בנימין ליפקין

1. בקשה של נבחן

בטרם שקעה שמשו של יום ראשון כ"ד בטבת, יום ההילולא של רבנו הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך, גדשו יותר מאלף ומאתיים אברכים עמלי תורה מכל כנפות הארץ את אולמי כתר הרימון, למבחן מיוחד, מאתגר ותובעני, בשולחן-ערוך אדמוה"ז.

יותר מי"ב המאות הללו מכל חוגי הקשת המרהיבה של היראים והחרדים לדבר ה' לחצרותיהם, קהליהם ועדותיהם – נקראו אל הדגל על ידי המכון להנחלת תורת אדמוה"ז בראשות הגה"ח רבי אברהם אלאשוילי שליט"א, העמל ללא הרף ועושה כל אשר לאל ידו להאהיב את תורת רבנו הזקן על שני אורותיה על כלל ישראל ועל ר' ישראל.

מתוך המחזה המרהיב הזה שליתי כמה עדויות מפעימות מאת העושים במלאכת הקודש. כזה הוא למשל אחד הנרשמים למבחן שרעייתו ילדה (איני יודע אם בן או בת) בעיצומו של יום גדול זה. שעה קלה לאחר הלידה בשעה טובה ומוצלחת טלפן למשרד ונפשו יצאה בדברו עם אנשי הוועדה המסדרת: אנא, הרשו לי לבוא אליכם למשרד בכל מועד שתקבעו. השקעתי חודשים שלמים של לימוד ויגיעה, בשינון והתמדה, ואיני רוצה שילכו לריק.

לעומתו, שח לי ר' מרדכי קורן הי"ו, יד ימינו ואיש סודו של הרב אלאשוילי, בתום המבחן, את העדות האותנטית הבאה: "בשעת הכניסה למבחן, זירזנו אנשים שגררו רגליים בכניסה בעודם מוסיפים לשנן ולסכם לעצמם עוד סעיף ועוד נושא וכך נכנסו למבחן באיחור רב. בתוך כך ניגשנו לאחד האברכים ואמרנו לו: כבר מאוחר. בקצב הזה לא תוכל להספיק לענות על כלל השאלות (חמישים במספר ובעיניי נכחתי כי כל אחת מהן אתגר של ממש גם לאריות שבחבורת ברי אוריין מופלגים, ב.ל.). הבחור הישיר מבטו לעברנו ואמר במלוא הכנות: נראה לכם שבאתי לכאן בשביל המלגה? ממש לא. באתי הנה לראות האם הצלחתי בלימודי, לשם שמים ולא לשם המלגה כלל".



וכנגדם לא ניתן היה שלא להתרגש למראה מי שזכאי היה לתואר זקן הנבחנים. יהודי הדור צורה, שלפי מראהו חצה זה מכבר את גיל השבעים לאורך ימים ושנים. הוא הגיע לבני ברק אחרי שעות של נסיעה משיפולי הגליל. כתום המבחן, ניצב בתור מאחורי העשרות שהתגודדו ללבן דברים עם הרב אלאשוילי. בסבלנות רבה נותר היהודי לעמוד יותר מרבע שעה ובהגיע תורו, כשמימינו ומשמאלו ומכל עבריו, מקיפים אותו אברכים צעירים המבקשים להתנצח ברתחא דאורייתא, הושיט יד חרושת קמטים לעבר הרב אלאשוילי ואמר בשקט: רק רציתי להודות לכם על היוזמה הברוכה. יישר כוחכם.

2. בקשה של נפטר

השעה הייתה אחת ורבע לפנות בוקר. האולם הגדול שאכלס את ההתוועדות המרכזית של כינוס השלוחים לארץ הקודש במלון רמדה בירושלים, גדוש היה במאות שלוחים מכל קצווי הארץ.

כשנכנסתי למקום, דקות אחדות קודם לכן, גיליתי את כולם רתוקים היו אל המדבר הראשי, השליח הראשי בתאילנד, הרב יוסף חיים קנטור.


השליח הראשי בתאילנד, הרב יוסף חיים קנטור מתוועד בכינוס השלוחים הארצי, השבוע (צילום: שניאור שיף, COL)

על השולחנות כמעט לא היה דבר מלבד שאריות של 'משקה' (מאוחר יותר הגיעה מאי שם תגבורת). כך שהפיות אפילו לא עסקו בבליסה ולגימה אלא היו פעורים למשמע השפע היוצא מפי הרב קנטור, שתובלו מעת לעת עם חידודים והרגשים והיגדים נפלאים מפי היושב לימינו, איש המעש ובעל המעשה, הרב משה שילת.

הלאות שאיימה להשתלט על אשמורות עיניי נעלמה אף היא וגם אני נשביתי קסם אל הסיפור הבא שבו בחר הרב קנטור לשתף את אחיו השלוחים. סיפור שאירע אך לפני פחות משבועיים ימים.

לא אצליח במסגרת כתובה לשחזר את הצורה המאלפת שבה סיפר הרב קנטור את הסיפור על ראשו, קרבו כרעיו, הרגשיו והאינטונציות המתחלפות בכל אחת מהתפתחויותיו. אתמצת אפוא את הליבה שלו.

זהו סיפורו של אלפרד, יהודי תאילנדי שבע ימים, שבשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון לפני פחות משבועיים הקיץ הרב קנטור משנתו לשמע הבשורה כי האיש הלך לעולמו כדרך כל הארץ. למרות שחצה את התשעים הספיק אלפרד להינשא ברביעית לנכרית מקומית ר"ל. בני המשפחה, שאינם יהודים, אמרו כי האב הפקיד בידם צוואה בטרם מותו: לפני שתיפתח המיסה בכנסייה המקומית ולאחריה תובל גופתי לשריפה – קראו אל ראביי קנטור, שריגש אותי בהזדמנה ששיגר לי לחתונה שערך לבתו, כאן בבנגקוק - שימלא את בקשתי האחרונה: שיניח את הכיפה שלו על ראשי.

הבקשה הייתה מוזרה אבל רגליו של הרב קנטור הוליכוהו אל רכבו והוא פתח בנסיעה למקום שרק מפאת השעה המוקדמת של יום ראשון ארכה שעה וחצי בלבד. עד הרגע שבו התייצב אל מול בני המשפחה לא ידע הרב קנטור מה בדיוק יעשה.

עם כניסתו למקום, ניגש אל בני המשפחה שהוליכו בפנים חתומות אל גופו המכוסה של האב הקשיש. הם ציפו שברגע זה ישלוף הרב קנטור את כיפתו ויניחה בסמליות על ראש המנוח. "אבל בדיוק ברגע הזה הישרתי לעברו של הבן מבט ואמרתי לו בקול נחרץ: לא אעשה זאת". הוא היה נדהם והחל לשאול: אם אינך רוצה למלא את בקשת אבא, למה באת לכאן? ואני השבתי לו: "שלושת אלפים שנה, אבותיו ואבות אבותיו של מר אלפרד נקברו במשך כל אלפי השנים באדמה. כי עפר אתה ואל העפר תשוב. אני לא אשתף פעולה עם ניתוק אלפרד, ידידי, ממורשת אבותיו".

בני המשפחה התבלבלו לגמרי. הם לא ציפו לכזו תפנית. הם החלו לגמגם על תשלום שכבר הועבר לכנסייה ועל סיכום מדויק ומדוקדק של מועד המיסה. הרב קנטור הסביר להם כי אין שום בעיה כלכלית וכי בתום הטקס שהם מצפים לו – מן הראוי שיימסר לו גופו של המנוח על מנת שתימצא לו מנוחה נכונה, בהתאם למסורת היהודית. הנועזות שבקולו פרצה את לבם הערל של הנכרים. יומיים לאחר מכן, בחלקת בית העלמין היהודי של בנגקוק, הטמינו הרב קנטור ושלוחי הרבי בעיר את מר אלפרד למנוחת עולמים.

אלפרד היה אדם חכם, הפטיר הרב קנטור בחיוך אופייני. אם היה אומר לשיקצע או לאחד הילדים כי הוא מבקש להיקבר כיהודי, הם לא היו מכבדים את הבקשה ואפילו לא היו קוראים לי. הוא הסתפק בבקשה צנועה שנראתה בעיניהם אקט סמלי: שהראביי יניח על ראשי את כיפתו. הוא כבר סמך עליי שאשתלט על העניינים ואביאנו לקבר ישראל.

3. בקשה של שלוחים

שעות אחדות לאחר שהקיץ השחר על נמי ומתוועדי כינוס השלוחים, החליטו האחרונים שהמשיכו להתוועד ברצף אחד משעות הליל המוקדמות עד השעה שמונה בבוקר, שלא לפרוש לשינה אלא לקום ולנסוע לתפילה משותפת במקום ציונה של רחל אמנו.

אומרים ועושים, יצאו השלוחים חדורי הלהט מחדרו של השליח בצורען ר' מאיר כהן, שאל החדר במלון בו אמור היה ללון נדדה ההתוועדות בחלקה האחרון, בשעות הקטנות של הלילה, שבן אחרוני מאחרי השבת כבר פורשים לשינה ומשכימי הקום טרם התעוררו משנתם.

משקה נשפך שם כמים, ניגונים הושרו בדבקות וקולות הרקיעו כמו לא היה זה חדר בבית מלון ירושלמי אלא הזאל הקטן בשנות האורה והטובה, בשלהי יומא דפגרא או ככלות ליל שישי.

המעמד בקבר רחל הוקדש על ידי הרוח החיה שבחבורה, ר' מאיר הכהן הנזכר, לתפילה קורעת לב לשלום אחותו, השליחה הגב' אפרת פנינה יהודית בת ציפורה, שבאותן שעות ממש נאבקה על חייה במחלקה האונקולוגית בבית הרפואה הדסה עין כרם.

הקשיבה אל רינתי, זעק כל אחד מהשלוחים מקירות לבו, כי דלותי מאוד. הצילני מרודפי כי אמצו ממני. ורוח הקודש כמו צווחה כנגד קול הבכי שהיתמר מעלה התדפק וביקש לפתוח שערים נעולים – שתוק, כי גזרה היא מלפני. שובי נפשי למנוחיכי.

4. בקשה של כולם

ארבע שנים תמימות של תפילות מעומק הלב, אשר נישאו בפי שליחי הרבי, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם. ארבע שנים של קבלות טובות, החלטות ומעשים טובים שננקטו בידי קהל אנ"ש, אנשים נשים וטף, בארץ הקודש ובכל מרחבי תבל – באו בעיצומו של יום שלישי השבוע אל תומן.

אראלים ניצחו את המצוקים. השליחה הגב' אפרת פנינה יהודית קוצר ע"ה, ממשפחת שלוחי הרבי באילת, השיבה את נשמתה הגדולה והמזוככת בייסורים לבוראה.

נורא עלילה על בני אדם. בתזמון נורא, שאיש אינו יכול להבין את פשרו ואת מהותו, נגדעו באחת דיוני ומושבי כינוס השלוחים לארץ הקודש, ביומו השני. מאות שלוחים, בני תשחורת כברי שיבה, ותיקים גם חדשים, גדשו בשעת ערב את החלל הגדול של בית ההלוויות שמגר בירושלים.

שפופי קומה, דומעי עיניים, ליוו השלוחים את השליחה שהייתה מופת לרבים, רעיית אחיהם היקר והמוכשר באדם, מלך בהופעתו הרהוטה ובכל אשר הוא אומר ועושה, ר' יחיאל הי"ו, אם לחמש ילדות קטנות שמיום שלישי השבוע ימצאו עצמן במאבק מתמיד שרק ילך ויהיה קשה יותר ככל שינקפו הימים: לזכור ולא לשכוח את עוצמת החוויה הפשוטה כל כך, המובנת כל כך מאליה: לקרוא "אמא" ולשמוע מיד את המענה האנושי, "כן, מה רצית".

בימי נעוריי, בשיעור א' בישיבה הקטנה בלוד ובשיעור א' בישיבה הגדולה בקריית גת, יחיאל קוצר היה אחת הדמויות, לא פחות, שהייתי מביט אליהן מלמטה למעלה. לא רק מפאת קומתי הנמוכה אל מול גובהו הניכר. הייתה זו אישיותו שהקרינה כמי שעקב אחריו וגילה בפניו לא אחת את הוקרתו, סוג של מודל.

זה לא הסתכם רק בלימוד ובהתמדה, בחסידישקייט ובערלכקייט. זה בא לידי ביטוי גם בזוטות שקלטו עיני ושמעו אוזניי – והוקסמו. כך היה כשעמדתי על שיטת הנוסח הייחודית שלו בעת עומדו לפני התיבה, בעיקר בקבלת שבת ותפילת ערבית שלאחריה. כך היה בעת ההכרזה היומיומית של 'היום יום' שהופקדה בידיו, בלוד כמו בקריית גת. אם יום אחד חב"ד תפיק תקשורת חזותית משלה, אתה תגיש את המהדורה המרכזית מדי ערב – אמרתי לו כבר אז, בטרם חלפו כמה עשורים והוא כבש כל בימה בסיפורו האישי המטלטל ובנועם שפתיו.

כאז כן עתה, אני בטוח, הנני משוכנע, כי כוחות הנפש שבהם עמד בגבורה עד כה וברכות הרבי המלוות אותו באורח שמימי כבר משנות ילדותו יעניקו לו ולכל אשר לו אך טוב וחסד כל הימים.

5. בקשה של אבא

עת העריב יום שלישי שהוכפל בו כי טוב, כבה נר גדול והלב הגדול של נחלת הר חב"ד חדל לפעום. החסיד היקר, ר' שלום-בער גורליק, לפיד בוער של חיוּת והתקשרות, השיב את נשמתו הגדולה והטהורה לבוראה.

זכיתי, אבלחט"א, להכיר ולהוקיר מקרוב את ר' שלום בער, היקר באדם, בזכות היותנו מחותנים. צעיר חתניו, הרה"ת ר' מנחם מענדל (מענדי, כפי שהוא קרוי בחיבת צדק בפי כול), מיקירי נערציה של הקהילה בנחל'ה, הוא גיסי היקר כאח לי.

חזקה על בני משפחת גורליק, שלוחים הניצבים בחזית השורה הראשונה בלגיונו של מלך, שידעו לשמר נאמנה את אינספור הסיפורים והעדויות שתועדו במשך ימי השבעה ויוסיפו להישמע מכל מי שהספיק להכיר ולהוקיר את הדינמו החסידי הבוער המהלך על שתיים בדמותו של ר' שלום בער, 'שומקה', בשי"ן שמאלית, בעגת יוצאי רוסיה מהימים ההם.

אבל את תשומת לבי הסב גיסי כאח לי, משורר הנשמה, כביר הרעיון ואדיר הרגש, ר' יצחק חיים מרטון הי"ו לסיפור מאלף ונוגע ללב מתוך מסכת חייו העשירה והגדושה של ר' שלום בער מחותננו.

כזה הוא סיפור מרטיט ומפעים שאירע בשנות חייו הראשונות, עודו ילד, על אדמת ברית המועצות תחת מגף הקומוניזם.

אביו של ר' שלום-בער היה החסיד ואיש מסירות הנפש הנודע ר' מענדל. הוא נחטף על ידי אנשי המשטרה החשאית (הנ.ק.וו.ד.) בעוון פעילותו ופעילות משפחתו להצלת יהודים והברחתם מגבולות ברית המועצות אל החופשי.

החטיפה הייתה בחודש טבת. הוא יצא ממקום המסתור שבו התקיימו תפילות צום עשרה בטבת ובדרך הביתה חטפו אותו אנשי הבולשת ונטלוהו למפקדה שלהם. שם נחקר בעינויים במטרה להוציא מפיו שמות של חסידים נוספים שהיו מעורבים ב'אשאלונים', הברחת יהודים ברכבות וחילוצם מתוך גבולות ברית המועצות. מאמציהם של הבולשביקים עלו בתוהו והם לא הצליחו לחלץ ממנו מילה. או אז נגזר דינו לגלות.

הוא נשלח למחנה כפייה איום ונורא. אפשרו לאשתו וילדיו לבוא להיפרד ממנו על כל המשמעות האיומה והמצמררת הכרוכה בכך. בנו, ר' שלום-בער, היה בן שש ועד יומו האחרון לא שכח את אותם רגעים איומים, כשאביו השבור ורצוץ עמד מעבר לסורגים ונפרד מהם לפני שנשלח לארץ גזירה.

במחנה הכפייה, חייבוהו בעבודות פיזיות קשות מאוד וחרף זאת מסר נפשו על שמירת שבת וכשרות וגם על כך זה נענש ועונה קשות. תוך כדי תקופה זו הייתה זו אצבע אלוקים שהאירה לו באפלה: בהשגחה פרטית מופלאה גילו שוביו את חוש הציור המיוחד שבו הוא ניחן וגמרו אומר להסב את עבודת הפרך שלו לעבודה אחרת של הכנת שלטים וכרזות בשירותם - מלאכות שהיו הרבה יותר קלות מבחינה פיזית אם כי הקושי היה נפשי ורגשי כי הדבר דרש ממנו להיות חלק ממכונת התעמולה של הסובייטים (ציור דמויות מנהיגים וכדומה).

דבר גילוי כישרון הציור שלו היה קשור בקשר מיוחד עם בנו ר' שלום בער ז"ל. רעייתו של ר' מענדל שלחה לו אל מקום גלותו תמונה משפחתית. בתמונה (המופיעה בו) נראים שלושת ילדיו. מבין השלושה, הבחין האב, בעודו שרוי במחנה כפייה שעל כתפיו רובצות עבודות פרך במבט הבוער, המיוחד, העז, הנחרץ, המחזק והמשדר עוצמה יהודית אדירה - של בנו האהוב שלום-בער. אותו מבט נחוש שלא מש ממנו עד יומו האחרון.


ר' שלום בער גורליק כילד (ראשון משמאל) בעיניים רושפות בתמונה שהעניקה השראה לציור הייחודי


 הציור של ר' שלום בער גורליק כילד שצויר על ידי אביו במחנה

העיניים הללו שידרו לאב הגולה: אבא, אנחנו חזקים!

כדי לבטא את עוצמת העידוד ששאב מהמבע העז בעיניים הקטנות, בחר ר' מענדל לצייר את בנו יקירו, שלום בער. כך סייע שלום בער הקטן, בלא יודעין, להצלת אביו. והעיניים הבוערות והאישיות רבת העוצמה - ליוו אותו עד הרגע הנורא שבו השיב נשמתו לבוראה, בעודו מוקף ברעייתו המסורה והצדקת ובנותיו האוהבות שלא משו ממנו באהבה אין קץ.