ר' שושן, שעה טובה

הטלפון בביתו של הרב אפרים סיימון, המתגורר בטינק, ניו-ג'רזי, אינו מפסיק לצלצל. מכשיר הפקסימיליה פולט עשרות פקסימיליות נרגשות; ורק ר' אפרים סיימון עצמו, המחלים מניתוח, אינו מבין על מה המהומה.

הכול התחיל במודעה קטנה באחד העיתונים היהודיים, שצדה את עינו. המודעה סיפרה כי דרוש בדחיפות תורם כליה עבור ילדה בת 12.

"המשכתי לדפדף בעיתון", מתאר ר' אפרים, "אבל המודעה הקטנה המשיכה לרדוף אותי והשתלטה על מחשבותיי. כעבור שעה של התלבטויות מצאתי את עצמי מקיש את המספר שהופיע במודעה. בכל מקרה, הסיכוי שהכליה שלי תתאים, הוא אחד למיליון, אמרתי לעצמי.

"מאחורי המספר עמדה אישה חרדית מברוקלין שעברה השתלת כליה בהצלחה ומאז החליטה להשקיע את זמנה בעניין. היא סיפרה לי על ילדה יהודייה בת 12 שזקוקה בדחיפות להשתלת כליה", משחזר הרב סיימון, שעד אז לא ידע דבר על הכרוך בהשתלת כליה ובתהליך כולו, וחשב כי התהליך דומה לתרומת מוח עצם.

"אמרתי לאישה שגם לי יש ילדה בת 12, והמחשבה שילדה בגיל זה תמות, חס וחלילה, משום שאין מי שיתרום לה כליה, לא תניח לי לעולם, ולכן החלטתי לנסות. האישה אמרה לי בתגובה: 'דע לך שאין מדובר כאן בתרומת מוח עצם, זה הרבה יותר מסובך'. האישה המשיכה לתאר את התהליך והציעה לי להתייעץ תחילה עם בני הבית. סיפרתי זאת לאשתי. היא, כמובן, לא התלהבה בתחילה מהעניין ואולי גם לא ייחסה לו רצינות, אבל כאשר הבינה שאני נלהב ורואה בזה הצלת יהודי ממוות, הסכימה והציעה שנתחיל ללמוד את העניין.

"התחלנו 'להיכנס' לזה ולקרוא על התהליך שכרוך בתרומת כליה", מספר הרב סיימון, "וכמובן, קודם לכן התייעצתי עם אנשי הלכה. כעבור מספר ימים טלפנתי לאישה שפרסמה את המודעה, אבל היא בישרה לי בשמחה שכבר נמצא תורם, והילדה עברה בהצלחה את הניתוח. עם זאת, היא הוסיפה,  היא תשמח לרשום את שמי כתורם פוטנציאלי. הנחתי את האפרכסת והרגשתי שהחמצתי מצווה. אשתי דווקא נשמה לרווחה".

"כולנו משפחה אחת, ערבים זה לזה"

"בתחילה הלכתי עם העניין בגלל ההתלהבות של בעלי", משלימה הרבנית סיימון את הדברים מנקודת מבטה. "בליבי ידעתי שמה שנגזר עלינו – נגזר, ושהקדוש-ברוך-הוא יודע מה שהוא עושה, אבל כאשר בעלי דיווח לי שכבר נמצא תורם מתאים, נשמתי לרווחה והודיתי לה'".

אולם מתברר שזו היתה רק ההתחלה. ר' אפרים כבר היה שקוע כולו בעניין תרומת הכליה והצלת החיים שבעקבותיה. חודשיים מאוחר יותר טלפנה שוב אותה אישה בעלת-חסד, שמקדישה את חייה למען הזולת. האישה ספרה לו על אֵם צעירה לשני ילדים שזקוקה בדחיפות להשתלת כליה.

"אמרתי לעצמי: אמנם אין מדובר בילדה בת 12, אבל מדובר באישה יהודייה, ובשני ילדים קטנים שעשויים, חלילה, להישאר יתומים – וכמובן הסכמתי", מספר ר' אפרים. "אבל אשת החסד שלחה אותי לערוך בדיקת-דם, ולצערי התברר לי שהכליה שלי לא מתאימה לאישה החולה.

"כעבור חודש שוב קיבלתי שיחת טלפון – הפעם בנוגע לצעיר יהודי בן 30 שזקוק לכליה. אמרתי לעצמי שאמנם אין מדובר כאן בילדה קטנה ואפילו לא בילדים העלולים להתייתם, חלילה, אבל אין להפלות בין הצלת חיים של יהודי אחד למשנהו... אבל שוב התברר שהכליה לא מתאימה".



שבועיים לפני פסח, שוב צלצל הטלפון. "יש אצלינו יהודי חסיד סאטמר, אב לתשעה ילדים, שזקוק בדחיפות לכליה, וסוג הדם שלך יכול להתאים לסוג הדם שלו", אמרה האישה מעבר לקו. הרב סיימון, שמשמש כרב קהילת חב"ד בטינק ניו-ג'רזי, ומטבע הדברים היה עסוק בענייני הפסח, לא חשב לרגע על העיתוי והסכים מיד לעבור את הבדיקות הנדרשות.

"נסעתי לבית החולים 'קורנל' בניו-יורק ועברתי את סדרת הבדיקות הנדרשות לבדיקת התאמה. מדובר בבדיקות-דם ובבדיקות אחרות שמטרתן לבדוק אם התורם אכן מצוי בבריאות טובה, והכליה במצב בריא", משחזר הרב סיימון.

"שעתיים לפני ליל-הסדר, כשאנחנו בשיא ההכנות למעמד, שבו אמורים היו להשתתף עשרות אורחים מבני הקהילה, אני מקבל שיחת טלפון מבית-החולים שמבשרת לי שהכליה שלי מתאימה לחולה, אבל עליי לעבור עוד סדרה ארוכה של בדיקות בטרם יוחלט הדבר סופית.

"הדבר הראשון שהרגשתי הייתה שמחה עצומה על שאוכל להציל יהודי", מתאר ר' אפרים. "הפחד היחיד שהיה לי, הוא שאולי אחת הבדיקות תבשר על אי-התאמה. הדבר הבא שרציתי לעשות הוא להתקשר למשפחה של החולה ולהודיע להם שנמצא תורם מתאים; רציתי שתהיה שמחת חג אמיתית לחולה ולמשפחתו, אלא שלא היה לי את מספר הטלפון של החולה. פניתי לאשת החסד שתיווכה בינינו, ולשמחתי, היא מיהרה להודיע לחולה את הבשורה עוד לפני החג.

"נכנסנו לחג כולנו בהתרוממות הנפש ובשמחה גדולה. לרגע לא חשבתי על התהליך, על הכאבים ועל יתר הדברים הכרוכים בעניין. שמרתי את הסוד לעצמי, וסיפרתי את הבשורה לאשתי בלבד. כבר בחול-המועד פניתי לבית החולים, ובתקופה שבין פסח לשבועות עברתי סדרה ארוכה של בדיקות. בשלב זה כבר למדנו היטב את הנושא.

"הדבר הראשון שבדקתי היה העניין ההלכתי. ראשית התבררה לי העובדה הפשוטה שתרומת כליה אינה כתרומת איברים אחרים, ואין בה רציחה, כפי שמדובר במקרים אחרים. כדי להשתיל לב, למשל, צריך לגרום את מותו של התורם, וכך גם במקרים נוספים. במקרה של תרומת כליה אין שום סיכון. הדעה הרווחת הייתה שאמנם אין חיוב לתרום כליה, כלומר התורה לא מחייבת אף אדם לתרום כליה כדי להציל אדם אחר, אבל מאידך, מי שכן תורם – זוכה במצווה גדולה. צריך לזכור שכ-80 אלף איש ממתינים להשתלת כליה, וחייהם תלויים על חוט השערה", אומר הרב סיימון נרגשות.
"כשבדקנו אני ורעייתי את הסיכונים שבדבר, גילינו שמדובר בסיכון כמעט אפסי. קיימים שני סיכונים עיקריים: האחד – אם התורם ייפגע בתאונת-דרכים, למשל, ואחת מכליותיו תיפגענה, אזי לא יהיה לו גיבוי של 'כליה שנייה' מכאן ואילך, ולמעשה, הוא נותר ללא כליה בריאה. הסיכון השני הוא במקרה שהוא יחלה במחלת כליות. שני הסיכונים הם אפסיים לגבי אדם רגיל, ולכן, לאחר שביררתי את ההלכה, יכולתי להמשיך בתהליך".

השלב הבא היה ההתמודדות עם הילדים ועם המשפחה הקרובה. "תכננתי מראש מה אומר לילדיי. סיפרתי להם שפגשתי יהודי יקר, אב לתשעה ילדים, שחולה מאוד במחלת כליה ועשוי אף למות, חלילה, אם לא יימצא לו תורם מיידי. סיפרתי להם שאנו, כעם-ישראל, ערבים זה לזה ומצוּוים להציל חיי אדם, ולכן החלטתי שאנחנו, המשפחה כולה, תעניק מתנה ליהודי החולה – בדמות הכליה שאני עומד לתרום לו. אמרתי לילדים שאין מדובר בשום סכנה עבורי, ואהיה בריא, בעזרת השם, כמו קודם. מדובר רק באשפוז של מספר ימים ובתקופת החלמה של שבועיים.

"הילדים קיבלו את הדברים בהתרגשות ובהתפעמות – דבר שלא קרה לגבי הוריי", מציין הרב סיימון. "החלטתי לספר את הדבר להוריי רק קרוב מאוד למועד הניתוח. תגובתם הייתה סקפטית, וכמובן, מלוּוה בחשש לנזק בריאותי שעשוי להיגרם לי בהווה או בעתיד. רק לאחר שהם הבינו שאני נחוש בדעתי לעשות את זה, וכי כל חיי אצטער אם לא אתרום ליהודי כליה והוא ימות, חלילה, הם החליטו לתמוך בי.

"מי שבאמת הלך איתי לאורך כל הדרך, הייתה אשתי שתחיה", הוא מספר בהערכה. "אמנם בתחילה היא לא 'קפצה' על העניין ורק נגררה אחרי התלהבותי, אבל מאוחר יותר, כאשר למדה את הנושא וראתה עד כמה חשוב לי להציל חיי אדם, היא 'הלכה עם זה' עד הסוף".

חלק מהתהליך שעל התורם הפוטנציאלי לעבור, הוא פגישה עם פסיכולוגית.

"השאלה הראשונה שהפסיכולוגית שאלה אותי הייתה מה המניע שלי, והאם מדובר במניע כספי", משחזר הרב סיימון. "המחשבה שאדם לוקח כסף עבור הצלת חיי אדם אחר קוממה אותי מאז ומתמיד, וכך גם הסחר באיברים. הסברתי לפסיכולוגית שאני יהודי, ו'כל ישראל ערבים זה לזה', ומבחינתי זה כמו לתרום כליה לבן משפחה – תוך כדי שאני מבהיר לה שאין בכוונתי ליטול ולוּ אגורה אחת עבור מה שאני עושה. הפסיכולוגית – אישה לא-יהודייה – השתכנעה, והרגשתי את קידוש-ה' שחוללו דבריי".

"איני יודע דבר על המושתל"

הרב אפרים סיימון נולד וגדל בלוס-אנג'לס, במשפחה חילונית. בגיל 16, בהיותו תלמיד בקולג' המקומי, התוודע בדרך-מקרה לפעילות חב"ד. בשלב זה החל לגלות עניין ביהדות בכלל וביהדותו בפרט.

"התחלתי להתחקות אחר הציבור החרדי ואחר התנהלותו, ואז גיליתי את אהבת-ישראל שמקיימים שליחי חב"ד. התלהבתי מעניין ההקרבה למען הזולת והעשייה למען כל יהודי ויהודי והחלטתי להתקרב אליהם. אחר-כך כבר עברתי לישיבות חב"ד ועשיתי את המסלול החב"די הרגיל. בשלב מסוים הפכתי לשליח חב"ד בפלורידה, ואחר כך בטינק, ניו-ג'רזי", מגולל הרב סיימון בקצרה את מסכת חייו.



אני מציגה לפניו שאלות רגישות – "האם ידעת מראש שהיהודי שאתה תורם לו כליה הוא חסיד סאטמר? האם הנתרם ידע שהתורם הוא חסיד חב"ד?"

הרב סיימון מחייך: "אותי אישית לא עניינה בכלל זהותו של הנתרם. רציתי רק לקיים את המצווה, ולכן לא ביקשתי פרטים אודותיו. אין לי מושג מה הוא עושה למחייתו, למשל, או מה הייחוס שלו... אפילו לא ביקשתי להיפגש איתו קודם לכן. האישה הצדקת שתיווכה בינינו, שעושה את הכול כחסד, בלי לגבות אפילו אגורה אחת, סיפרה לי רק שמדובר ביהודי חסיד סאטמר, ושהוא יודע כי התורם הוא חסיד ושליח חב"ד. האמת היא שמלבד זאת, אני לא יודע דבר על המושתל, ונפגשתי איתו מעט מאוד.

"הפגישה הראשונה שלי איתו הייתה מקרית ביותר", הוא משחזר. "זה היה לפני הניתוח, כאשר הגעתי לסדרת בדיקות אחרונה. הבחנתי בו ממתין בחדר ההמתנה. ניגשתי אליו ובירכתי אותו בחום. הוא הודה לי על מה שאני עושה, וזהו, פחות או יותר. בשבילי זה היה מספיק. ראיתי לפניי יהודי חסידי כבן חמישים שאני הולך להציל את חייו, בסייעתא דשמיא, ולהוציא אותו מאפילה לאורה, וזה הספיק לי".

הרב סיימון מוסיף לתאר את מהלך העניינים. "הגענו, רעייתי ואני, בחמש בבוקר ל'קורנל הוספיטל'. חיכיתי שיהיה מותר להתפלל שחרית, ואז התפללתי. בחדר ההמתנה שוב פגשתי לרגע ביהודי שעומד לקבל את הכליה שלי. בירכנו זה את זה, ואז נקראתי לחדר הניתוחים. זה היה מגוחך", הוא מציין, "בדרך כלל עוברים קודם הרדמה ומובלים לניתוח בכיסא-גלגלים; אבל אני נכנסתי לחדר הניתוח כמו שאני נכנס לחדר רגיל, על שתי רגליי. התבקשתי לעלות על המיטה, נשאלתי איזו כליה אני תורם, והשבתי שמדובר בכליה השמאלית. הדבר הבא שאני זוכר זה שהתעוררתי בחדר ההתאוששות, עם כאבים חזקים אבל נסבלים, כשהדבר הראשון שעלה לי בראש הוא המחשבה שהצלתי חיי אדם".

הרבנית סיימון מוסיפה: "כששהיתי בחדר ההמתנה, בציפייה לסיום הניתוח, פגשתי באשתו של היהודי שנזקק לכליה של בעלי. היא הגיעה לבדה. הבנתי שזו אשתו, ומיד ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, והתחלנו לומר תהילים ביחד. האישה הייתה מתוחה מאוד. כעבור זמן קצר הגיע המנתח והודיע לי שהניתוח עבר בהצלחה. נכנסתי לחדר ההתאוששות ברגליים רועדות. בעלי שכב שם, חיוור ומתפתל מכאבים. התקרבתי למיטה. קולו היה חלוש, והדברים הראשונים שאמר לי היו, 'הכול היה שווה בשביל להציל את חיי היהודי הזה'.

"דמעות עמדו בעייני", משחזרת הרבנית. "הסתכלתי בפניו של בעלי. הן היו חיוורות מאוד מהכאבים העזים, שאפילו התרופות לשיכוך כאבים לא הועילו נגדם".

מאוחר יותר יסביר לי הרב סיימון את פשר הכאבים החזקים שסובלים התורמים: "במהלך הניתוח מחדירים הרופאים לבטן התורם כמות גדולה של גז כדי לנפח את חלל הבטן ולהוציא את הכליה. הגז הזה הוא הגורם לכאבים החזקים שסובלים תורמי הכליות לאחר הניתוח. אני מודה שהיו לי כאבים חזקים, אבל לרגע לא התחרטתי על מה שעשיתי", הוא מדגיש. "בחומר שקראתי לפני הניתוח ובסיפורים שסיפרו מנותחים אחרים, סופר על 'נפילות' במצבי-רוח ועל נקודות שבירה. כמובן, מדובר באנשים שעשו את זה בשביל כסף. אבל אני, למרות הכאבים החזקים, רק רציתי לדעת ולהתעניין מה קורה אצל המושתל".

כעבור שעה הושתלה הכליה בגופו של היהודי, ור' אפרים התבשר שהכול עבר, ברוך ד', בהצלחה.

"בשבילי זה היה הדבר הגדול ביותר"

הרב סיימון אושפז לאחר הניתוח בקומה ה-15 בבית החולים, והיהודי שקיבל את הכליה אושפז בקומה השנייה. למחרת ביקש ר' אפרים לבקר את המושתל. "ירדתי לחדרו, וההתרגשות הייתה עצומה", הוא מספר. "הוא הודה לי על מה שעשיתי, וכעבור זמן קצר חזרתי לחדרי. הניתוח התקיים ביום חמישי. בשבת הגיעה אשתו של המושתל לבקרנו. היא טיפסה את 15 הקומות ברגל כדי לבקר אותנו וגרמה קידוש-ה', כאשר סיפרה לאחיות את הסיפור האישי שלה, ובמיוחד את העובדה שעלתה ברגל בשל שמירת השבת.

"במוצאי השבת השתחררתי הביתה ובאתי להיפרד מהאיש. זו הייתה הפעם האחרונה שהתראינו. אני לא יודע את מספר הטלפון שלו וגם לא את כתובתו. אני גם לא צריך את זה. הוא יודע את מספר הטלפון שלי, ובעצם יודע עליי הכול. בני משפחתו, אחיו ואחיותיו, טלפנו להודות לי וממשיכים לדרוש בשלומי. אני לא מרגיש צורך לדעת פרטים על הנתרם", שב ר' אפרים ומדגיש. "מבחינתי הצלתי חיי אדם, ואת התמורה קיבלתי כאשר הרופא ניגש אל הנתרם ואליי ואמר לנו שהכליה שלי היא כליה מצוינת ובריאה ביותר ונקלטה בהתאמה מושלמת – כאילו נתרמה על-ידי בן משפחה. בשבילי היה זה הדבר הגדול ביותר".

"כרב קהילה, שמקבל את משכורתו מהקהילה, היה עליי להודיע לבני המקום על הניתוח שאני עומד לעבור ועל השבועיים שבהם איאלץ להיעדר", מספר הרב סיימון. "הקהילה קיבלה בהתפעמות את הידיעה על התרומה, ובאופן טבעי, הדברים הגיעו גם לאוזני כלי התקשורת. אני יהודי פשוט ונחבא אל הכלים, אני שונא פרסומת ואף פעם לא רדפתי אחרי הזרקורים", הוא אומר, "על-אף שבמהלך כהונתי כרב קהילה בפלורידה ואחר כך בטינק ניו-ג'רזי היו לי סיבות טובות להופיע בכלי-התקשורת. עכשיו פתאום מצאתי את עצמי מול כלי התקשורת הלא-יהודיים, שביקשו לראיין אותי על מה שעברתי.

"מאוחר יותר התבררה לי ההתלהבות שגילו כלי-התקשורת כלפי המקרה שלי. זה היה אחרי הראיון הראשון, שהענקתי לעיתון המקומי הלא-יהודי. בין השאלות הראשונות שנשאלתי היתה השאלה כמה כסף קיבלתי עבור הכליה... גם כשניסיתי להסביר להם שעשיתי הכול לשם-שמים, וכי לא ביקשתי וחלילה לא הייתי מסכים לקבל דבר עבור התרומה, לא הרפה ממני המראיין והמשיך לשאול אם לא עשיתי את מה שעשיתי כדי לכפר על הנזק התדמיתי לציבור החרדי, שנגרם בגלל פרשיית סחר האיברים שהתפוצצה בעקבות פרשיית המלשין החרדי מדיל. מובן שהכחשתי את הדבר והסברתי להם שהדבר היחידי שעמד לנגד עיניי היה הצלת חיי אדם. עדיין, העיתונאי לא הרפה ודרש ממני תגובה על הפרשייה. אמרתי לו שאני מצטער על שהתקשורת מדווחת רק על מקרה אחד, של אדם שסרח, אבל אינה מדווחת על עשרות יהודים שמצילים חיי אדם ללא כל תמורה, ומתוך רצון לקיים מצווה.

"בעקבות העיתון הזה הגיעו עיתונים נוספים. הרגשתי שאין להם שום עניין בסיפור האישי שלי או במה שאני ובני משפחתי עברנו. תרומת הכליה שלי הייתה עבורם תירוץ כדי לקפוץ על עוד סיפור. מה שעניין אותם במיוחד היה הניגוח וחילול-ה' המתמשך שגרמה פרשיית דיל", אומר בצער הרב סיימון, שכאמור, מחלים כעת בביתו מהניתוח שעבר לפני שבוע וחצי, ומוסיף: "אני מקווה ללכת השבת לבית הכנסת, לברך 'הגומל' ולהמשיך בעבודת הקודש".