פרק י"ד

העירני הרה"ח ר' יוסף ליברוב מבחירי השלוחים לאה"ק, נכדו של ר' מענדל באשר למה שכתבתי על קריאת ההפטרה של ר' מענדל ביום שמחת תורה תשנ"ב לצידו של הרבי, והוסיף שדבר זה החל כבר שנה קודם בשנת תשנ"א. הגבאים המתינו שהרבי יחזור למקומו כפי שנהג כל השנים לשוב למקומו ולשמוע את ההפטרה כשהוא מעיין בפסוקי ההפטרה במקומו ואילו הרבי המשיך לעמוד על מקומו.

לאחר זמן מה כשהגבאים הבינו שהרבי איננו מתכונן לחזור למקומו סימנו לר' מענדל להתחיל בקריאת ההפטרה. הרבי לא הוריד את עיניו מר' מענדל כל משך אמירת ההפטרה, דבר שגרם לו לר' מענדל להתרגשות רבה, ולהתייפח בבכי. ("הער האט געכליפעט") וכך קרא ר' מענדל את כל ההפטרה וכשסיים את ההפטרה בתיבות "רק חזק ואמץ", הפנה את פניו לרבי ואמר לו את התיבות הללו במנגינה שבה מסיימים את ההפטרה בקהילות הקודש.

כיון שנוהג זה היה חריג ושונה מכל השנים שקדמו, היו בטוחים שהוא חד פעמי אלא שלשנה הבאה בשנת תשנ"ב, שוב חזר המחזה על עצמו. הרבי נותר על עמדו ור' מענדל שוב החל לקרוא את ההפטרה בהתרגשות ובבכי והרבי מביט עליו ובוחן כליותיו ולבו.

*

סיפרתי בעבר על תקופת הזוהר, לאחר שחזרתי מ'קבוצה', בה הייתי בקשר הדוק ויומיומי עם ר' מענדל לאחר שהטיל עלי את מלאכת ביסוס שיעורי התניא בישיבות קדושות וארגונם מחדש.

הדברים התפתחו בקצב מהיר ורבים מהתמימים היו יוצאים למסור שיעור תניא אחת לשבוע. ר' מענדל שהיה מרוצה מהנעשה דחק בי כל העת להתקדם ולהוסיף עוד שיעורים כהנה וכהנה. בשלב מסויים חשתי כי המעמסה הולכת וגדלה והיא באה על חשבון הלימודים כמו לימוד הסמיכה שנדחה בעוד שחבריי לכיתה כבר התחילו במבחני הסמיכה הראשונים.

פניתי איפה לר' מענדל, פרשתי בפניו את מצוקתי וביקשתי ממנו שימצא לי מחליף לתפקיד. ר' מענדל הקשיב לי בשקט וכשסיימתי הרצינו פניו, גבותיו העבותות הורמו אל על ובמבט נוקב וחודרני אמר לי משפט שמלווה אותי עד היום: "דער רבי וועט דיר נישט בלייבען קיין בעל חוב!" [=הרבי לא ישאר לך חייב!].
המשפט הזה שמלווה אותי עשרות שנים הוא לא רק בשל תוכנו אלא בעיקר בגלל מי שאמר אותו. אמירה זכה, טהורה ואמיתית, חודרת ונוקבת היוצאת מעומק הנפש!

*

בספר ר' מענדל (עמ' 164) מצוטטת אמרה שלו תחת הכותרת "המעשה הוא העיקר".
ר' מענדל היה אומר בשם חסידים: "הבוחר בשירי זמרה", מה"זמרה" - ההתוועדות והניגונים אין כל תועלת בהם, אם אין את ה"שירי" - השיריים והתוצאות של ההתוועדות. העיקר הוא ה"שירי זמרה", ה"בכן" וההחלטות למעשה בפועל.
בהשגחה פרטית מצאתי השבוע - בפרשת פקודי - שהאמרה הנ"ל שורשה ומקורה היא מרבי שמחה בונם מפשיסחא.

במדרש רבה בפרשתנו פרשת פקודי נאמר "נכנס משה אצל בצלאל, ראה שהותיר מן המשכן, אמר לפני הקב"ה רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו. מה נעשה בנותר? אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות. הלך משה ועשה בהן"

והקשה הרבי מגור בעל 'חידושי הרי"ם': וקשה, לא מצינו שנעשה דבר מה מהנותר מהמשכן"? והביא מהרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זצ"ל שאמר 'הבוחר בשירי זמרה, אל תקרי בשירי אלא בשיירי זמרה', שיש שלאחר השירה והזמרה מאיר הפנימיות שבלב, שנתמלא חשק ורצון לשורר ולשבח עד עולם בלי הפסק. וזהו 'הבוחר בשיירי זמרה', שהקב"ה בוחר במה שנשאר מהזמרה, החשק והדביקות.

ועתה מתבהרת היטב אמרתו של ר' מענדל מפי חסידים שאין הכוונה ב"שיירי זמרה" לחשק ודביקות כשלעצמם אלא כפי שהם מביאים לידי מעשה בפועל ממש.

*

שבוע שעבר סיפרתי על הבטחון והאמונה שהקרין ר' מענדל בסביבתו ועל ביקורו האחרון של הרב אריה לייב דמיחובסקי אצלו ברגעים האחרונים לפני שעצרו את ר' מענדל.
העירוני, כי הפרט של הרגעים האחרונים לפני מעצרו אינו מדוייק שכן ר' מענדל נעצר בלמברג בעת נסיעתו ברכבת לחצות את הגבול לפולין והוא הורד יחד עם עוד כמה חסידים. ואכן מצאתי בספרו הנפלא של הרב זלצמן על מחתרת סמרקנד שהסיפור עם הרב דמיחובסקי היה בעת שהלך להעביר מידע חשאי לר' מענדל בימים המתוחים ההם שסכנת חיים ריחפה מעל ראשי החסידים והוא - ר' מענדל היה ברוממות הנפש שהפליאה את סובביו.

*

כאשר הגעתי ללמוד בכפר חב"ד בחודש אלול תשל"ח, ניגש אליי אחד התמימים המבוגרים בישיבה וחמד עמי לצון. הוא אמר לי שר' מענדל יש לו יחס מיוחד לאלו התלמידים הבאים מירושלים והוא דורש מהם ללמוד תניא בעל פה יותר מכל האחרים. עצתו הייתה שכאשר ר' מענדל יקרא לי לשיחה ויבקש ממני ללמוד תניא בעל פה עלי להשיב לו שיש לי קושי מיוחד בשינון בעל פה וכך יניחני לנפשי.
ואכן בפעמים הראשונות כאשר נקראתי לבוא ולהבחן בתניא שלמדתי 'נידבתי' כמה שורות בודדות והתנצלתי שקשה לי הלימוד בע"פ.

לאחר זמן, ר' מענדל שוחח עם משגיח הישיבה הגר"י כץ על הבחורים ובין היתר הזכיר אותי כמי שיש לו "שווערע קאפ" [=קליטה חלשה]. הרב כץ העמיד אותו על 'טעותו' ואמר לו שהוא טועה באבחנתו. באותו ערב נקראתי שוב אל ר' מענדל והוא ניגש ישר ולענין. הוא הודיע לי כי מאחר שהעמדתי פנים כאילו קשה לי לשנן תניא והנה הרב כץ הודיעו שאין הדברים כהוויתם... "אי לכך אני פותח עתה את ספר התניא באמצעו באקראי. ואתה הולך ללמוד חצי שעה תניא בעל פה ממקום שודאי אינך מכיר. בעוד חצי שעה חזור אלי והראיני נא את כוחך".

עליתי לאוצר הספרים ולמדתי במרץ יותר משני שליש מהעמוד תניא שפתח בו ר' מענדל ובתום מחצית השעה חזרתי אליו. הוא הפסיק את שיחתו עם אחד התמימים וביקש ממנו לחזור מאוחר יותר והתיישבתי מולו כדי להבחן על הנלמד.

ר' מענדל אורו פניו. תחילה ייסר אותי על מעשה הקונדס, ואחר כך ביקש ממני שאהיה בקי בכל י"ב הפרקים הראשונים. או אז ראיתי כיצד ר' מענדל ראה חשיבות עליונה בהפנמת הצורך ללימוד התניא בע"פ. כמו כן חשתי איזה צער היה לו כאשר תמים התקשה בלימוד תניא בע"פ ולאידך כמה שמח וצהל כאשר תמים היה לומד פרקים בעל פה בשופי.

*

פעם הגיע ר' מענדל להתוועד בשיכון חב"ד בירושלים בי"א ניסן. כיון שהיה זה בין הזמנים ואין התוועדות בישיבה ביקשו ממנו לבוא ולהתוועד בעיר הקודש. בפתיחת ההתוועדות אמר לנוכחים כי י"א ניסן הוא יום הבהיר והיום הוא פגש אברך חסידי שה"יום הבהיר" האיר אצלו [=האט גלויכטען אין עם].
הוא לא סיפר מיהו האברך והאם האברך אמר לו דבר שממנו ראה את האור הגדול או שמא רק ראה את מראהו, הוא רק דיבר ממושכות על כך שישנו אברך שהיום האיר אצלו היום הבהיר והדבר מחייב את כולנו.

*

ר' מענדל מאוד חיבב את נגינתו של מי שהיה אז התמים יוסי בוטמן (כיום משפיע נכבד בתות"ל לוד) ובעיקר את אומנותו להתאים שירים לכל חלק מההתוועדות. כשהיה מבקש שהרב בוטמן ינגן לפניו היה שואל: "וואו איז דער .... גוראריה?" (כיון שאמו היא ממשפחת גוראריה החסידית קרא לו בשמה).