תש"ע = תהא שנת 770 (בע"מ)

השנה ימלאו ה' אלפים 770 שנה לבריאת העולם. בכל 'כתובה' יצטרך הרב מסדר הקידושין (לא רק הרב של כפר חב"ד, אלא גם כל רב מרבני 'דגל') לכתוב "שנת חמשת אלפים שבע מאות ושבעים לבריאת העולם למנין שאנו מונים פה קרית ספר"....

מעבר ל'דידן נצח' הקטנוני שלי, פשיטא שהמספר הזה, בתוככי חסידי חב"ד רבים, מדבר אלי ומרטיט את נימי נפשי.

ברם, כאן באה 'הערת האזהרה': אנא, לא להיסחף, ובהקדים: בימים הקדושים האלה, אנו מרבים בעניינים שהם בבחינת 'סימנא טבא': תפוח מתוק בדבש, ראש אייל/דג, בערב יום הקדוש אכילת 'קרעפלאך', כל אותם 'סימנים' יסודתם בהררי קודש, וחלילה להקל ראש בהם. כידוע שכת 'המשכילים' ראשית דרכם הייתה בהטלת מום וארס בקדשים – בקדושת מנהגי ישראל. אבל יחד עם זאת, ידועה אמרתו השנונה של השרף מקוצק, כי עם הזהירות שלא לאכול אגוז בראש השנה באשר הגימטריא שלו היא 'חט(א)', - יש קודם לכל להיזהר מ'החטא' עצמו...

ב'סימנים' לא סגי. כדי להיות מחוברים ל'ראש' ולקדקוד של קדושת ישראל, לא די באכילת 'ראש אייל'. זוהי בהחלט סגולה נפלאה, זה בודאי מעורר השפעות טובות מלמעלה ומעניק תמריץ למלאך מיכאל, להרעיף עלינו השפעות טובות כדי לזכות ולהיות שייכים בפועל לבחינת 'ראש', אבל לפני הכל, אם רוצים ש"נהיה לראש" שומה שיהיה לנו 'ראש על הכתפיים' כדבעי למהווי. אם חפצים אנו לא 'לאבד ראש' - צריכים טוב טוב לשפשף את החלק הזה העליון של הגוף שאמור להיות 'ראש' ומשכן לחכמה – בהרבה תורה מתוך יראה, ואז מקבלים ראש של בנאדם (מענטש), עם דעות ישרות, שאם לא כן למיחש בעי שמא ה'ראש של אייל' שאכלנו בראש השנה - פעל פעולתו..

* * * * *

ונחזור לעניין האי שתא מספרה-סימנה, כאמור: 770. לא מכבר, שוחחתי עם אחד מוותיקי החסידים בדורנו אשר שאל למספר הטלפון שלי, מספר הכולל איך לא, את ה- '770' – נענה ואמר לי אותו חסיד: "זהו זה, אתה כבר לא צריך ללמוד חסידות, לא צריך להתעסק במבצעי הקודש אותם תובע הרבי, אתה 'מסודר' – יש לך את ה-770 במספר הטלפון. ..

גימטריות, רמזים סימנים, כל אלה תופסים מקום נכבד בספרות התורנית ומקורם טהור באמרותיהם ותורותיהם של מצוקי הדורות. ברם, מעולם לא הייתה הכוונה שאלה ישמשו כתחליפים ל'עבודה' והמשימות העיקריות. הדור שלנו הוא 'דור האינסטנט'. כל דבר חייב להתבצע מיד ולאלתר אף יותר מהר ממהירות האור. איברא, ניתן לחזור בתשובה בריגעא חדא ובשעתא חדא כמעשה הידוע של רבי אליעזר בן דורדייא שקנה עולמו בשעה אחת, אבל, לאו כל אדם זוכה שמן השמים לפתע פתאום ירחמו עליו; כדי שסכין תחתוך טוב ובבת אחת – יש להשחיז אותה כמה שעות לפני כן, ואז, לאחר עבודת ההשחזה - בריגעא חדא היא חותכת. מכל מקום, אכילת ה'ראש אייל' (ואפילו אם הוא עם כל ההכשרים הטובים) עדיין לא הופך אותך ליהודי בעל מוחין.

אנו מכירים לא מעט יהודים מכובדים שטיפחו בטן רחבה וכרס מרשימה לאו דווקא בגלל שמילאו כרסם בש"ס ופוסקים, אלא פשוט מאכילת כל מיני 'סימנים' של ראש השנה, שבת ויו"ט – אמנם על הכרס הלזו חופפים כל ההכשרים הטובים: הרב לנדא, בד"צ וכו', אבל זה עדיין לא עושה אותם ליהודים רוחניים יותר... כדי להיות חסיד לא די שבמספר הטלפון מופיעה הספרה 770, וגם אי אפשר להסתפק בעובדה המעודדת שהשנה מספרה 770. כדי להיות חבדני"ק אין להסתפק ב'מדי'ם של 'סירטוק' ומגבעת קנייטש, כמו שכדי להיות חסיד גור לא די ב'הויזן זאקן', ואינך הופך ל"בן תורה" עקב חליפה מחויטת ועניבת משי. ובענייננו: המספר שבע מאות שבעים של 'בית רבנו שבבל' באיסטערן פארקוויי שבברוקלין ניו יורק, כדי להיות מחובר ושייך 'אליו' צריכים להרבה יגיעה בתורה, התעמקות במאמרי חסידות, עשיית 'אתכפייא' (מושג מספר התניא שעניינו התאפקות מהימשכות אחרי תאוות היתר), מסירות נפש בלי גבול על 'אהבת ישראל', ציפיה באופן של "נפשי חולת אהבתך" למצב של "תאיר ארץ מכבודך" - ביאת המשיח והתגלות אלוקותו ית' בעולם בגאולה השלימה.

* * * * *

אפרופו מה שמביע ותובע המספר -770 אני מרגיש צורך נפשי להתחלק עם הקוראים בתחושות סובייטיביות שלי. שורות אלה נכתבות בדמע כאשר לפני שעות מספר חזרתי מכפר חב"ד מהלווייתו של גיסי היקר החסיד הידוע ר' מאיר פרידמן ז"ל– 'מאיר גיטעלעס' כפי שכינינו אותו בחיבה ל (שהיה אגב צאצא, בן אחר בן, לרבי אברהם 'המלאך' והמגיד ממעזריטש - זי"ע). דיברנו איך צריך להיראות חסיד? ובכן, ר' מאיר ז"ל היה ש"ץ בימים נוראים, והרבה דמעות שפך כאשר עמד מול עמוד התפילה והתחטא בפני קונו (וגם שעה קלה לפני פטירתו בליל א' דר"ה עוד הספיק לומר בניגון 'נוסח' הימים הנוראים "חטאנו צורנו סלח לנו יוצרנו")

ברם, ר' מאיר אדום הזקן ובעל הנפש החסידית הלוהטת באותה התלהבות של עמידה מול ה'עמוד' - באותה חיות ממש שר ורקד עם חיילים במחנה צבאי אי שם בארץ וזאת ביציאתו בשליחות 'הראש' - הרבי זי"ע במטרה לקרב ליבם לאביהם שבשמים גם את אלה היהודים שהם בינתיים בבחינת 'נדחך בקצה השמים'. באותה התלהבות הוא הקים ליד ה'קיוסק' אותו הוא ניהל כמה שנים לצורך פרנסתו – 'בית חב"ד', ושם הוא קירב וקלט בליבו ילדים מ'בתים שלנו' שקצת התבלבלו ו'שכחו' לעיתים שצריכים להניח תפילין, וכך ר' מאיר ישב שעות ארוכות ביום ו'התוועד' בלשונו המושחזת היוצאת מלב אוהב עם הילדים האלה, וצריך היית לראות את החבר'ה האלה הכיצד הם ממררים בבכיה בהלוויתו של ר' מאיר, וזה עורר בכל אחד מהנוכחים את ההרגשה שגם אנחנו, היינו, השיינע אידן ('היהודים היפים') בעיני עצמנו - לעיתים קצת שוכחים את ה"מאין באת ולאן אתה הולך". ..

(המאמר בשלמותו התפרסם בעתון 'שעה טובה')