית המקדש, ב"מקדש אד' כוננו ידיך", בבית המקדש הנצחי,
ובאופן ד"אחישנה" – במהרה בימינו ממש.