פרק א'
נדודים בין ישיבות מחתרתיות

מאמר ומוסד לזכרו

הלם וזעזוע אחזו ביהודי ארצות הברית ובחסידי חב"ד ברחבי תבל, עם היוודע דבר הירצחו של הרב דוד אקונאוו הי"ד בדרכו לבית הכנסת בתוככי שכונת קראון הייטס אשר בעי"ת ברוקלין, ניו-יורק. הרבי אמר מאמר מיוחד לזכרו, ובעת אמירת המאמר קולו של הרבי נשנק שוב ושוב מבכי עצור. הרבי ביקש שיקימו מוסד לעילוי נשמתו, וכתב מענה מפורט כיצד ואיך לעשות זאת, ואף בחר את שם המוסד: "אוהל דוד".

"דוד ראמנער"

הרה"ח ר' דוד אקונאוו המכונה "דוד ראמנער", נולד בעיירה האוקראינית מירגרוד, בחודש תמוז תרע"ב. הוא היה הילד הרביעי של הוריו הרה"ח ר' אפרים ומרת אסתר אקונאוו. מבוגרים ממנו היו שני האחים אברהם וחיים והאחות רבקה. אחריו נולדו עוד שתי אחיות מרת סימא ומרת שרה.

בילדותו עברה המשפחה לגור בעיר ראמען, שם התגורר החסיד הרה"ח ר' יחזקאל (חאצקל) גרינפרעס שהיה מהמקורבים הגדולים אל כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע. הוא היה ידוע כתלמיד חכם גדול, שהיה לומד שבע דפי גמרא מידי יום, ובכל לילה לאחר כל השיעורים שלו היה חוזר 81 פרקים משניות - עם זאת היה גביר גדול, שהיה עושה חסדים רבים עם אחרים. מספרים כי היה אופה מצות עם כל ההידורים, והיה מוכרם בזול יותר מאשר מצות פשוטות, בכדי לזכות כמה שיותר יהודים עם מצות מהודרות לפסח.

הוי גולה למקום תורה

ר' חאצק'ל היה משוחח עם הבחורים הצעירים, על המעלה של "הוי גולה למקום תורה". למרות שבראמען הייתה ישיבה, היה הוא אומר כי כאשר לומדים רחוק מהבית, הלימוד נראה לגמרי אחרת, כך הצליח להשפיע במשך השנים על כמה תלמידים לעבור ללמוד בישיבות תומכי תמימים ברחבי ברית המועצות, על התלמידים הללו נמנו גם הרה"ח ר' אבא לוין המכונה "אבא ראמנער", והרה"ח ר' חיים וולוביק המכונה "חיים ראמנער".

דיבוריו החוזרים ונשנים של המשפיע, נכנסו לליבו של דוד, והוא הסיק כי עליו לעזוב את העיר, ולעבור לישיבת תומכי תמימים באחת מערי ברית המועצות. הוא שוחח בנושא עם הוריו, אולם הם בשום אופן לא הסכימו שייסע מהעיר, הם חששו כי עקב גילו הצעיר, לא יצליח להסתדר בישיבה ואף יהיה רעב בימי לימודיו בישיבות הרחוקות מביתו.

באותה תקופה היה הנוהג של 'טעג' בישיבות, ומפני כך הם חששו שלעיתים למשפחות עצמן אין כיצד לפרנס את בני משפחתם, וכך גם האורחים בני הישיבות לא מקבלים די אוכל. כמובן שמי שהיו לו הורים עשירים, הם שילמו סכום הגון, בכדי שבנם יקבל סעודות כסדרן. אבל המשפחה לא נחשבה לעשירה, ואביו הסתפק בלימודים בישיבה המקומית.

הסבא (אבי אמו) ר' הירשל היה יהודי חסידי, שעוד זכה לראות את אדמו"ר המהר"ש (ואף שמע את תפילתו בשנת האבילות תרכ"ו-תרכ"ז), והוא אחז שכן צריכים לתת לדוד הצעיר לנסוע לישיבה, והיה רגיל לומר: "דוד לא יאבד שם", חרף דברי הסבא ורצונו העז של דוד, ההורים לא ניאותו להסכים לנסיעה הטומנת בחובה, תנאי מחיה לא קלים.

ר' חאצק'ל שיכנע את דוד שיפסיק לאכול בבית (כעין שביתת רעב), עד שיתנו לו לנסוע. ומאז דוד הפסיק לחלוטין לאכול בבית, אבל בחשאי ר' חאצק'ל היה מביא לו אוכל לבית הכנסת. לאחר כמה ימים, אמו בכתה ואמרה שהיא כבר מסכי עד עתה גדל בבית הוריו, יצליח להסתדר בישיבה, שהתנאים בה לא היו קלים, בגלל רדיפות הקומוניסטים. הם גם לא ידעו, כי את כניסתו לעול מצוות, יחגוג באחת מהישיבות המחתרתיות, יחד עם ידידיו לספסל הלימודים ולא עם הוריו.

מראמען, יצא לישיבת תומכי תמימים בקרעמנצ'וג, שנוהלה על ידי המשפיע הנודע הרה"ח הרב ישראל נח הגדול (בליניצקי). תקופה מסויימת למד התמים דוד, יחד עם ידידו התמים נחום לבקובסקי.

פעם בשעת הלימוד נכנס לבית המדרש הרבי נשיא דורנו, שהיה ידוע אז כבנו של הגאון החסיד המקובל הרב לוי יצחק שניאורסאהן רבה של העיר דנייפרופטרובסק, וידעו כי הוא למדן גדול. הבחורים עסקו אז בלימוד מסכת בבא מציעא דף ל' עמוד ב'. במימרתו של רב יוסף על הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה (יתרו יח, כ) - והודעת להם - זה בית חייהם, את הדרך - זו גמילות חסדים, ילכו - זה ביקור חולים". שאלו אותו התמימים פשט ברש"י על המקום, שמפרש את המילים זה בית חייהם - "ללמד להם אומנות להתפרנס בו חוקות ותורות כתיבי ברישיה דקרא". הרבי הקדים ואמר: "בהשקפה ראשונה נראה לי". והמשיך והסביר להם את הפשט, באופן כזה שלא היה מקום לקושיות.

בקיץ תרפ"ז, כאשר הלך וגבר הלחץ מצד השלטונות על הישיבה בקרעמנצ'וג, הורה הרבי הריי"צ להפחית שם את מספר התלמידים, אז הוחלט להעביר כיתה אחת ואת המגיד שיעור הרב יחזקאל הימלשטין לפאלצק. הכיתה שעברה לפאלצק למדה אצל המשפיע הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן.

שוטרים ואקדחים בידיהם

לאחר חג הפסח תרפ"ח עבר ללמוד בנעוועל, שם למד בין היתר עם ר' אבא ראמענער (לוין) ור' משה ויטעבסקער (וישצקי). שם למדו אצל הגאון הרה"ח יהודה עבער הי"ד. שיעוריו של הרב עבער נודעו בעמקותם הגדולה. הוא היה רגיל ללמוד פשט ברש"י, כך שכל שאלות התוספות תורצו. בשיעורים שלו, היו התלמידים מרותקים לדבריו, עד שהייתה משתררת דממה מוחלטת.

"פעם אחת - סיפר ר' דוד - באמצע השיעור, כשכולם היו שקועים בדבריו של הרב עבער, נכנסו למקום שני שוטרים ואקדחים בידיהם. כאשר הרב עבער שת ליבו לכך, הפסיק מיד מלימודו. השוטרים הביעו את תדהימתם לנוכח התלמידים שהיו שקועים כל כך בלימוד, עד שלא חשו בכניסתם. השוטרים פקדו על הרב עבער להמשיך להרצות בפני התלמידים. הרב עבער אמר שאינו לומד עם התלמידים, רק שהם שאלוהו והוא השיב להם, אולם השוטרים לא "קנו" את התירוץ, והובילו את כולם למעצר".

הבחורים שוחררו תוך זמן קצר, אולם הרב עבער נענש, הוא אולץ לנקות את הרחובות. הרב עבער נהג ללבוש בגדי שבת בעת שניקה את רחובות העיר, בכדי להראות שבעת שמקבלים קנס על לימוד התורה צריך ללבוש בגדי שבת. ולמרות עבודתו המייגעת בשעות היום, מסר לבחורים שיעור בשעות הלילה.

פעם אחת גויה ראתה אותו מנקה את הרחוב, והיא לקחת ממנו את המטאטא ואמרה שרב אינו צריך לטאטא רחובות. כך אירע כמה פעמים עד שהשוטר אמר לו שאינו צריך עוד לבוא.

נדודים

בתקופה ההיא, הנדודים בין הישיבות, היו צעד הכרחי. המעקבים והרדיפות, אילצו את ראשי ומנהלי הישיבות, להורות לתמימים לנדוד ממקום אחד למשנהו, בכדי שלא יתפסו חלילה על ידי המשטרה החשאית, וכך המשיך התמים הצעיר לנדוד - מנעוול נדד דוד להומיל.

מידי יום חמישי הבחורים היו נוסעים עם סירה מעבר לנהר לעיירה וייעטקא, שם התגורר הרה"ח ר' דוד הורודוקער (קיוומאן), שהיה מתוועד עמם בליל שישי. בהתוועדות גם למדו ליקוטי תורה, היה מאוד מעניין ללמוד עמו מכיון שהוא ידע את כל העיין'ס בעל פה, והוא היה מסבירם לתמימים.

פעם אחת, דוד הצעיר, התלבט בפשט באחד ממאמרי המשך 'תרס"ו', והוא שאל את ר' דוד הורודוקער, באם הפשט כך או אחרת. ר' דוד השיבו מיד כי הפשט הוא כאחד האופנים. שאלו ר' דוד הצעיר מה ההכרח לומר שהפשט הוא אכן כך? ור' דוד ענה כי כך הוא הבין את הפשט מתי שהוא שמע את המאמר מאדמו"ר הרש"ב נ"ע.

בתחילת שנת תרפ"ט הגיע לחרקוב, שם למדו התמימים בבית הכנסת "מצ'נאסקי שול", בו היו גם מניינים של חב"ד. המשגיח היה הרב יהושע קארף, שהיה בוחן את התלמידים מפעם לפעם.

על הישיבה בחרקוב סיפר ר' דוד:

"כל החורף למדנו בבית הכנסת, אך בקיץ פחדו ושכרו בית בכפר [סמוך לעיר] אצל גוי ולמדנו 6 תלמידים עם הרב יהושע קארף. בסוף קיץ תרפ"ט בוטלה הישיבה בחרקוב. אחדים נסעו ליקטרינוסלב".

הנשמה חזרה לעולם

בחרקוב למד דוד עם עוד בחורים בבית הכנסת, והתאכסן אצל הרה"ח ר' מענדל דייטש. ובחדרו התאכסן גם הרב איצ'ה מתמיד הי"ד (הרב יצחק הורוביץ) שהיה ידוע אצל החסידים כי הוא אינו נוהג לשכב לישון, הוא היה רגיל לומר (תוכן הדברים מתורגם מאידיש): הרי שינה היא אחד משישים ממיתה, מילא אם נרדמת ללא רצונך, נו, אז בידיים של הקב"ה חוטפים מיתה, אבל להציע את המיטה ולשכב לישון בכדי למות, פע, זה לא.

היה זה באחד הלילות, באמצע הלילה, ר' איצ'ה שם לב שדוד תוך כדי שינה, הרים את ראשו, ומיד רצה לחזור לישון, ר' איצ'ה רץ אליו עם ה"נטילת ידיים" שלו (למרות שדוד הכין גם לעצמו) וציוהו ליטול באומרו: מכיוון שהנשמה חזרה לעולם, אין צורך להסתובב לצד השני, אלא לקום לשבת וללמוד!

כאשר ר' דוד סיפר זאת לאחר שנים רבות, אמר: "נו, אם ר' איצ'ה מביא את הנטילת ידיים, לך תעיז לומר לו משהו".

מלווה של ר' איצ'ה מתמיד

מתי שר' איצ'ה היה צריך ללכת למקום כלשהוא, היה מישהו צריך ללוותו, מכיון שהיה לו קוצר ראיה, היה דוד מלווהו בשעת בוקר מוקדמת, כשהיה הולך לבית כנסת להתפלל. דוד היה מקפיד לקרוא קריאת שמע בזמנו עם תפילין, פעם אחת, ר' איצ'ה התעכב באכסניה, ודוד ביקש לומר קריאת שמע עם תפילין, לכן שאל את ר' איצ'ה אם יוכל לתת לו את התפילין. בתחילה סירב ר' איצ'ה אבל מכיון שלא הייתה ברירה, ר' איצ'ה הסבירו את הכוונה האמיתית שצריכה להיות בעת הנחת תפילין, ורק אז מסר לו את התפילין.

בזמן שדוד הניח את התפילין, ר' איצ'ה עמד לידו, וכאשר סיים את קריאת שמע, מיד הסיר ממנו ר' איצ'ה את התפילין של ראש.

ר' דוד סיפר על הזהירות הגדולה של ר' איצ'ה מ'יחוד'. אמו של ר' מענדל דייטש, התגוררה בבית בנה. פעם אחת אירע שכל בני הבית יצאו, מלבד האמא הזקנה של ר' מענדל, ור' איצ'ה שהיה עטוף בטלית ותפילין. מבלי הבט על הסכנה הנשקפת באותם ימים אפלים, יצא ר' איצ'ה למרפסת, וכך ראוהו היטב ברחוב. לאחר זמן, שאלוהו כיצד עשה זאת, הרי העמיד עצמו בסכנה, והשיב כי הרי זה 'איסור יחוד'. אמרו לו הרי היא אישה זקנה, ואתה בכלל חולה. ר' איצ'ה השיב: יצר הרע אומן במלאכתו, והוא יכול לעשות מאישה זקנה - צעירה, ומחולה - בריא!

מידי יום ר' איצה היה הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית והיה נשאר שם עד לאחר מעריב. פעם אחת ביקש שילוהו הביתה עוד לפני השקיעה, כאשר נשאל מדוע השיב שהיום ראש חודש, והוא רוצה לאכול סעודת ראש חודש. ומה הייתה סעודת ראש חודש שלו, חתיכת דג מלוח עם תפוח אדמה מבושל.

זיכרון מופלא

מחרקוב נדד ר' דוד לדנייפרפטרובסק כפי שסיפר לאחר שנים רבות:

"התאספו שם כעשרים תלמידים. המשגיח היה הרב מענדל פוטרפס, גם הרב נחום לבקובסקי היה שם. למדנו שם עד טבת או שבט תר"צ, באו מהמשטרה ביום שישי ומצאו בעזרת נשים חבילות שלנו. סגרו וחתמו את בית הכנסת. במוצאי שבת, בשעה אחת אחר חצות, נכנסנו דרך החלון לקחת את החבילות וברחנו".

משם שב לביתו בראמען, אחר כך נסע לעיר נובוזיבקוב, שם למד עם עוד תמימים כשנה וחצי עד ראש השנה תרצ"ג. הרב שלמה יוסף זווין רבה של העיר סייע לתמימים, ור' דוד היה מאוד קרוב אליו ואף שמע ממנו סיפורים חסידיים.

לאחר למעלה משלושים שנה, כאשר יצא ר' דוד מברית המועצות, פגש את הרב זווין, וסיפר בפניו סיפור ששמע ממנו בהיותו תמים בנובוזיבקוב! הרב זווין התפעל מאוד מהזכרון המופלא, של החסיד שזוכר סיפור חסידי שסופר על ידו לפני עשרות שנים.

פרק ב
ניסים בחדר החקירות ובלשכת הגיוס

ללמוד בתנאים קשים

בגלל התנאים הקשים בישיבות, ר' דוד המשיך נדוד והגיע למוסקבה, שם ניסה למצוא עבודה. אולם כאשר הרה"ח ר' שניאור זלמן שניאורסאהן מחשובי חסידי חב"ד, התכונן ליציאה מברית המועצות, קרא לקבוצת בחורים ובהם ר' דוד ושאלם: "בזמנים כאלו מתאים שתהיו בעלי מלאכה?" הוא ביקש לערוך רשימה כמה כל בחור צריך כדי מחייתו, והוא ישלח להם את הסכום המתאים, דרך גיסו הרב זלמן בוטמן או דרך הרב בן ציון שם טוב, ובגלל הסכנה מינו את ר' דוד, כממונה שיקח את הכספים עבור כולם. ובגלל מעשהו זה של הרב שניאורסאהן, שבו הבחורים לשבת וללמוד.

לאחר חודש, ר' דוד נכנס לר' זלמן בוטמן לבקש את הכסף, אבל הוא אמר שהכסף עוד לא הגיע, כך גם ר' בן ציון שם טוב הודיע שהוא לא קיבל את הכסף. שאל דוד את ר' בן ציון כיצד על הבחורים לנהוג? אמר ר' בן ציון - אמור לבחורים שילוו כסף. עבר חודש ועוד חודש וכסף אין. אמר דוד לר' בן ציון, כי בכדי להלוות צריך גם כסף להחזיר. השיבו ר' בן ציון: כמה שבחור יותר לומד, הוא נהיה יותר חסידישער. וכמה שבחור הוא יותר חסידישער כך הוא יהיה אברך יותר חסידי. וכשיהיה אברך יותר חסידי יהיו ילדים יותר חסידיים. וזה דבר שנוגע לדורי דורות, ואיך יכולים לקחת אחריות לומר לבחורים, להפסיק ללמוד וללכת לעבוד?

הבחורים, המשיכו בלימודם חרף כל המכשולים והקשיים.

ר' דוד ידע לנגן ניגונים חסידיים כדבעי, וכאשר ניגן היו חסידים גם המבוגרים שבהם, שהתפעלו ממנו. מספר הרה"ח ר' דוד חן מכפר חב"ד:

"בתקופה בה גר במוסקבה, נהג מפעם לפעם לנגן ניגונים חסידיים, ואבא הרב יהודה חן ע"ה, כאשר היה שומע את ניגוניו, היה מתפעל מאוד ואמר לא פעם כי בואו של ר' דוד למוסקבה הסבה לו נחת רוח, בגלל הידע המיוחד שלו בנגינת ניגונים חסידיים".

בגן עדן עם רבותינו נשיאינו

במוסקבה היה חסיד ברסלב, שהיה פועל על התמימים, לנסוע לאומן לציון של רבי נחמן מברסלב, אבל הצלחה לא הייתה לו. יום אחד הוא החליט לשכנע את ר' דוד בכל מחיר, שכן הבין שאם דוד יסע, בעקבותיו יבואו עוד בחורים. לשם כך קבע עם ר' דוד חברותא ללימוד גמרא מידי יום. לאחר זמן קצר אמר לדוד שהוא נוסע לאומן: אתה רוצה להצטרף שאל? דוד השיב בשלילה. וכך היה מספר פעמים, עד שהוא שאל את דוד: מה אתה לא אוחז שרבי נחמן מברסלב היה צדיק?" השיבו דוד: "ודאי שהוא היה צדיק".

נו? אם כן אינך מאמין שהוא אמר שמי שיבוא לציון שלו, כשיגיע זמנו, הוא יקח אותו עם הפיאות ויביא אותו אליו לגן עדן? אמר לו דוד: אני מאמין בזה. אמר לו הברסלבער: אז למה אתה לא נוסע לאומן? השיבו דוד? בגלל שאני מאמין, לכן אינני נוסע לאומן, כי אם אסע לאומן, ליד הרבי שלי אני לא יהיה, ולי עדיף להיות בתור אל הרבי שלי, מאשר להיות לימינו של הרבי שלך.

יש לציין כי הרבי נשיא דורנו בשיחתו (שמובא להלן) לאחר רציחתו של ר' דוד אמר: "הוא נמצא כבר בגן עדן, עם רבותינו נשיאינו".

חקירת משטרה

ר' דוד שכר במוסקבה חדר אצל ר' שמואל לובאשיצקי (שניידער), ולא שיער מה יתרחש באכסניה זו. פעם אחת הגיעו הנ.ק.ו.ד. לבית משפחת לובאשיצקי בכדי לעצור את ר' שמואל. בתקופה הנוראה ההיא - כאשר השלטון הקומוניסטי, עצר חסידים רבים והם נאסרו לתקופות ממושכות או הוגלו - היו חסידים שחששם הגדול ממעצר גרם להם לעזוב את ביתם בשעות היום, וגם ר' שמואל לא היה בביתו בעת שמלאכי החבלה הגיעו לעוצרו. אנשי הנ.ק.ו.ד. לא התייאשו ובאו שוב בלילה, בשעת מעשה דוד שכב במיטתו, ושומע איך אחד מהשוטרים אומר לשני: "מסתמא הוא בסדר כיון שהוא לא ברח".

דברים אלה הרגיעו אותו, כי כעת ידע שאינם עוקבים אחריו, אולם מסקנתו היתה מהירה מידאי. לא עבר זמן ארוך, והוא קיבל הזמנה להגיע לחקירה במשטרה. ביראה וברטט, סר לתחנת המשטרה, והוכנס לחדר החקירות.

הוא שאל את דוד אם הוא דתי, ודוד ענה בחיוב. כאשר נשאל אם הולך לבית הכנסת, ענה גם בחיוב. ואז נשאל אודות עוד כמה מתפללים בבית הכנסת ואז השיב דוד: "אני הולך לשם להתפלל לבורא עולם, לא בכדי להיפגש עם מישהו. ממילא איני מכיר איש מהמתפללים".

כאשר הגיעה לדוד הזמנה שניה להגיע לחקירה, תיחקר את חבריו לגבי שאלות המשטרה, והם אמרו לו כי בפעם השנייה זה אחרת לגמרי וקשה הרבה יותר: שואלים נחקר אחד בחדר אחד, ואת הנחקר השני בחדר השני, ואחר כך מעמתים אותם אחד מול השני. דוד שמע זאת, והחליט שהוא אינו הולך.

מובן שזה לא היה כה פשוט. במוסקבה היה צריך להיות אישור מגורים מיוחד. דוד הלך למשרדי השלטונות והצהיר שהוא עוזב את מוסקבה, ואז נלקח ממנו אישור המגורים. משם נסע ליעגארווסק עיירה מאה קילומטר ממוסקבה, בה חיו כמה חסידים. שם התגורר בביתו של הרב עוזיאל חזנוב. מידי בוקר נסע עם הרכבת למוסקבה, ובלילה שב לאכסניה. כך הצליח לחמוק מחקירות נוספות.

"ובטח ישמיעני טוב"

כאשר הגיע לגיל גיוס, שלח אל הרבי הריי"צ בקשת ברכה ובירר האם להתלונן על בעיות ראיה שהיו לו, או להגיד כי הוא חלש בגופו בכלל. הרבי השיבו במכתב שיתאונן רק על עינו, "ובטח ישמיעני טוב".

בעת שהגיע הזמן להתייצב, לא ידע דוד כיצד לנהוג, שהרי חייבים לבוא מגולח ומקורח, אולם אם יבוא לשם עם זקן חשש פן יגלחוהו בתער, ועל כן אולי כדאי להוריד את זקנו בלי תער. לבסוף לא הצליח להתגבר ולגלח את עצמו, והגיע ללשכת הגיוס כשהוא מעוטר בזקן מלא.

בלשכה התלונן על בעיות בעיניו, כפי הוראת הרבי הריי"צ. בסיום הבדיקות הרפואיות נשאל מדוע לא התגלח, הוא נזכר אז בסיפור אודות אדמו"ר הזקן בבית סוהר, שהשיב על כל השאלות חוץ מהשאלה על והנפש השנית בישראל, שלא השיב אלא חייך, ויותר לא שאלוהו על כך. ר' דוד החליט בנפשו לעשות גם כך, הוא חייך ולא השיב, ויותר לא שאלו אותו. לאחר הבדיקות הוחלט כי יהיה לו ססטוס ביניים: בעיתות שלום יש לו "פטור" מלא מהצבא, ואילו בימי מלחמה אסור לו להישלח לחזית, רק לסייע במטבח וכדומה.

הקרב על סטלינגרד

בשנת תש"א, כאשר הנאצים ימ"ש פלשו לברית המועצות, רבים נמלטו מאיזור החזית, ובהם הוריו שהגיעו לעיר סטלינאבאד (כיום - דושנבה), ור' דוד נקרא להתייצב בלשכת הגיוס בסטלינאבאד. בלית ברירה היה עליו להיטלטל עד העיר הרחוקה, ולסור ללשכת הגיוס. כאשר הראה את מסמכיו הרפואיים, גיחכו עליו ואמרו: כאשר יירו עליך, תוכל לראות כבר טוב. ושלחו אותו לסטלינגרד (כיום וולגוגרד), שם כידוע היו קרבות מרים וקשים, וחיילים רבים נפלו חללים.

קרב סטלינגרד הינו אחד מהקרבות החשובים ביותר במהלך המלחמה ונחשב לאירוע שגרם למפנה במלחמה שהיה בין הסיבות לניצחון הצבא האדום על הנאצים. במהלך הקרב, הנאצים ניסו לכבוש ללא הצלחה את העיר והטילו עליה מצור, הצבא האדום, ניסה ללא הרף להדוף את המצור, ובמשך מספר חודשים, לחמו חיילי הצבא האדום בחירוף נפש מול צבא גרמניה ימ"ש, ובמהלך הקרבות נהרגו למעלה מ-2 מיליון חיילים ואזרחים משני הצדדים.

כאשר הלחימה היתה בשיאה, הצליח ר' דוד בנס לחמוק מהחזית. היה זה כאשר הגיע ראש השנה (תש"ג), ר' דוד לא רצה לחלל את החג, והודיע כי הוא חש ברע, ולכן אושפז בבית רפואה, אלא שהוא נכנס לשם בריא ונהיה דווקא שם חולה, שכן נדבק במחלה מסוכנת.

הגרמנים ימ"ש שיגרו פצצות דווקא על הבית רפואה עד שהבניין עלה באש. בעת השריפה נמלט ר' דוד מהמקום, ונדד בשדות ריקים סביב העיר במשך שבוע. הוא ניזון משעועית ירוקה לא מבושלת שמצא בשדות, למרות שסבל ממחלה שפגעה גם במעיו. לבסוף הגיע למחנה צבא, שם נתפס ונשלח לאיזור אחר, אלא ששם הצליח להשתחרר בגין הבעיות הרפואיות מהן סבל בעיניו.

בדרך חזרה להוריו, עבר דרך טשקנט שבאוזבקיסטן. החסידים בטשקנט הביטו בו כמו על אחד שקם לתחיה, כיון שידעו שמי שנשלח לחזית סטלינגראד לא שב בחיים. הרב שלמה חיים קסלמן שכאמור לימדו בעבר, כאשר ראהו חלף בו רעד, וקרא בהתפעלות גדולה: "ברוך השם, ברוך השם".

כל זה היה מברכת הרבי הריי"צ "ובטח ישמיעני טוב".

פרק ג
הק.ג.ב. בעקבותיו

הזדמנות שהוחמצה

לאחר שהתראה עם הוריו בסטלינאבאד, נסע לסמרקנד וממנה שב לטשקנט, שם השתדך עם מרת בתי' רבקה זובאראווסקי מנעוועל, וכעבור זמן התחתן בטשקנט. בתום המלחמה, ביקשו ר' דוד ורעייתו להבריח את הגבול דרך לבוב, אולם אביו ר' אפרים ביקשו להישאר בברית המועצות, בכדי למצוא שידוכים לשאר אחיו ואחיותיו. האפשרות האחרת הייתה לצאת כל בני המשפחה מברית המועצות, אולם העלויות היו גבוהות, ולא היה לבני המשפחה די כסף.

אבל כאשר ר' אפרים ראה שכל החסידים נוסעים, ואין בשביל מה להישאר, אמר לר' דוד: "סע, ומה שיהיה יהיה". ר' דוד שמע בקול אביו, ונסע עם רעייתו למוסקבה, משם ביקש לנסוע ללבוב, אולם כאשר הגיע למוסקבה נודע כי בלבוב נעצרו החסידים שאירגנו את הבריחה. ר' דוד חשב שעם הזמן תתאפשר שוב היציאה, ולכן התעכב עוד במוסקבה, עד שהבין כי הבולשת תרה אחר חסידי ליובאוויטש, אז שב לטשקנט, שם נולד לו בנו ר' מאיר שי'.

שאלו על "דוד ראמנער"

עם בואו לטשקנט, לכל לראש היה עליו לדאוג לפרנסה, והדבר היה מורכב ביותר. בכל עבודה יש בעיה של חילול שבת, ולכן ניסה לפתוח עסק עצמאי, וכך יוכל להימנע לחלוטין מעבודה בשבת. הוא סיכם עם יבלחט"א הרה"ח ר' זאב סירוטה (כיום בנחלת הר חב"ד, ולימים מחותנו של ר' דוד), כי הוא יקנה סחורה, ור' זאב ימכור אותה בחנות באחד השווקים של טשקנט.

ערב שבת אחד, הלכו השניים יחד בכדי לסכם על רכישת החנות בה ימכרו את התוצרת, ובדרך חזרה אמר ר' זאב לר' דוד כי היום קראו לאביו הרה"ח ר' מרדכי סירוטה לק.ג.ב., ומסתמא מדובר על דברים של מה בכך. ר' מרדכי סירוטה היה מהמארחים הגדולים בימי השואה, והוא גם סידר לפליטים רבים מסמכים בכדי שיוכלו לשהות בטשקנט בהשקט ובבטחה. ר' זאב חשב אולי מדובר במשהו הקשור לאורחים.

הם המשיכו ללכת יחדיו ועברו דרך רחוב קרל מרקס, בו שוכן מטה הק.ג.ב. עם התקרבם לבניין, הבחינו בר' מרדכי סירוטה העומד מול הבניין. ר' זאב ניגש לאביו ושאלו מה אירע בחקירה ומדוע הוא כעת ממתין שם. ר' מרדכי סיפר כי כבר שעתיים, שאלו אותו שאלות, וכעת נתנו לו הפסקה של כמה דקות, להתאוורר ברחוב. בין היתר שאלוהו מה הוא יודע אודות הרבי הריי"צ, אודות "דוד ראמנער" והרב דוד לבקובסקי (אחיו המבוגר של הרב נחום לבקובסקי).

כאשר ר' דוד שמע זאת, נחרד, הוא הבין כי הק.ג.ב. מנסה לעלות על עקבות חסידי חב"ד. החשש ממעצר היה גדול והוא נרתע מלשוב לביתו, פן אנשי הק.ג.ב. ממתינים לו כבר שם. לכן אמר לר' זאב שיודיע לאשתו כי במוצאי שבת יסעו לאחיו ר' אברהם, המתגורר בעיר קראסנלוטש.

מבלי הבט על הסכנה, ר' דוד הלך אל ר' דוד לבקובסקי להודיעו על דבר הסכנה המתרגשת ובאה, אבל משום מה ר' דוד לבקובסקי חשב כי מחפשים את אחיו ר' נחום ולא אותו. ר' דוד אקונאוו התעקש כי יש בידו מידע מוצק שמחפשים אותו דווקא ולא את אחיו ר' נחום, ואף הציע לו שיצטרף אליו לקראסנלוטש, אולם ר' דוד לבקובסקי, החליט להישאר בביתו.

הק.ג.ב אכן חיפש את ר' דוד לבקובסקי, ובשלב מסויים הוא נעצר, ונפטר כתוצאה ממחלה במרתפי הק.ג.ב.

"כורך ספרים"

מביתו של ר' דוד לבקובסקי, נסע למקום סתר, שם שהה במשך השבת. במוצאי שבת עלה יחד עם בני משפחתו על רכבת, ובסופה של נסיעה ארוכה הגיע לקראסנאלוטש, שם שהה בתחילה בבית אחיו ר' אברהם. לאחר זמן הצליח לסדר מקום מגורים עבור בני משפחתו, וכעבור תקופה, גם הוריו הגיעו להתגורר במקום.

לקראת לידת בנו השני, נסעה רעייתו לחרקוב, מכיוון שסבלה מבעיות בריאות, שהחלו בעת ה'בלוקדה' - המצור של הנאצים על העיר לנינגרד בימי מלחמת העולם השניה. בית הרפואה בקראסנלוטש היה ברמה לא גבוהה, לכן הרופאים סירבו לקחת אחריות עליה. בחרקוב נולד בנו השני - ר' צבי הירש, ולאחר הברית שבה המשפחה לקראסנאלוטש.

בעית הפרנסה, בה נתקל עוד בטשקנט, עמדה בפניו שוב. באותה תקופה נאסרה העבודה בבתים שהיתה מפלטם של יהודים שומרי מצוות, שביקשו לעבוד מבלי להגיע למקום העבודה בשבת. אבל לאחר שנאסרה העבודה בבתים, היה קושי רב באיתור עבודה ללא חילול שבת. ר' דוד החל לעבוד ככורך ספרים, עבודה קשה עם הכנסה מועטה, כפי שמספר יבלחט"א בנו ר' מאיר:

"החוק חייב את הבנקים והחברות הגדולות, אחת לחודש, לכרוך את כל המסמכים החשובים שלהם, ולהכניסם לארכיון. ומכיון שאת המסמכים אסור להוציא מתחום הבנק או המשרד, הכורך הוזמן אל הבנק או החברה, ושם שהה יום ולעיתים מספר ימים עד לסיום עבודתו. בכל עיר היו רק כמה כורכים מסוג זה, וידיהם היו עמוסות עבודה.

"ומה עם שבת? אם הבנק הזמינו לכרוך בשבת, יכל לומר כי ביום זה הוזמן לעבודה במקום אחר. בדרך כלל הצליח ללא קושי להתחמק מעבודה בשבת, ובכל אופן קרה שבאחד המקומות, היתה כמות גדולה של עבודה, הזמינו אותו ליום רביעי, והוא הבין כי לפחות שלושה ימים עליו לעבוד. בשל כך, עבד ביום רביעי עד השעות הקטנות של הלילה, והמשיך כך גם ביום חמישי, וביום שישי בבוקר סיים את העבודה. כמובן הכל בתואנה, שהוא כבר מוזמן למקום אחר...

"למרות שהכל נעשה חוקי, היה חשש כי עיניים רעות, יבחינו כי מידי שבת, הוא נמנע מלעבוד, לכן בשבת נמנע כמעט מלצאת את הבית. ובכלל הפחד מהמלשינים היה גדול, ומקטנות הרגילו אותנו הילדים, לא לספר על יהדות בחוץ. היו יהודים, שבתמימות היו שואלים אותנו אם אנו יודעים לומר 'מודה אני', 'שמע ישראל', ואם היינו מדקלמים להם תפילות או פסוקים, הם בתמימות היו אומרים זאת בבית, או לעוד חבר יהודי, ואז הדברים היו עלולים להתגלגל לאוזני השלטונות, ואז רע ומר יהיה עתיד משפחתנו".

"תתוועד עם החסידים"

כאשר מלאו לבנו הבכור ר' מאיר 16 שנים, ר' דוד שלחו ללמוד בסמרקנד. ולאחר שנה כל המשפחה הגיעה לסמרקנד. ר' דוד עבד לפרנסתו, ומפעם לפעם מסר שיעור בישיבה החב"דית שהייתה קיימת שם.

מפעם לפעם נאלץ לנסוע בשל העבודה ליישובי האיזור, בכדי שיוכל להביא פרנסה לביתו. פעם אחת כאשר לא היה בבית, אלא בנסיעת עבודה. הגיע שליח מטעם ר' מענדל פוטרפס לקרוא לר' דוד. כאשר שב לביתו, סר היישר לביתו של הרב פוטרפס לשמוע מה רצה לומר לו. באותה תקופה התכונן ר' מענדל לקראת יציאתו מברית המועצות בהשתדלות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ר' מענדל אמר לר' דוד: "אני נוסע, ומבקש ממך שתתוועד עם החסידים".

"אודות פרנסה אל תדאג" , אומר לו ר' מענדל. "אשלח לך משם חבילות עם בגדים, שאתה תמכור כאן" ואכן כך ר' מענדל עשה. כאשר החבילות החלו להגיע המצב בגשמיות נהיה יותר טוב.

נפטרה משברון לב

אחת הבעיות שהעיבו על חסידי חב"ד בברית המועצות, היה החוק המחייב לשלוח את הילדים ללמוד בבית הספר, בו קיבלו התלמידים חינוך קומוניסטי-כפרני. ר' דוד ורעייתו לא רצו לשלוח את ילדיהם לבית הספר, אולם השלטונות אילצו את כלל האזרחים, להכניס את ילדיהם ללימודים באופן מסודר.

בלית ברירה, הלכו הילדים לבית ספר, אולם בשבתות נעדרו מהלימודים, למרות שהנהלת בית הספר, הפעילה לחץ תוך צעקות גידופים ואיומים. ר' דוד ומרת בתיה רבקה לא הסכימו בשום אופן, שילדיהם ילכו לבית הספר בשבת.

בעיה גדולה נוצרה לקראת סוף שנת הלימודים, אז החלו הבחינות והיו חייבים לבוא בשבתות לבית הספר. מרת בתיה רבקה לא התייאשה כלל, וקנתה בבית רפואה מסמכים המוכיחים כי הילדים אינם בקו הבריאות.

פעם אחת עשו לבן ר' צבי הירש גבס על היד בכדי שלא יוכל לכתוב.

המנהל בבית הרפואה היה מכור לטיפה המרה, ותמורת קצת וודקה, היו יכולים לסדר אצלו הכל, אבל כאן התערב מנהל בית הספר, כאשר ראה מסמך שאחת הבנות הייתה בבדיקה בבית הרפואה, לא האמין, ואמר כי לכם בודאי הפתק הזה עלה כסף רב, אבל אצלי הוא לא שווה כלום, ולכן בתכם תיאלץ להישאר עוד שנה באותה כיתה.

מרת בתיה רבקה הייתה שבורה מאוד מזה, כי לאחר כל הקשיים עד שקיבלה את הפתק, כעת הוא לא שווה מאומה. שיברון לבה, החליש את גופה ובדרכה מבית הספר הביתה, חשה ברע, ושכניה סייעו בעדה להגיע לביתה.

מאוחר יותר התברר כי ההתמוטטות בדרך הביתה, הייתה אירוע מוחי קל, ובגינו חמשה ימים אחר כך, בערב שבועות היא נפטרה. הטרגדיה היתה גדולה מאוד, שכן הילדים עוד היו קטנים, וכך ביום בהיר, נותרו יתומים מאמם.

ר' דוד, המשיך לגדל את ילדיו במסירות, וחינכם ללכת בדרכי התורה והחסידות, ללא פשרות. ואכן כל ילדיו המשיכו בדרכו - דרך ליובאוויטש, זאת חרף האווירה הכפרנית ששררה בבתי ספר בהם למדו.

פרק ד
"זיידע" בירך והמשפחה יצאה מברית המועצות

ההזמנה בטלה בעקבות הפטירה

הלימודים של הילדים, הקשיים למצוא פרנסה בה אפשר לשמור שבת, המעקבים והרדיפות מצד השלטונות, כל הבעיות הללו, הביאו את ר' דוד לנסות לצאת את ברית המועצות, אלא שבכדי לקבל אישורי יציאה, עבר תלאות רבות.

עוד בשנת תרצ"ב, כאשר היה בן עשרים בלבד, הורהו אדמו"ר הריי"צ להשיג מסמכים בכדי לצאת, אבל אז הדבר לא יצא אל הפועל. שוב ניסה לקבל אישורי יציאה, כאשר ילדיו היו קטנים בעוד רעייתו היתה בין החיים, אז החל בניסיונות שונים בכדי לקבל אישורי יציאה. בכדי לצאת את ברית המועצות, הייתה דרושה לכל לראש, הזמנה של קרובי משפחה הגרים בארץ ישראל.

לרעייתו של ר' דוד מרת בתיה רבקה הייתה אחות בארץ ישראל, והיא שיגרה הזמנות לאחותה גיסה וילדיהם, אבל לדאבון לב, עוד טרם הספיקו למסור את המסמכים ל'אוביר' משרד ההגירה, ומרת בתיה רבקה הלכה לעולמה. ומכיון שההזמנה היתה של קרובת משפחתה, ההזמנה בטלה ומבוטלת, ור' דוד שוב היה צריך להתחיל הכל מהתחלה.

על החתום: "מ. זיידע"

למרות הכל, הוא כלל לא התייאש באומרו: "כיון שבשנת תרצ"ב הורה לי הרבי הריי"צ להשיג מסמכים בכדי לצאת, אני חייב למלאת הוראה זו כעת". ולמרות קשיי התקשורת עם ארצות הברית, הצליח לשגר לרבי נשיא דורנו, בקשת ברכה וקיבל מענה ברוסית, במכתב בירכו הרבי שכל משאלותיו יתמלאו ללא קשיים "ובמלוא המידה". המכתב כתוב ברמזים, והרבי חתם עליו כפי שנהג במכתבים לחסידים בברית המועצות: "מ. זיידע". מ. - רומז על שמו של הרבי, וזיידע - סבא.

להלן תירגום המכתב:

"לדוד יקירי, שלום!
"בשמחה קבלתי דרישת שלום ממך. שמחתי להיוודע גם שקבלת 'הזמנה' לגור יחד עם קרוביכם, והנני מאחל לכם אושר רב. יתן השי"ת שכל משאלותיכם יתמלאו ללא קשיים ובמלוא המידה, וביחוד שאנו עומדים לקראת החגים. במיטב האיחולים לשנה החדשה לכולכם.
"מ. זיידע".

התשובה הזו כמובן חיזקה את רוחו, ומיד ביקש מגיסתו שתשלח הזמנות חדשות, ובתוך זמן קצר, קיבל אישור יציאה לנסוע לארץ ישראל, ממש כפי תשובתו של הרבי: "ללא קשיים".

אוזניים לכותל

לאחר שקיבלו רשות לצאת, היו צריכים להתאמץ להשיג ויזה לארץ הקודש. כאשר ר' דוד היה בשגרירות ישראל במוסקבה, ביקש ספרים של הרבי, כי כך שמע מאחרים שאפשר לקבל שם ספרים. בתשובה כתבו לו על פתק כי "אוזניים לכותל", וסימנו לו לשתוק, ומיד נתנו לו ארבעה חלקים של ליקוטי שיחות של הרבי, ר' דוד החביא את הספרים בתוך בגדיו ואת הספרים הביא לסמרקנד.

בספרים אלו התיר רק ליחידי סגולה ללמוד לבדם. אבל בכדי שיוכלו ללמוד את תורת הרבי, העתיקו מתוך הספרים, והחסידים למדו מתוך ההעתקים, ובכדי שאיש לא ידע כי מדובר בהעתקים מתוך ספרים חדשים, כתבו על ההעתקים תאריך של מאה שנה קודם - למשל במקום תשי"ב - תרי"ב.

הקשר נותק?!

כאשר כל המסמכים היו מוכנים, יום אחד הגיעו אנשי הק.ג.ב. והודיעו כי שני הבנים מאיר והירשל, חייבים להתייצב בלשכת הגיוס. הק.ג.ב. עשו זאת בכוונה בכדי להשהות את הנסיעה. ר' דוד אמר לקצין כי הם כבר נסעו למוסקבה, הקצין אמר לו שאם כן יחתום, כי קיבל את הצו המורה להם להגיע ללשכת הגיוס.

ר' דוד לא רצה לחתום, ואמר שהקשר עמם נותק, ולכן לא יוכל להעביר אליהם את הצו, ומפאת כך הוא לא יחתום. האמת הייתה שהירשל היה בחדר השינה, ושמע את הדין ודברים בין אביו לאנשי הק.ג.ב.

כאשר הללו עזבו את הבית, ר' דוד נכנס לחדר שינה, ואמר להירשל: "עד שאנו יוצאים מברית המועצות, אינך יוצא מהחדר הזה, כדי שלא ידעו שהנך כאן". כך גם הודיע למאיר, שלא יצא מהישיבה, בה שהה באותה עת. כאן ראו את ברכת הרבי מתגשמת, שכן הרבי כתב להם שיהיה 'ללא קשיים ובמלוא המדה', והנה למרות הכל הם יוצאים.

ברגע שיתאפשר, המשפחה יצאה מסמרקנד ברכבת לטשקנט, ומשם לרוסטוב במטוס, ומשם באוטובוס לקראסנלוטש, שם שהו יחד עם הוריו ואחיו, עד לאחר חג הפסח.

אצל הרבי

לאחר פסח תשכ"ז, המשפחה נסעה למוסקבה, שם התאכסנו אצל הרה"ח ר' מאיר יוניק שי'. משם יכלו אמנם לטוס, אבל לשם כך היה עליהם להמתין זמן רב, ולזאת חששו, לכן נסעו ברכבת עד וינה, משם טסו לארץ ישראל.

תקופה קצרה לאחר הגיעם לארץ הקודש, ר' דוד קנה דירה בשיכון חב"ד בלוד, שם בנו מנחם מענדל למד בתומכי תמימים, ואילו שני בניו הגדולים מאיר והירשל למדו בישיבה גדולה בכפר חב"ד.

בחודש אלול תשכ"ז, ר' דוד עם שני בניו הגדולים באו לרבי לתשרי. הרבי ביקש מהגבאים שהאורחים החדשים, יעמדו לידו, וכך היה. לאחר יום כיפור, ר' דוד נכנס ל'יחידות', והרבי ביקשו לספר על חיי היהודים והחסידים בברית המועצות. ר' דוד סיפר לרבי בין היתר, כי בהיותו בברית המועצות כבר קיבל ד' חלקים ראשונים של ליקוטי שיחות, והחסידים כבר למדו והעתיקו מזה. הרבי אמר כי מסתמא תלשו משם את עמוד השער, ר' דוד השיב: דווקא לא, בגלל שגם זה 'מחיה נפשות'. הרבי הגיב בחיוך רחב, והדברים גרמו לנחת רוח גדולה.

הרבי הורה לו להישאר בארצות הברית, בכדי לגייס כספים עבור ארגון 'עזרת אחים', שפעל רבות לטובת אלו שנותרו בברית המועצות. הוא סבב בערי ארצות הברית, וסיפר בהתלהבות רבה, על חיי היהדות בברית המועצות, תחת הדיכוי הקומוניסטי. וסגנון דבריו, הביא לתרומות נכבדות ביותר. הרב משה לברטוב מנהל 'עזרת אחים', סיפר כי כאשר היה צריך לשלוח אחריו עוד שליח שיגייס כספים, ידע שתהיה שוב הצלחה גדולה, בזכות הרושם האדיר שהותיר ר' דוד.

הרה"ח ר' ישראל שי' גורדון סיפר, כי ר' דוד בא לעיר מגוריו דאז מסצו'סטס, ויחד עמו הלך לכמה גבירים, ובזכות דבריו היוצאים מן הלב, גוייסו סכומים גדולים שלא בערך בכלל לתרומות שהיו מגיעות בדרך כלל למוסדות המקומיים.

ר' ישראל סיפר כי אחד הגבירים ביקש להבין לעומק, את אורח החיים היהודיים בברית המועצות, ועל כך השיבו ר' דוד במשל:

"לנפוליון היה מנהג שלאחר כיבוש עיר היה עובר בה, והתושבים היו מוחאים כף לכבוד הניצחון. פעם כאשר עבר דרך עיר שכבש, הבחין ביהודי הניצב בצד ומחייך, שאלו נפוליון מדוע אתה מחייך? היהודי חשש מעונש כבד, ולכן ענה שלא חייך. נפוליון הבין מדוע היהודי לא אומר את האמת, והבטיחו כי לא יפגע בו לרעה, רק שיסביר לו מדוע חייך. אמר לו היהודי מכיוון שאתה נפוליון כזה נמוך, כל אחד פה יותר גדול ממך ויכול להרוג אותך, ובכל אופן כולם פה עומדים במורא גדול ומוחאים כף. שאלו נפוליון: מה אכן ההסבר לכך? אומר לו היהודי: "באמת איש לא מפחד ממך, אלא שאיש אינו יודע מה חושב זה שעומד לצידו, האם הוא חושב אותה מחשבה, או שאולי חושב אחרת. ממילא עומדים כולם בפחד ומוחאים כפיים".

בדברים אלו הצליח ר' דוד להסביר לגביר את המצב המביך ששרר בברית המועצות, כאשר קשה להאמין לכל אחד, פן גם הוא פועל לצד השלטונות.

הניח תפילין למאות יהודים

לאחר חג הפסח - תשכ"ח - חזר בברכת הרבי לארץ הקודש. בארץ הציעו לו כמה הצעות לעבוד, ובכל פעם היה כותב לרבי, ולא קיבל תשובה. עד שהציעו לו להיות משגיח כשרות בצבא, ואז קיבל מיד תשובה חיובית מהרבי. בצבא, פעל ר' דוד רבות, הוא הניח תפילין למאות יהודים, בסוכות נטל לולב עם מאות חיילים, וגם למד שיעורי תורה עם יחידים.

בשנת תשל"ז נסע לארצות הברית, לרגל חתונת בנו ר' הירשל. לאחר החתונה, נכנס ליחידות, והרבי אמר לו שישאר בארצות הברית, עד שימצא חתן לבתו מרת איטה תחי'.

לבינתיים לימד בישיבת אחי תמימים אושען פארקווי. תפקידו היה ללמד ילדים שלא היה להם מרץ ללמוד, או כאלו שנשארו כיתה. היה לו חוש לתת חיות בלימוד, ומפאת כך מתלמידים אלו צמחו במשך השנים גם כמה רבנים ושלוחים חשובים.

פרק ה
הרבי בוכה בעת אמירת המאמר לזכרו

זעזוע

ברכת הרבי התגשמה, ור' דוד מצא חתן לבתו מרת איטא - הרה"ח ר' יוסף יצחק אלטיין, אלא שר' דוד לא זכה להכניסה לחופה... בתקופה שלאחר השידוך ולפני החתונה, הוא נרצח באכזריות.

היה זה בשעות הבוקר המוקדמות של יום חמישי ד' מר חשון תש"מ, ר' דוד שעבר כל כך הרבה תלאות, עמד זקוף מול חוקרי הק.ג.ב., נלחם ללא מורא בנאצים ימ"ש, ודווקא בשכונה החב"דית הגדולה קראון הייטס, נרצח ללא סיבה. הוא היה בדרכו לבית הכנסת, כאשר גוי מקומי ירה בו למוות. הי"ד. עד היום לא ברורה הסיבה שהביאה את השחור לרצוח את ר' דוד, אולי הלה היה שתוי, או שביקש כסף, השוד הסתבך, והתוצאה טרגית ביותר - ר' דוד איש מסירות נפש, שהיה עוד במלוא כוחו, נהרג והוא בן 68.

זעזוע עמוק, אחז בקרב יהודי ארצות הברית וחסידי חב"ד בכל רחבי תבל. היה קשה לעכל כי איש המסירות נפש ר' דוד אקונאוו נרצח בתוככי קראון הייטס. דמעות רותחות זלגו מעיני רבים. בימים הבאים זרמו קהל מנחמים מכל הגוונים, ומכתבי ניחומין הגיעו מנשיא ארצות הברית, מושל ניו יורק, רבנים נכבדים ואישי ציבור רבים. במקביל העיתונות בארצות הברית, פירסמה ידיעות בולטות על הירצחו של ר' דוד.

בכי עצור

תגובת הרבי לרצח הגיעה בהתוועדות שנערכה במוצאי שבת הקרוב - אור לז' מר חשון. ההתוועדות נפתחה במאמר על הפסוק "וירח ה' את ריח הניחוח", ובו התייחס הרבי, גם לרצח המזעזע, כאשר במהלך הדברים נשנק קולו בבכי עצור.

במאמר דובר על מסירות נפש וניסיונות שהיו בגלות ולמרות זאת עוד יש ניסיונות נוספים כמו האירוע האחרון:

"לאחרי אריכות הגלות והגזירות והשמדות ר"ל איך יתכן שכל זה אינו מספיק ונמצאים עדיין בגלות ובחושך כפול ומכופל, ועד שמזמן לזמן ישנם מאורעות כאלה שאין עליהם שום ביאור והסבר כלל, מכל צד ופינה... יש עדיין חושך הגלות, ועד לחושך כפול ומכופל ועד למאורעות כו' בשלוחי מצוה וכו'".

בגמרא דנים בהגדרתם 'שלוחי מצוה', במסכת פסחים דף ח', ושם מדובר על מי שבודק את החמץ, עולה לרגל וכדומה, דהיינו שעסוק במצוה, ור' דוד היה בדרכו לבית הכנסת, והכוונה היא שלמרות כל הגלות וכל הניסיונות, כעת מגיע ניסיון נוסף, שיהודי שהיה בגדר של שליח מצוה, נרצח.

בסיום ההתוועדות שוב היתה התייחסות לרצח. הרבי הורה לפתוח מוסד חדש לזכר ר' דוד הי"ד:

"בנוגע למאורע המבהיל, צריך לקשרו עם ענין של תורה, שיהיה "מושיבין ישיבה על קברו" לייסד מוסד של תורה, בפרט עבור אלו שהגיעו מהמדינה ההיא".

הרבי הדגיש כי ההתוועדות והמוסד קשורים לעליית נשמתו שנמצאת בגן עדן יחד עם רבותינו נשיאינו:

"ובודאי שהתוועדות זו, ועל אחת כמה וכמה המוסד החדש זהו הנחת רוח הגדול ביותר (לא רק בהסכמה אלא נחת רוח הכי גדול), וקשור עם עליית הנשמה וכו', בהיותו כבר במקומו בגן עדן, יחד עם רבותינו נשיאינו, וכיון שמקשרים זאת עם הוספה בלימוד התורה בריבוי - הרי זה יומשך גם למטה בענינים שהם הטוב הנראה והנגלה גם לעיני בשר, כלומר, לא רק ענינים שלעת עתה הם חסדים מכוסים, אלא חסדים המגולים דוקא, חסדים גלויים שנראים בעיני בשר.

"וכל זה - גם כשנמצאים בגלות, וזה ימשיך ויביא בקרוב ממש - את הגאולה מהחושך כפול ומכופל, שאז יראו שגם החסדים המכוסים הם חסדים מגולים, ועד לחסדים מגולים למטה מעשרה טפחים.

"ועד להחסד הכי גדול - כהבטחת הקב"ה - שיוצאים מהגלות ונמצאים בהגאולה האמיתית והשלימה ואומרים (על כללות ענין הגלות) "אודך ה' כי אנפת בי". בקרוב ממש ומתוך שמחה וטוב לבב אמיתיים".

הרבי בחר: אוהל דוד

למחרת ההתוועדות הנזכרת, התאספו קבוצה מאנ"ש, בני המשפחה והנהלת ארגון פר"י שבניו ר' מאיר ור' הירשל הם ממנהליו, ובחרו ועד מיוחד שתפקידו לממש את הוראת הרבי ולהקים מוסד חדש לזכר ר' דוד הי"ד.

הרבי הורה להקים ישיבה ליוצאי "המדינה ההיא", אולם מוסד דומה כבר היה קיים במסגרת ארגון פר"י, ולכן לא היה ברור לחברי הועד, איזה מוסד עליהם לייסד. באסיפה המיוחדת נערך דיון נרחב והועלו הצעות שונות. למחרת בני המשפחה כתבו מכתב לרבי ובו כתבו את ההצעות שהועלו באסיפה:

וזה לשון המכתב:

ב"ה. ח' מר חשון תש"מ
לכ"ק אדמו"ר שליט"א
בהתאם לשיחת כ"ק אדמו"ר שליט"א והוראתו לייסד מוסד חדש על שם אבינו מורנו מוה"ר דוד בר' אפרים הי"ד, נתקיימה ביום א' ז' מר חשון אסיפת אנ"ש שי' בביתנו ביחד עם הנהלת המוסד 'פרי' באותו מעמד נבחר ועד מיוחד והציעו:

א) להכריז בעיתונות וכו' מגבית של חצי מיליון דולר לקנין בנין חדש בשכונתנו, לסידור ישיבה חדשה (במסגרת המוסד פרי) עבור ילדי מדינה ההיא, החל מגיל חמש ומעלה (עד עתה נתקבלו בישיבת 'פרי' רק תלמידים מגיל ח' ומעלה). הרמשה וקבלת התלמידים תתחיל מיד ועד שנשיג הבנין ילמדו במקום אחר.

ב) הצעת שמות למוסד: 'בית דוד', 'אוהל דוד', 'נחלת דוד', 'צמח דוד'. ונבקש שכ"ק אדמו"ר שליט"א יזכנו לבחור בא' משמות אלו או לקבוע שם לפי דעת קודשו.

ג) לקרוא את אנ"ש שי' לאסיפה ביום ד' י' מר חשון (סיום ימי ה'שבעה') בערב או במוצאי שבת קודש דפרשת לך לך, או וירא ולבקש תרומתם למגבית הנ"ל.

"כל זה בא בתור הצעה והננו מבקשים חוות דעתו הקדושה של כ"ק אדמו"ר שליט"א בכל זה וברכתו הקדושה שיהיה בהצלחה רבה ומופלגה".

על הצעות אלו השיב הרבי במענה ובו שישה סעיפים:

1) להכריז בעתונות - אינו מעשי כלל.

2) אין צורך בבנין חדש וגם לא בהקמת מוסד חדש לגמרי (הנהלה, מזכירות וכו' וכו'), נוסף שאיפוא ימצאו כל המתאימים לזה? והרי זה יקח כמה וכמה חודשים וכו'.

3) הצעה שמות למחלקה זו בהמוסד "אוהל דוד".

4) כוונתי היתה לא אסיפת כסף ופרסומת וכו' - כי אם עזר בחינוך בני ישראל שבאו מרוסיה וכיוצא בזה.

5) ויתדברו בזה עם המוסדות דחב"ד שכבר עוסקים בזה אלא שבשותפות עמהם - יעשו כדבעי ובמרץ המתאים וימצאו אנשים שיתעסקו בזה כדבעי וכו' - ומגבית כסף רק לצורך הרחבת הכיתות, יסוד כיתות חדשות, שכירת איש פעיל בכל זה וכיוצא בזה.

6) ויהי רצון שיהא כל זה בלי בטלנות ובהצלחה רבה. אזכיר על הציון.

על פי הוראת הרבי לשתף את מוסדות חינוך חב"ד, בהקמת מחלקת "אוהל דוד"; בניו של ר' דוד נפגשו עם חברי הנהלת תומכי תמימים אושען פארקווי, ישיבת אהלי תורה ובית רבקה והציעו להם שיפתחו כיתות חדשות לילדים 'מהמדינה ההיא', כאשר המלאכה למצוא הילדים והמחנכים ולדאוג להוצאות הכיתות יהיה על אחריות בניו של ר' דוד. ואכן כך הוחלט למעשה, ובסייעתא דשמייא, כיתות חדשות נפתחו מיד וצוות חינוכי מיוחד מונה למחלקה זו שהוקמה בשלושת המוסדות הנזכרים ורישום נערך בין מהגרים מברית המועצות.

ומאז ועד היום למדו ב"אוהל דוד" אלפי תלמידים כ"י, ועד היום בניו ונכדיו של ר' דוד פועלים ללא לאות להצלחת המוסד לנח"ר כ"ק אדמו"ר.