מנדי ריזל, COL

רוח חרישית ומבשרת רעות נשבה בעוז בישוב בת-עין שבגוש-עציון. גאולה ומוריה, בנותיו של שליח חב"ד ביישוב, היו בדרכן הביתה לאחר יום נוסף מוצלח של אפיית מצות עם ילדי הגוש, משוחחות על דא ועל הא. רק פעיות הגדיים נשמעו ברקע, מוסיפות לאווירה הכפרית המיוחדת השוררת במקום. קול ריצות רגליים הפר באחת את השקט. חיילים רצו אל-תוך היישוב פנימה כשרובים בידיהם. תושבים מהיישוב התקדמו במהירות לכיוון הרחבה הסמוכה.

הבנות מיהרו להתקשר לאביהן, השליח הרב רמי מאור. "הייתי בבית-הספר האזורי של גוש-עציון, שם ערכנו פעילות לקראת פסח. בנותיי התקשרו מבוהלות וסיפרו לי שיש המולה במרכז היישוב וחיילים רצים לכל עבר. הן היו קצת בפאניקה. הרגעתי אותן ואמרתי שכנראה מדובר בתרגיל", הוא מספר לנו השבוע כשביקרנו בביתו. לצערו ולצער כולם, רמי התבדה.

הבנות התקרבו למקום בו התאספו המתיישבים. טיפות דם הובילו לעבר בית משפחת נתיב הסמוך. במהרה הובהר להן מימדי האסון. מחבל ערבי שהגיע ככל הנראה מהכפר הסמוך, חדר אל היישוב ורצח באמצעות גרזן, בדם קר ובאכזריות שאין כמותה, את שכנם, הנער שלמה נתיב הי"ד. נער צעיר ומיוחד במינו, בסך-הכל בן שלש-עשרה. המחבל התנפל עליו ועל חברו יאיר גמליאל שנפצע באורח קשה בפיגוע וחבט בהם עם הגרזן.

שלמה נפגע בעורף ואיבד דם רב. הוא מיהר לביתו שניצב בסמוך. הוריו לא היו בבית באותה שעה. שלמה התמוטט לנגד עיני אחיו ואחותו. מותו נקבע במקום ואבל כבד נפל על היישוב.

גדר? לא אצלנו

ההתיישבות בת-עין הוקמה לפני עשרים שנה בדיוק, בחודש אייר תשמ"ט. שבע משפחות עלו אז נרגשות על הקרקע הסלעית. התנאים היו בסיסיים, אך דבר לא שבר אותם. שש משפחות השתכנו בששה קראוונים ומשפחה נוספת באוהל.

"היינו בין שבע המשפחות שהקימו את היישוב", סיפר לי השבוע השליח בבת-עין, הרב רמי מאור. "לא הגענו כשליחים, אלא כמקורבים לרבי ולחסידות חב"ד, העובדה שהמקובל הרב יצחק גינזבורג עמד מאחורי היוזמה, גרמה לנו רצון לבנות כאן את ביתנו".

הרב רמי נולד במושב גבעולים שבדרום לפני 49 שנים, להורים שומרי-מסורת. כשהיה בן שנתיים עברו הוריו לנתניה, שם גדל. כשהתבגר, הגיע רמי לבית-חב"ד בהנהלתו של השליח הרב נתנאל דרייפוס, כשחיפש אחר בית-כנסת. באותו זמן הוא למד בירושלים. "הרב דרייפוס אמר לי שאם אני נוסע לירושלים, עלי לפגוש את הרה"ח ר' משה וובר ע"ה. הוא סיקרן אותי לגביו ולכן בסופו של דבר יצרתי קשר עם הרב וובר. לא התחרטתי לרגע על הקשר הזה ששינה את חיי. בהשגחה פרטית מופלאה התחתנתי עם רעייתי, מרת סילבי'ה, שלמדה בילדותה בחב"ד. כשהתחתנו היא כבר הייתה ממש קשורה לרבי".

לפני כעשר שנים, הם פתחו בית-חב"ד בהתיישבות והפכו לשלוחים רשמיים לכל דבר. אין גאים מהם על הזכות הגדולה הזו שנפלה בחיקם.


שליח חב"ד הרב רמי מאור בכניסה ליישוב, השבוע ● צילום: י. בלינקו, COL

המתיישבים בבת-עין משתייכים ברובם לזרם הבלתי-מתפשר מקרב המתיישבים. האוכלוסייה בישוב מגוונת מאוד. בנוסף לזוג השלוחים, ישנן משפחות חב"דיות נוספות בבת-עין. "יש ב"ה בישוב משפחות מאנ"ש ובנוסף אליהם גם כמה משפחות של 'מקורבים'", מספר רמי. "האוכלוסייה פה מורכבת ברובה ממשפחות של בעלי-תשובה, שחלק גדול מהם התקרבו ע"י חב"ד". בנוסף מתגוררות ביישוב משפחות מהזרם הדתי-לאומי למיניו המגוונים וחסידי ברסלב – דבר שצבר תאוצה בשנים האחרונות.

תקנות היישוב שמרניות מאוד. הבניה במקום נעשית אך ורק בידי יהודים, במה שמכונה "עבודה עברית". אבל לא רק הבתים נבנים בשיטה זו. גם הכבישים ועבודות התשתית הוקמו על טוהר הידיים היהודיות.

תקנה נוספת קובעת כי בת-עין לא תוקף בגדר מכל סוג שהוא. על-פי מקימי היישוב וחברי הוועד לאורך השנים, ההתיישבות לא תוקף חומה, כדי לשדר לכולם שבבת-עין לא מפחדים מאיש. בתחילה זה אכן עזר. רועי-הצאן הערביים מהסביבה לא העזו להתקרב ושמרו מרחק רב. בעקבות 'הסכמי השלום' קיבלו הערבים אומץ ואז החלו החדירות ליישוב. "הרבי זעק שאפילו דיבורים בלבד יזיקו לנו ויתנו לערבים 'להרים את האף'. הרגשנו את זה אצלנו באופן מוחשי. ההסכמים נתנו רוח גבית לפעילי הטרור והגבירו להם את החוצפה".

גורם ביישוב שביקש להישאר עלום-שם, מספר כי ביישוב יש קולות הקוראים כעת להקים גדר. "הם טוענים שהתקופה בה לא היינו זקוקים לגדר הסתיימה. שזה היה טוב לימים עברו. לדעתם, בשנים האחרונות – כשהמצב הביטחוני רעוע - אין צורך להסתכן". נראה כי למרות הקולות המתגברים לבניית גדר, מרבית התושבים עדיין מסרבים בתוקף להתמגן. אחדים מציעים פשרה: גדר לא תוקם, אבל סביב בת-עין תוקם מערכת משוכללת של מצלמות חדשניות שיוכלו לעקוב אחר כל תנועה ביישוב, עשרים וארבע שעות ביממה. הצילום יועבר ב-'live' לחדר-בקרה עם מסכי ענק ובמידה ויהיה צורך יוזנקו כוחות צבא במהירות למקום.

געגועים לשלמה

הפעילות של השליח אמור מתמקדת רבות בפעילות עם הנוער. בשנים האחרונות פנה אליו וועד הישוב וביקש ממנו לנהל את כל פעילויות הקיץ. "הקייטנה היחידה אצלנו היא של חב"ד", אומר בסיפוק הרב רמי. "המעניין הוא שהם פנו אלינו מעצמם".

בנוסף מפעילים הזוג מאור מערכת משומנת היטב של פעילויות לילדים. פעמיים בשבוע מתקיימת פעילות מטעם 'בת-מלך', זאת לצד 'מסיבות-שבת' ואמירת תהילים עם ילדי היישוב. "זכינו שגם שלמה הי"ד השתתף לעיתים קרובות. הייתי בעבר מורה בבית-הספר ומשם החלה ההיכרות האישית שלי עם שלמה, כשלמד בכיתתי".

הרב רמי מאור מדבר בגעגוע על תלמידו הקרוב שנרצח. "הוא היה ילד מיוחד. עדין ורגיש לכל אחד. מעולם לא פגע באיש ולא הזיק אפילו לבריה הקטנה ביותר. ילד טהור. כל מילה שאומר עליו רק תמעיט מערכו". שלמה גם למד עם הרב מאור את ספר-המצוות לרמב"ם. "היה לנו קשר טוב. מאוד חיבבתי אותו. אנחנו שכנים וותיקים של משפחת נתיב. ממש לאחרונה, לפני שנסעתי לכינוס השלוחים האחרון, נעזרתי בשלמה למשך יום שלם בהחלפת האוצרות למקווה חב"ד אצלנו בבת-עין. ביישוב הוקם לפני שנים אחדות מקווה בשיטת חב"ד – 'בור-על-גבי-בור', לצד בית-כנסת חב"ד פעיל ושיעורי-תורה בחסידות לגברים ולנשים.


הנער שלמה נתיב על רקע המקום בו נרצח ● צילומים ורופדוקציה: י. בלינקו, COL

יצאנו מבית משפחת מאור והתקדמנו לעבר בית משפחת נתיב. בדרך אנחנו חולפים על פני התצפית. אני נעצר לרגע להביט לעבר הנוף. קור חודר עצמות מכה בי בשעת ערב זו, בגובה של שבע-מאות וארבעים מטרים מעל פני הים. אני עומד ומשקיף ממרומי היישוב לעבר החמה השוקעת באיטיות אל-תוך הים בפאתי אשדוד. שואף מלוא ריאותיי אוויר צח, נהנה מריח הפריחה המשכר. מבט צפונה מראה לי את גשר המיתרים המתנוסס לראווה בירושלים. ציוצי הציפורים ורחש העצים נוסכים שלווה קסומה. רק קולו של האימאם מהמסגד בכפר הערבי העוין בית-עומר, מנסר את הדממה בקריאת 'אללה אכבר', מוריד אותי חזרה לקרקע המציאות ומזכיר לי היכן אני נמצא.

הגענו לבית משפחת נתיב, נקשנו בדלת בהיסוס. ר' חיים נתיב, אביו של שלמה הי"ד פתח לנו את הדלת במאור-פנים. איש של בטחון ואמונה יוקדת הוא ר' חיים. מכל מילה ומבט אתה רואה עמידה איתנה ונחושה, אמונה זכה ורצון עז להמשיך הלאה. לא ליפול. לא להישבר. הוא בורר את מילותיו ואז מתחיל לספר את שאירע.
"הייתי עם אשתי בקניות ובסידורים בירושלים, לרגל הפסח. נסענו בכביש בגין כשהטלפון באוטו צלצל. הבת הדס הייתה על הקו. היא צרחה. "תחזור מיד הביתה. היה פיגוע, שלמה נפצע". ר' חיים ואשתו היו אופטימיים.

"היינו בטוחים שהוא רק פצוע. יש לא-מעט מקרים של יהודים שנפצעים פה באזור בידי ערבים, הם מגיעים לבית-רפואה מטופלים ומשוחררים. החלטנו לנסוע לבית-הרפואה הקרוב 'שערי-צדק'. חיכינו בכניסה כמה דקות, ומשראינו שאין אמבולנס שמגיע, נסענו לכיוון 'הדסה עין-כרם', בית-הרפואה הקרוב יותר ל'בת-עין'. תוך-כדי, שמענו בקשר עדכונים לגבי מאמצי ההחייאה. אחרי כמה דקות הדס עדכנה אותנו ששלמה כבר אינו בין החיים".

הוא מדבר בשטף, נותן לזיכרונות אותם עצר בקרבו עד-כה, לצאת החוצה. הזוג נתיב לא המתינו ונסעו במהירות לכיוון היישוב. "הייתי צריך לשלב כל הזמן בין הרגש שהשתולל, לבין המוח שהיה חייב להישאר רגוע כדי שנוכל להגיע בשלום ליישוב".

כשהם הגיעו הביתה, כבר נקבע מותו של שלמה. הוא שכב על הרצפה בבית, שם נותר עד להלוויה קורעת-הלב. "עד היום איש לא יודע מה בדיוק קרה שם. אין עדי-ראיה. משערים שהמחבל הפתיע את שלמה מאחור כשרכב על הקורקינט והכה אותו בעורף באמצעות הגרזן. שלמה הי"ד נפל על הרצפה ומיד התרומם כדי לנסות לברוח. כשהמחבל ראה ששלמה עדיין בחיים, הוא הכה שוב בעוצמה על העורף, בניסיון לסיים את מלאכתו. שלמה נפל על הקרקע. המחבל, שחשב כי הצליח במזימתו המשיך ליעד הבא, יאיר גמליאל בן השבע. אחר-כך שם את פעמיו לעבר מעון הילדים ביישוב. למרבה הנס, הבחין במחבל אחד מהתושבים שרדף אחריו ונאבק עימו. הוא הצליח להוציא את הגרזן מידיו, אולם המחבל הארור נמלט".

למרות המכות הקשות שספג, הצליח שלמה לקום ולרוץ לביתו. "אני לא יודע מאיפה הגיעו לו הכוחות האלו, הוא פשוט רצה לראות את הבית", אומר חיים. הוא הצליח לעבור את דלת הכניסה לבית, כשהוא שטוף דם, חצה דלת נוספת ונעצר ליד הכניסה למטבח, שם נפל מתמוטט בידי אחיו הגדול אלישיב. ארבעת אחיו ואחיותיו נכחו בבית. "מבחינתי זה כמו שהוא אמר 'שמע ישראל', הוא עבר שלוש מזוזות וליד המזוזה השלישית התמוטט, כאילו רצה למות ליד דבר קדוש", מבקש חיים להדגיש.

שלמה הקיא דם. אלישיב אחיו, שלחיקו התמוטט שלמה, לא ראה את הפצעים על העורף וחשב שמדובר בבעיה רפואית שבגינה הוא התמוטט. אחת מהאחיות יצאה החוצה וקראה בייאוש לעזרה, שם הבחינה בהמולה מסביב ליאיר גמליאל ורק אז הבינה שמדובר כנראה בפיגוע. "אלישיב למד קורס מד"א. הוא השכיב את שלמה וניסה לבצע בו החייאה. רק כשהגיעו הכוחות המקצועיים, הם הפשיטו את שלמה וגילו את הפצעים שבגופו. עד אז המשפחה לא הבינו בוודאות מה קרה".


20 שנות שליחות. בית-חב"ד בבת-עין ● צילום: י. בלינקו, COL

חיים מגלה לנו שהרוצח נתפס לפני ימים אחדים ונמצא כעת בחקירות. "שלשום ביום ראשון בשעה שתיים בלילה, הביאו לכאן בחשאיות גמורה ובשקט מוחלט את המחבל כדי שיבצע שחזור. בעקבות השחזור נודעו לנו חלק מהפרטים שהזכרתי כעת, כאלו שלא היו יודעים לנו עד עכשיו, כמו המיקום המדויק בו שהה שלמה בעת ההתקפה. הצבא נהג בהיגיון כשלא הודיעו לנו על השחזור. אם הינו יודעים שהמחבל מגיע", הוא נעצר ומתלבט לרגע אם להמשיך, "כולנו, בני-הבית ובני היישוב היינו פועלים בהתאם"...

אני מעלה לר' חיים את הנקודה הבעייתית של הגדר. "אתם לא מפחדים עכשיו? אולי הגדר הייתה מונעת את הרצח?" אני מקשה. הוא משיב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. "לא. חד משמעית. אני תמיד הייתי ותמיד אהיה נגד הקמת גדר. אנחנו נמצאים היום במה שמכונה 'יום השואה'. הגיע הזמן שנלמד לקח שעלינו להפסיק להתמגן ולהסתגר בפחד. אנחנו העם הנבחר. למה, בתור שכאלה, אנחנו תמיד מפחדים? למה?".. הנושא בוער בתוכו. "היית פעם בגן-חיות, נכון?" הוא שואל ומתרץ גם יחד, "מסביב לחיות המזיקות שמים גדר. הם – החיות שרוצות להזיק נמצאות בכלוב. אם הערבים רוצים להזיק לנו שיגבילו אותם ולא אותנו.

זה אחד מהעימותים שלנו עם הממשל. הם רוצים שנמגן את עצמנו ואנחנו מסרבים". חיים מביא טעם נוסף לדבריו: "ברגע שהערבים רואים ששמנו גדר הם יודעים שהם יכולים לבנות עד הגדר, אבל אם אין גדר הם ישמרו מרחק כי היישוב לא מוגבל".
"אמרת שהמחבל היה בדרכו למעון", אני תוהה, "יש לצבא מידע מהחקירות, איך הוא ידע להגיע לכיוון המעון? הרי אין כאן כניסה לערבים"?!

חיים מסביר לי את המצב הרגיש. "היישוב העוין הסמוך, בית-עומר, נמצא בגובה זהה לזה של בת-עין, ובחלק מהמקומות הוא אף גבוה ממנו. הם צופים עלינו כל העת ואוגרים מידע מודיעני ללא הפסקה על אורח-החיים בישוב ועל התנועה בו. כעת אנחנו מקימים יישוב חדש, עם משפחות בעלות אורח-חיים תורני למהדרין, שיקרא 'ארזי שלמה' (על שם ארז לבנון ושלמה נתיב הי"ד). הוא יהיה על ההר, גבוה יותר מהכפר הערבי וצופה גם על העמק".

ר' חיים תמה למשמע שאלתי על קשיים שיערימו הממשלה והצבא כשתחל בניית היישוב החדש. קשיים? הוא לא מכיר מילה כזו. "גם בנושא הזה אנחנו בוויכוח עם המשטר פה. אנחנו עקשנים ונמשיך להתעקש. לא נוותר והיישוב החדש יעמוד על תילו בקרוב".

"כועס על הממסד"

יש בליבו טענות קשות כלפי התקשורת וכלפי הממשלה והעומדים בראשה. "אסרנו על התקשורת לראיין ולצלם פה, החל מהלוויה והלאה. עד היום, לא התראיינו לשום עיתונאי ולאף עיתון, מלבד לעיתון COL, ולא נשתף-פעולה עם התקשורת השמאלנית. חבל לנו שכך הם פני הדברים אבל לצערנו הם מכניסים אותנו בכתבות למשבצת קבועה מראש. העיתונאים מגיעים עם השקפת עולם מוכנה ומסודרת שאותה הם מכניסים לכל אורך התחקירים עלינו. כלי-התקשורת מסלפים דברים ומתייחסים לטפל ולא לעיקר".

יש בליבו הרבה גם על הדרגים הגבוהים. "אם היו מתנהגים לערבים בצורה אחרת ולא בדרך של מגננה בלבד, הרצח של בני היה נמנע. לצערי הרב איש לא השכיל להתנהג לאויבנו בצורה המתאימה ולכן קרה מה שקרה. אני כועס על הממסד. במגילת אסתר כתוב שכשהמלך אחשוורוש נתן ליהודים רשות להכות בגויים, נפל עליהם פחד עד שחלקם רצו להתגייר. אפילו גוי הבין שיש רק דרך טיפול אחת באנטישמיים, הבעיה היא שהראש חולני. לזה אנחנו חותרים, לשנות את הראש. אנחנו נגרום בדרכי נועם למהפכה תודעתית במדינה עד שכולם יבינו שאנחנו היחידים השפויים כאן. אם היו מגיבים על כל זריקת אבנים, כל-שכן על ירי או חדירה ליישוב, הכל היה שונה. הכל כאן היה נראה אחרת.

"צריכה לצאת הוראה לצבא להגיב בתקיפות רבה על מקרה. אם הצבא לא מסוגל לעמוד בכך המתיישבים יכולים לעשות זאת. שיתנו לנו להקים גוף רשמי שיעניק מענה לכל בעיה ביטחונית והכל יסתדר. צריכים רק לתת להם להבין שאין כאן משחקים, להרוס את הבתים של המחבלים ולגרש מכאן את אלו שמרימים יד. הבעיה הנוספת באה מתוכנו. ברגע שרוצים להתנהג בקשיחות אליהם, קמים 'יפי הנפש' מהשמאל ובסיוע בג"ץ שומרים על המחבלים ונותנים להם גיבוי. גם אם מחבל יכנס לבית-הכלא הוא יישב שם בתנאי מלון חמישה כוכבים עד שישחררו אותו בעסקה".


יישוב ציורי. מעיין המשמש כמקווה בימות הקיץ ● צילום: י. בלינקו, COL

הוא מסיים ולוגם מהקפה. תמונתו של הרבי נשקפת אלינו מן הקיר. ר' חיים מספר לנו על שייכותו לחב"ד ועבודתו בעמותת 'גל-עיני' של הרב גינזבורג. שם הוא מנהל תוכנית להכשרת מטפלים ויועצים לתורת הנפש, בעיקר עפ"י ה'תניא'. "אנחנו מהווים חלופה אקדמית לפסיכולוגיה קונוונציונאלית. עפ"י ה'תניא' ושיטת רבותינו הקדושים – הבעל-שם-טוב ואדמור"י חב"ד, אנחנו מלמדים מה זאת הנשמה וכיצד ניתן להגיע אליה".

בחזותו החיצונית ר' חיים נתיב לא נראה חב"דניק, אבל בפנימיותו הוא קשור לרבי בכל נימי נפשו, הוא גם נוהג במנהגי חב"ד רבים ומצוי בקשר חם ולבבי עם השליח. "כל המהות הפנימית וההשכלתית שלי זה חב"ד. גם שלמה הי"ד היה קשור לחב"ד. הוא אמנם היה רק ילד ולא ממש הבין את כל העמקות, אבל הוא קלט והפנים את האווירה בביתנו – אווירה ברוח חב"ד והרבי".

השעון לא נח לרגע. הוא מתקתק ללא הפסקה. זמננו הולך ואוזל. לפנינו עוד דרך חזרה הביתה והשעה המתאחרת עושה את שלה. אני מביט בחיים, מנסה להבין מאיפה הכוחות. נדמה לי שעל המפגש הזה, בו השתתפתי הרגע, נקבע המשפט 'באנו לחזק ויצאנו מחוזקים'. מצחו חרוש קמטים, עיניו נעוצות בנקודה בלתי-נראית ברצפה. הוא מהרהר מעט ואז זוקף את ראשו, מישיר מבט ואומר באופטימיות: "פנינו לעתיד. נמשיך בדרכו של שלמה עד שיתגלה מלך-המשיח, כי אין לנו ברירה אחרת".
משפחתו של שלמה החלה בכתיבת ספר-תורה לע"נ. "שלמה הוא קורבן ציבור ולכן אנו מבקשים שגם הציבור יתרום ולא רק גבירים".

(תרומות עבור ספר-התורה אפשר להעביר לפקודת חיים נתיב. בנק הדואר: 09-001-21433543, בנק מזרחי: 20-054-000164613)