אריה ארליך

מכל מאות הרגעים הגדולים והקטנים, והמטלטלים והמרגשים, שחוויתי בשבת העוצמתית של ח"י אלול ליד ה'אוהל' הקדוש - שבת שהייתה כולה חטיבה אחת של גילוי ה'יחידה שבנפש' כפול מאה יחידות ומאה נפשות - רגע אחד נחרט בליבי במיוחד. אני כאן כדי לספר לכם עליו. אזהרה: אנחנו לפני המראה.

זה קרה בשעות אחר הצהריים של יום השבת. רוח של סתיו ניו יורקי קריר נשבה בחוצות קווינס, חדרה לעצמות וניסתה לשווא להתמודד עם החמימות ששרתה בלבבות. שעת רעווא דרעווין הלכה והתקרבה, אבל כאן, כידוע, הכל מצויים הרחק ממושגי הזמן והשעון.

ב'טֶנְטִים' - שלושת האולמות הסמוכים לאוהל הקדוש - התוועדו עשרות 'תמימים' לצד 'שלוחים' שזכו לעשות את השבת בארבע האמות הקדושות בעולם. המשקה נשפך כמים, הסיפורים קלחו והניגונים התעצמו. כולם נסקו לספֵירות גבוהות. אם ח"י אלול מכניס חִיוּת באלול - שבת ח"י אלול באוהל עם הרבי הוא המקור לכל סוגי החִיוּת שישנם בעולם; חיות לכל השנה, לכל החיים.

השעות הולכות ונוקפות. השמש מתחילה לשקוע מערבה. ההוריקן שאמור לבוא על מדינת פלורידה, שכמה מאנשיה נמלטו לכאן השבת - וכי יש בעולם מקום טוב יותר להימלט אליו? - משתקף היטב באמצעות הוריקן פנימי שמתחולל בלבבות. הוריקן חיובי של ערבול ההנחות הגשמיות, של ערפול החושים וזיכוך הנפש. אין הכנה ראויה מזו לשנה החדשה. כאן אפשר כמעט למשש את המלך שנמצא בשדה, מראה פנים שוחקות, קשוב למשאלות, מרעיף רחמים וחסדים.

נדמה כי איש מקרב הישראלים הרבים ששוהים כאן אינו מעלה בדעתו להרהר אפילו על החדשות בישראל, שהשבת בה יצאה כבר מזמן. כעת אנחנו כאן, טפחים רבים מעל הקרקע, שוהים בצִלו של הרבי - ואף דבר חיצוני אינו תופס שום מקום. גם לא ההוריקן המתרגש על היבשת.

*
לרגע אחד יצאתי החוצה, לשאוף מעט אוויר. ואז זה קרה.

רועי, סטודנט בן 27 ממכללה ישראלית יוקרתית, בחור משכיל, עם אינטלקט גבוה ועתיד מבטיח - התהלך ברחבה שמאחורי ה'טֶנְט' השלישי הלוך וחזור. כמו אריה בסוגר הסתובב רועי, עגיל בקצה אפו, כיפת 'חב"ד בקמפוס' לראשו, ומבט יוקד באישוניו. הוא נראה היה מוטרד. משהו מסעיר מאוד, מטלטל מאוד, מתחולל בתוכו.

"מה קורה, רועי?", פניתי אליו לאחר דקות אחדות של לבטים. בשיאה של שבת עמוסה בהתוועדויות וגילויי לב, הרגשתי מספיק קרוב כדי לשאול אותו על תחושותיו. ידעתי שאני עד להתרחשות אישית משמעותית ביותר - אחת מני רבות שנחשפתי אליהן בשבת הזו.

רועי מיקד לעברי מבט. "שאגיד לך את האמת?", אמר לי. "בטח", אמרתי, "רק את האמת". רועי הביט בי, שתק ממושכות. ניכר היה כי הוא מתלבט האם לשתף אותי בחוויה אישית מאוד, מרגשת מאוד, שעוברת עליו ברגעים אלה.
לבסוף רועי נעתר.

"אוקי", אמר רועי, "אז ככה: אני היום בן עשרים ושבע. מאז גיל שבע-עשרה לא עבר עליי אפילו יום אחד ללא סיגריה. אני מכור לזה, ובדרך כלל אני לא מצליח להימנע מכך אפילו ביום כיפור. אבל עכשיו, כשאני ליד האוהל של הרבי, החלטתי לקחת חלק במאמץ של כל החבר'ה שנסעו איתי - ובפעם הראשונה בחיי אני מנסה לשמור שבת.

"מאז כניסת השבת", הוסיף רועי לתאר, "לא נגעתי בטלפון. לא עשיתי שום מלאכה. אני נצמד לכללים שה'שלוחים' פירטו. אבל עם הוויתור על הסיגריה לא קל לי. אני מרגיש שמתחוללת בי מלחמה פנימית. כל הבוקר התגלגלתי במיטה, הרגשתי שעוד שניה היד שלי נשלחת לעבר החפיסה, אבל החלטתי להילחם. אני 'פייטר' באופי שלי. בצבא שירתי ביחידה קרבית. אבל פה אני מרגיש שהמלחמה הזו גדולה עליי בעשר מידות. זה משהו שאני לא רגיל אליו. אני תוהה האם אני אשרוד עד מוצאי שבת.

"נראה לי שתשרוד", המהמתי. טפחתי קלות על שכמו והסתלקתי. הרגשתי שהנוכחות שלי עלולה רק להפריע לתהליך אלוקי גדול מאוד שעובר על רועי.

"ניפגש במוצ"ש", רועי ענה. קרצנו זה לזה. חזרתי להתוועדות החסידית עם החברים של רועי בפנים. רועי שב להתבודד במלחמת הגבורה שלו.

*
ההמראה החלה בליל שבת, בסעודה שנערכה באוויר הפתוח. מאחורינו - ה'טנט' של ה'תמימים', עם מיטות הקומתיים שכמו נועדו להמחיש שכאשר נמצאים אצל הרבי - אין תפיסת מקום לעניינים גשמיים.

בקבלת שבת שנערכה בפינה שתפסו הסטודנטים בתוך המולת הלימוד שמאפיינת את האוהל לפני קבלת שבת – האורח הרב אסי שפיגל לקח את החבר'ה לגבהים. הוא סיפר בשפה ישראלית קולחת על שבע התורות של הבעל שם טוב שנתגלו לרבי הרש"ב נ"ע כשהשתטח על ציון אביו וחזר ממנו בעיניים אדומות מדמעה. הראשונה שבתורות הללו עוסקת ב'והיה כי תבוא אל הארץ' ומלמדת שהיכן שהאדם נמצא, עליו ללכת אחר היד האלוקית שמנחה את צעדיו. הרב אסי שפיגל השליך מה'תורה' הזו אל השבת יוצאת הדופן שהסטודנטים נמצאים בפתחה.

כבר שלוש שעות אנו יושבים כאן – כאשר סביב לשולחנות, בין חמישים הסטודנטים, יושבים הרב שפיגל, הרב משה שילת, הרב דוד קורץ וה'שלוחים׳ משלושים הקמפוסים שבהם פעילה 'חב"ד בקמפוס'. נמצאים כאן העילית של הסטודנטים בארץ, חבר'ה מעמיקים – כשֵם המסלול שבו הם משתתפים. לא ברור האם השלוחים נמצאים כאן כדי להשפיע, או כדי לעקוב ולהתרגש מתהליך שמתרחש כאן מאליו וכל שנותר הוא לא להפריע.

לקראת שבת, כמו לאורך המסע כולו שנערך במתכונת נפרדת – השלוחים עם הסטודנטים, ורעיותיהן-השלוחות עם הסטודנטיות – פוצלו הקבוצות, הפעם גם במובן הגיאוגרפי: הסטודנטים עשו את השבת סמוך לאוהל, ואילו הסטודנטיות חוו עם השלוחות שבת בקראון הייטס, בבית מדרשו של הרבי. אינני יודע איזו שבת הייתה עוצמתית יותר – האם זו של הסטודנטים באוהל או שמא זו של הסטודנטיות ב-770, אבל אני נוטה לחשוב שהתנהלה ביניהן תחרות לא פשוטה.
מה שבטוח: כאן, אצל הרבי, הכי רחוק מסערות ה'הדתה' ושאר הוויכוחים המטופשים שאנו מנהלים בארץ – קורים דברים שלא יכולים לקרות בשום מקום אחר.

*
השבת הזו, שאליה נקלעתי בהשגחה פרטית, במסגרת נסיעה שתכננתי לרגל יום הולדתי מבלי לדעת מראש שאני עומד להיות חלק מהתרחשות שהמקום היחיד שבו היא יכולה להתרחש עם ארבע האמות הקדושות של הרבי – הייתה עבורי כמו מסע ברכבת הרים. עד אז חשבתי שאנחנו, החסידים, נוגעים בפסגה. מתרוממים בצִלו של הרבי, מתעלים בהשגות חסידיות. פתאום, מול גילויי הגבורה הרוחנית של 100 הסטודנטים שנבחרו מתוך פרויקט 'מעמיקים' של 'חב"ד בקמפוס' – גיליתי שעוד לא למדתי כלום על נגיעה בפסגה.

היו לי רגעים רבים ללמוד על כך: בסיפורי ההתקרבות האישיים שסיפרו הסטודנטים בסעודת השבת, בקבלות הטובות שקיבלו על עצמם המשתתפים בקריאת התורה, בשבת הראשונה שנשמרה באופן קולקטיבי ככל פרטיה ודקדוקיה, ב'סדר ניגונים' חסידי מרגש שנערך בפארק בקווינס והשיא: בהחלטה המשותפת שהתקבלה בסעודת שבת בבוקר – להמשיך למסלול 'מעמיקים פלוס', שבה ילמדו הסטודנטים מסכת בש"ס ויחזרו כדי לערוך את סיום המסכת כאן, בארבע אמותיו של הרבי שהדליק להם את נשמתם היהודית.

את ההסבר לשורשים העמוקים של המסע הזה סיפק הרב יוסי ג'ייקובסון בהרצאה שנשא ביום חמישי מול ציבור הסטודנטים המרותק. מאה סטודנטים מהעילית של העולם האקדמי בארץ ישבו פעורי פה מול המרצה הפופולארי עם העברית האמריקאית, שיותר משהשפה שלו דיברה – הנשמה שלו דיברה. הרב ג'ייקובסון עושה בשומעיו כבתוך שלו: ממריא איתם לפסגות, צולל איתם למעמקים, מעציב אותם ומשמח אותם כאשר יחפוץ.

הרב ג'ייקובסון סיפר למאזיניו על סטודנט ששאל פעם ב'יחידות' מה הרבי חושב עליו, בתור יהודי שרחוק משמירת מצוות. הוא תיאר את תשובתו הנוקבת של הרבי על כך שאין דבר כזה יהודי שרחוק מאלוקות, וקינח ב'ווארט' מתוך 'ליקוטי שיחות', על בסיס דבריו האדמו"ר הזקן בתניא, על 'אחר' - אלישע בן אבויה - ששמע בת קול שאמרה ש"הכל מזומנים לתשובה חוץ מאחר".
"חבר'ה", שאג הרב ג'ייקובסון, "אתם יודעים מה הייתה הטעות של אלישע בן אבויה? שהוא ראה בעצמו 'אחר', שונה, נפרד מאלוקות. אם הוא היה מתעקש ואומר: אני לא אחר, אני לא נפרד, אני לא רחוק – הוא היה מזומן לתשובה ותשובתו הייתה מתקבלת. הכל מתחיל ונגמר בתודעת הקִרבה הפנימית.

"הנה משהו ששמעתי מאות או אלפי פעמים מהרבי שלי", סיים הרב ג'ייקובסון בפאתוס. "בכל דרך שאתם הולכים בחיים – חלילה שתעשו את הטעות הזו, לחשוב שהקדוש ברוך הוא מסתכל עליכם בתור אחר, בתור מישהו זר, מנוכר. לעולם אל תטעו לחשוב: אני לא חלק מהעסקה, יהודי לא טוב, מישהו לא קשור. את הדימוי הזה צריך להשאיר בחוץ".

קולו של הרב ג'ייקבסון רעם: "אתה קשור בחבלים הכי עמוקים למורשת שלך, להיסטוריה של אבותיך, לאלוקים של כולנו. בכל דרך שאליה תפנו - תזכרו טוב טוב את המסר הזה של הרבי".

*


צילום אילוסטרציה: שימי קוטנר

במוצאי שבת פגשתי את רועי באוהל. כמו חלק מחבריו – העיניים שלו היו שטופות מדמעות. נו, שאלתי אותו, שרדת עד סוף השבת?

"אילו לא הייתי שורד, ענה, "נראה לך שהייתי מעז להיכנס אל הרבי?!"