לעבן מיט דעם רבי'ן:
באדיבות מכון השיחה היומית

להאזנה לחצו על כפתור ההפעלה, או באופצייה הנוספת:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן

(תרגום מילולי חופשי, בלתי מוגה)

לקראת פסח, אבל לכל-הפחות לא יאוחר מלקראת שבועות – עליכם לסיים ולהגיש את ה"סמיכות"!

[כפה"נ שפנה לראש-הישיבה דישיבת תות"ל ואמר לו:] מסתמא תקשו ותייגעו אותם, אבל סוכ"ס תתנו [הסמיכה] מסתמא.

כלומר, אין זה צריך לבוא בנקל. - "לא יגעת" אינו ענין.

לחיים ולברכה.

אחדים מהם רואה אני כאן, את השאר אינני רואה. מסתמא ימסרו להם הדברים.

- אם יעשו כן בעה"ב ואברכים תבוא גם עליהם ברכה.

[אח"כ המשיך כ"ק אד"ש מה"מ בשיחתו:] בכלל סדר מוזר יש כאן: דובר על כך שבחורים ילכו לחזור חסידות בבתי-כנסיות.

טעם הדבר הי' – בשתיים: ראשית בשביל תועלת הבחורים, כדי שידעו לחזור חסידות בעל-פה, ובמילא עי"ז גם ילמדו חסידות – שהרי אי אפשר לחזור לפני הלימוד... התועלת השנית היא – מצד תועלת בתי-הכנסיות, תועלת הבעה"ב הנמצאים בביהכנ"ס.

ובכן, בשלמא לגבי התועלת הראשונה, כדי שילמדו חסידות וידעו חסידות – הרי, האברכים והנשואים, ועאכו"כ הבעה"ב הבאים בימים, חושבים הם כבר, שאצלם ה"ז כבר "כמונח בקופסא", ואין הם צריכים אלא "לאוורר" זאת מזמן לזמן, ובמילא על "אוורור" אומרת הגמרא בנוגע למציאה שצריך לאוורר אותה וחוקרת האם יש בפעולה זו שוה פרוטה או לא שוה פרוטה, ויש בזה פלוגתות שלימות, ראיות והוכחות, כמה שווה איוורור מציאה, אבל יגיעה, או לשנן המאמר ולילך לבית-כנסת ולחזור עליו – בזה אינו מחוייב, כי עבורו אין הדבר חסר.

אבל אעפ"כ מותר הרי לחשוב גם על תועלת בתי-הכנסת, ומתי אפשר לפעול ביתר-שאת על בעה"ב? – בשעה שרואה שמגיע אדם גדול, שאמנם יודע כבר חסידות, ואעפ"כ משפיל עצמו לנמוך ממנו וחוזר בפניו מאמר, ואינו חוסך מזמנו ובלבד לזכותו – הרי, אז הלה יושפע מזה הרבה יותר!

ובמילא, אפילו נניח שצדקו בטענתם, שהם כשלעצמם אינם זקוקים לזה – אבל אעפ"כ, דבר ישר הוא שיחשבו ע"ד טובת יהודי אחר, ובעבור אותו יהודי "ימסרו נפשם" וילמדו מאמר חסידות, וידעוהו גם בעל-פה, או רק חציו – בהתאם להשיעור ש"בעה"ב אמריקאי" יוכל "לסבול" בפעם הראשונה... – ואח"כ לילך לביהכנ"ס ואף לחזור עליו!...

ועד"ז בנוגע לענין ד"נרות להאיר" בכלל, שאין זה ענין לבחורים בלבד, ואח"כ, בשעה שיוצא מן הישיבה, הרי הוא "אדם חפשי", ונעשה בבחי' בהמה שבמדבר, שאין עלי' בעלים – ובכן, גם בשעה שיוצאים מן הישיבה הריהו "בהמה" שיש לה בעלים – "בהמות הבייתיות".

והראי' לזה היא, דאיתא בגמרא ביצה, שהסימן הוא היכן לנה הבהמה: אם לן במדבר, ה"ז סימן שאכן למדבר שייך הוא. משא"כ אם כשמתחיל להחשיך הריהו חוזר בריצה וצועק: אבוי! נעשה חושך והוא חוזר בריצה לבית – ה"ז סימן שיש עליו בעלים.

יש עליך בעלים? – עליך להרגיש הבעלות גם ביום! ואם בשעות האור מתרוצץ הוא בפראיות ו"מי יאמר לו מה תעשה" אז, להיותו כבר "כלי שנגמרה צורתו" ו"כלי שנגמרה בטהרה" – על-זה אומרת המשנה שאעפ"כ הכלי צריך טבילה בקודש, וידוע הביאור בזה בחסידות, ש"טבילה" אותיות "הביטל", היינו, שאם רצונו להתקשר עם הקודש, הנה ככל שגדל בטחונו העצמי שהוא "נגמר בטהרה" – כך גדילה הראי' שזקוק הוא לטבילה גדולה יותר בקודש.

ולכן אין זה ענין לבחורים בלבד, אלא ייתכן שהדבר שייך יותר לבעה"ב, לאברכים ולאלו המחשבים עצמם כבעה"ב, שעליהם ליקח חלק בהעבודה שמסר רבינו הזקן לכל מקושריו, והרי בשעת החתונה אין יוצאים (ח"ו) מסוג זה, אלא אדרבה – עי"ז מכניסים עוד אחת בסוג זה, ואח"כ כשזוכים לדור ישרים מבורך הריהו מחנכו מלכתחילה באופן שלא יידע ממציאות אחרת כלל.

- קיבלתי מכתב מא', הכותב שרצונו שבנו יידע, שמלבד הקב"ה וליובאַוויטש אין שום דבר, וזוהי תכליתו, ושאר הענינים – אינם מציאות אלא תעתוע בלבד, אחיזת עיניים, וזוהי "שאלה" האם מותר לברך עליהם ברכה... ילדו צריך לדעת – כך כותב אליי – ילדו צריך לדעת, שישנו הקב"ה, והקב"ה ברא את ליובאַוויטש, וכל שאר הענינים אינם במציאות.

וזאת צריך גם בעה"ב לפעול בעצמו. שהרי בעה"ב עלול יותר לטעות בזה, לפי שיש לו עסק עם הוויות עוה"ז, ועסקו בפרנסה, וטוען, שע"פ שו"ע חובה עליו לעסוק בזה, "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", חובה עליו איפוא להקדיש כו"כ שעות למסחר או לשאר ענינים דל"ט עובדין דחול – וא"כ יתכן שיטעה בזה יותר, ולכן עליו לחקוק בליבו, שמלבד הקב"ה וליובאַוויטש, כלומר חוץ מהקב"ה ותורת החסידות, חוץ מהקב"ה והתורה – מלבדם אין מאומה; ובאם ישנה מציאות אחרת – אין זה אלא לפי שיש צורך בה כדי למלא רצון העליון: כדי לקיים מצות אתרוג – חובה שתהי' פיסת אדמה ועץ עלי', וכן מישהו שיזרע את הגרעין, ואח"כ ישקה ויפקח וכו' כדי שיהודי יבוא לאחר כמה שנים ויברך על האתרוג, ובמילא המציאות ההיא אינה מציאות אמיתית, אלא ענין טפל...

ולעתיד לבוא יחוש זאת בבשר הגשמי, אבל ברוחניות ה"ז מאיר אצלו גם עתה בנשמתו. ועתה ה"ז זמן המוכשר לזה אפילו הבעה"ב, ועאכו"כ – אלו שקבעו שיעורים קבועים, ובשופי, בתורת החסידות, בתורת בעל ההילולא.

מה שדיברתי בתחילה, שהבחורים שדיברו עמהם ילמדו להוראה, אין זה ענין ש"לדרשא קאתינא", אלא הכוונה לזה בפועל ממש; והבחורים שלא דיברו עמהם בזה, אבל הם ראויים לזה – עליהם ג"כ לקבל זאת עליהם ובפועל ממש, או הלילה או מחר בבוקר, לגשת לעבודה בפועל – מתאים לסדרי הישיבה בשאר הלימודים שבהם מחוייבים, הן בלימודי החסידות והן בלימודי הנגלה, ולהוציא הוראה או לקראת פסח, ולכל הפחות לא יאוחר משבועות.

וכן הבעה"ב הראויים לזה, ה"ז דבר נכון ביותר שיחשבו גם הם ע"ד הענין דידיעת הוראה.

שמעתי פעם מהרבי,
- בכלל - זוהי הנהגת בית הרב. אבל כבר אמרתי פעם, שכשהרבי הי' מספר לי מעשה – הי' יודע תיכף, שיום לפני או יום אחרי אפרסם הדברים, בע"פ, בכתב או בדפוס – עכ"פ "סוד" זה לא יישאר...

אלא שהיו חילוקים: היו ענינים שהרבי הי' אומר לי לשמור אותם אצלי – ואז נזקקתי לבקש ולהוציא רשיון; אולם היו ענינים שהרבי לא הגבילם מלכתחילה.

ובכן, כיון שהרבי גילה זאת, ה"ז סימן שיש לזה שייכות גם לאחרים. –

הרבי אמר אז, שמנהג בית הרב הי', שקודם החתונה היו צריכים להוציא "סמיכות" להוראה.

ועד"ז הי' עמו בפרט: הוא התחתן – כמדומה לי – בגיל י"ז שנה. ובכן, לפנ"ז הוא למד במיוחד להוראה.

- כלומר, ע"ד הרגיל הי' לומד תורה בתור לימוד התורה, אבל קודם החתונה רצה אדמו"ר נ"ע שיוציא סמיכות, והוציא סמיכות מכמה רבנים, ונראה שגם ייגעו אותו היטב – ככל שעלה בידם "להתנקם" בו אז... - אבל סוכ"ס נתנו לו גם הסמיכות, שכן לא נשאר להם עוד במה ליטפל אליו... כלומר, הוא זכה לזה "בכשרות", לא בתור "נהמא דכסופא" אלא מתוך יגיעה, "יגעת".

וכיון שהרבי סיפר זאת ה"ז הוראה לרבים ג"כ, שכאשר רוצים לבנות בנין עדי עד, ואז הרי אי אפשר לרוץ לרב מידי כמה דקות – לכן יש צורך שיהי' רב בבית.

ובמילא יש צורך, שיהודי הרוצה לבנות בנין עדי עד – מן הסתם יכול להרשות לעצמו לכל הפחות [ידיעת ענינים באו"ח ויו"ד - כלומר].

כאן ישנם סוגים שונים...

פעם ידעו, שכדי לקבל סמיכות לרבנות אזי דבר ראשון צריך לדעת ללמוד היטב, ואח"כ צריך לידע טור ושו"ע [כל החלקים, או לכה"פ ב' חלקים: יורה-דעה ואבן-העזר]; ואילו עתה הסדר הוא, שתחילה מתחילים או מקיצור שו"ע, ואח"כ מוסיפים ה"באר היטב", ואח"כ מוסיפים שו"ע ט"ז וש"ך, ואם נותרו כבר זמנים פנויים – מוסיפים גם טור וב"י, קטעים קטעים...

אבל שתהי' לכה"פ סמיכות באופן כזה, שידע "את המעשה אשר יעשון", אשר לזה צריכים פשוט שתהי' לו ידיעה בשו"ע אורח-חיים, ובשו"ע יו"ד, ומעט ענינים באבה"ע ג"כ. אבל לכל הפחות ידיעת ענינים ביו"ד ובאו"ח – ה"ז דבר שבהכרח, אם לא רוצים ליכשל – כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק – בהלכות שבת ובכו"כ הלכות הנוגעים לידע "את המעשה אשר יעשון".

אלא שכאן (בבעה"ב) לא נוגע הענין בפועל ממש, לקבל התעודה, תעודה שבה יכתב בחתימה שיש לו סמיכות להוראה – אלא שתהי' לו היכולת לקבלת התעודה, וכיון שהוא בבחי' "הראוי לבילה" – אזי התעודה עצמה אינה מעכבתו.

אבל בפרט ה"ז לגבי בחורים שמהם תובעים בפירוש שיקבלו גם התעודה, ואזי ידעו הכל, שהם השלימו ופעלו ענינם. ובשעה שישלחו אותם ליבחן אצל מחמיר בנתינת הסמיכה – מסתמא יושלם ענינם כדבעי...

וע"י שיקבלו עליהם החלטה זו ביום הילולא של בעל הילולא ובעל השמחה הזו, אשר ענינו הי', שבבואו למעזריטש ניתנו לו משם ב' ענינים: ענין עריכת שו"ע לרבים, [לא רק לחסידים, אלא עבור כלל ישראל], וענין תורת חסידות חב"ד [ולהפיצה ג"כ לכלל-ישראל] – אזי מקבלים סיוע מיוחד, להמשיך ההחלטה בפועל ממש, ושתהי' בהצלחה בזמן ובהצלחה ברוחניות ובהצלחה בגשמיות.

לחיים, לחיים.