הסיפורים לוקטו על-ידי הרב יעקב קם

בחדרו של הרבי בליל ר"ה

המשפחה שבה התאחרתי בתשרי הייתה גרה בין ברוקלין אווניו וניו-יורק אווניו בקראון-הייטס. הדבר היה בשנת תשט"ז. הרבי היה גר סמוך למקום זה. פעם אחת בערב ר"ה עבר הרבי על המדרכה מול ביתם, והנה ראה את הילדה הקטנה נופלת. הילדה בכתה כמובן, ואמא שהייתה אז בהריון, רצה מהר להרים את הנופלת ולהרגיעה... בליל ר"ה, לאחר התפילה, קרא הרבי לאבא להיכנס לחדרו. הוא נבהל מאוד ולא ידע מה קרה ובמה "זכה" שהינו מוזמן לקודש הקודשים בליל א' דראש השנה?!

ההפתעה וההלם חלפו חיש מהר, כאשר הרבי שואלו: "מה שלום בתך הקטנה שנפלה היום?", והוא משיב "ב"ה, הכל בסדר".

"באמת, היא מרגישה טוב?" – "כן, ב"ה, בסדר, מאומה לא קרה". "אם כך", ממשיך הרבי ואומר, "תמסור בבקשה לרעייתך כי במצב כזה, עליה לשמור על עצמה ולא לרוץ במהירות"...

הוראה: מכאן רואים את גודל אהבת ישראל העצומה של הרבי. כל אחד יודע, או יותר נכון משער במחשבתו, מהי עבודתו הקדושה של הרבי בליל א' דר"ה, כמה דמעות ובכיות הוא שופך עבור כלל ישראל, כמה כוונות בתפילה בליל א' דר"ה. והנה, הרבי לא שוכח את מצבה של ילדה קטנה שנפלה ומתעניין אצל אביה לשלומה.

(הרב יוסף הרטמן)

שעון ביום-טוב

בשנת תשי"ב התוועד הרבי ביום השני של חג הסוכות. לפנות ערב הרבי נטל ידיים והתחיל את ההתוועדות. באמצע שאל מתי השקיעה, ואז הסרתי את השעון שהיה על ידי ונתתי אותו לרבי. אחרי ברכת המזון הרבי החזיר לי את השעון ואמר לי: יישר כוח, אבל תדע שלא לובשים שעון ביום טוב.

(ר' מאיר הארליג)

גשמיות ורוחניות

הרבי היה מחלק 'לעקאח' בערב יום הכיפורים, ולאלו שלא נכחו אז – בהושענא רבה. פעם עבר בהושענא רבה אחד שכבר קיבל ביום כיפור, והתנצל על כך שמבקש פעם שניה, לפי שבתו הקטנה אכלה את פרוסת ה'לעקאח' שקיבל.

אמר לו הרבי: היא הרי אכלה רק את הגשמיות, ואילו הרוחניות נשארה ('זי האט דאך אופיגעגעסן נאר די גשמיות, אבער די רוחניות איז געבליבן'). ונתן לו פרוסת 'לעקאח'.

(כפר חב"ד גליון 283 עמ' 25)

ברכה בחול-המועד

הרב רבי אפרים אליעזר הכהן יאלעס היה מהמשתתפים הקבועים בהתוועדויות של הרבי, ובחול המועד פסח, מידי שנה בשנה, נהג לעלות ולקבל את פני הקודש, על פי הוראת חז"ל 'חייב אדם להקביל פני רבו ברגל'.

בעת אחד הביקורים הללו פתח הרב בבקשת ברכה עבור נכדיו, שנלוו אליו. לאחר חילופי דברים אמר הרבי: מסתמא יכתבו את השמות בחול המועד, שהרי מצד אחד ישנה שעלה לגבי כתיבה בחול המועד, ומאידך, חול המועד הוא עת רצון וזמן נעלה, ואם כן כדאי לכתוב בחול המועד.

(כפר חב"ד גליון 283 עמ' 23)

מסירות נפש

ידוע שהרבי היה שולח מידי שנה בשנה את אנ"ש והתמימים לתהלוכה בשמחת תורה לבתי כנסיות אחרים כדי לשמח יהודים בעת ההקפות, והיו שהלכו למקומות רחוקים וכשהיו חוזרים ל 770 כבר היה אחרי ההתוועדות באמצע ההקפות.

בשנים הראשונות נשלחו כמה מהתמימים גם לבית הכנסת של הרה"ג ר' ניסן טלושין ז"ל, שהיה מקורב לרבי. בית הכנסת שלו היה רחוק מ 770, ולכן ארכה ההליכה כמה שעות, הלוך וחזור. כשהגיעו לבית הכנסת קיימו כמובן את השליחות במילואה, שמחו ורקדו כדבעי, ולאחר מכן, כשחזרו ל 770, השעה כבר הייתה מאוחרת: אחרי ההתוועדות ואפילו באמצע ההקפות.

לאחר שמחת תורה, כשביקר הרב טלושקין אצל הרבי, הביע תודה לרבי על ששלח את התמימים לשמח יהודים בבית הכנסת שלו. הרבי היגב ואמר שהתודה מגיעה להם, לתמימים, בפרט שאצלם זה היה כרוך במסירות נפש. הרב טלושקין הבין שהרבי מתכוון על עצם ההליכה למקום רחוק, ואמר שאכן ודאי מגיעה להם תודה כשהולכים כל כך הרבה שעות. חייך הרבי ואמר: לא לזה התכוונתי – עצם ההליכה, לא זו מסירות הנפש שלהם, אלא שהם יודעים שכאן, ב 770, מתוועדים "גישמאק", ואף על פי כן מוותרים על זה כדי ללכת לשמח יהודים בעת ההקפות – זו מסירות נפש".

(הרב יהודה לייב גרונר)

*
הוספה – סיפור אודות אתרוג קלבריא:
סיפר הרה"ח ר' מנחם מענדל פוטרפס: כשהייתי ילד, סיפר לי זקני:
פעם הייתי אצל הרבי הצמח צדק בחג הסוכות, ולילה אחד נודע בין החסידים שהרבי יושב עכשיו בסוכה עם בניו הקדושים. אדיר היה חפצי לשמוע מה שמדברים שם, ולכן טיפסתי על הסוכה, ושמעתי שהרבי אומר: תודה לא-ל, שפעלתי בשלוש ערים שיקיימו מצות אתרוג כפי שסבא שלי, אדמו"ר הזקן, רצה – באתרוג מקאלאברי.

והסבא סיים: אני מספר לך עכשיו, וכשתהיה אתה סבא – תספר אף אתה לנכדים שלך...

לתגובות והערות: יעקב קם
[email protected]
נייד: 0544-924770