הרבי מתל-אביב: הדיבוק שהוציא הרבי מהוסיאטין לנערה שנשלחה על ידי רבה של בני ברק זצ"ל * הדוד מארה"ב: הקשר המיוחד בין הרבנים לנדא לדודם הגדול רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל * שלוש השנים בפוניבז': שיעורי הגר"ד פוברסקי והקשר עימו עד ליום האחרון * הביקור במוסקווה: סיפורו של הרוסי שנצמד לרבי משה ב'מרינה רושצ'ה' וחיפש את קולו של אביו * הפגישה בקרמלין: העדר אישורי השהייה לא הפריע לאב הגדול רבי יעקב לנדא זצ"ל להיוועד לפגישה גורלית בלשכתו של המנהיג הסובייטי ליאון טרוצקי * המחסן בגבעת רוקח: הרגעים המכוננים כילדים בעת ההקמה החשאית של חבר הפעילים בבית אביהם, שם הוחלט לעצור את מגיפת שיתוק הילדים באמצעות 'כופר נפש' * השכן מהמשך הרחוב: תפילת ותיקין בבית החזון איש, משלוח מנות מידיו ופגישות התייעצות בסלון ביתו * עץ החרובים במטולה: שלושה ימי מסע מתיש למטולה וסגירת מעגל ליד עץ החרוב ששימש מחסה לצנחנים גרמנים * הצצה נדירה לחייה של אצולת הרבנות בבני ברק במפגש מיוחד שזימן 'משפחה' בין האחים הגאונים שממשיכים לשאת את לפיד מורשת אביהם בעוז ובהדר * סיפורה של אגדה רבנית קסומה

יוסי אליטוב ואריה ארליך

לילה חורפי נטול ירח ירד על המושבה הצעירה בני-ברק שבמרכז גוש-דן, והניס את תושביה המועטים פנימה אל צריפי העץ. שעת חצות התקרבה, ואופל סמיך הניתן למישוש, הלך והתעבה על גבעות המושבה המנומנמת.

רק משני בתים נטויי-גג אדום במעלה גבעת רוקח שבפאתי המושבה, עלו אורות מעומעמים ומרצדים, שלא התחשבו בשעה המתקדמת. תכונה חרישית שנשאה אופי חשאי ומחתרתי ניכרה היטב בחצר אחד משני הבתים. מספר צעירים בעלי חתימת זקן צעיר, נבלעו בחצר הבית והתכנסו לעוד ישיבה לילית דחופה, שעל תוצאותיה שמעו כל תושבי המדינה המתהווה, רק מספר ימים מאוחר יותר.

בהמשך הרחוב החשוך, במרחק שלושה בתים ממוקד ההתאספות הלילית הקבועה, ריצד אורו הקלוש של פנס-לילה שבע ימים. היה זה ביתו של ה'חזון איש', שכבר הספיק לקום מהתנומה הקצרה שגזר על עצמו, ליטול את ידיו שש פעמים לסירוגין ולפתוח את הספר רב-הממדים שנח על השולחן במבואת הבית, באותו עמוד שבו נסגר לפני שעות אחדות.

הבית השני שאורו בלט בחשיכה הלילית, היה ביתו של רב המושבה, הגאון רבי יעקב לנדא. מזה תקופה ארוכה מתעורר הבית הזה לחיים, דווקא בשעות האלה, בהן מתרוקן היישוב מאדם. מספר תלמידים מישיבת פוניבז' נוהגים לצאת מפנימייתם עם רדת הליל ולהגיח לביתו של רב העיר מדי חצות-לילה, לצורך קיום דיונים מתארכים, המתנהלים בקדחתנות מתמדת כשצמד בניו הצעירים ורבי התושייה, בעצמם תלמידי פוניבז', נוטלים בהם חלק ערני.

הימים, ימי התפתחותה הראשוניים של המדינה הצעירה, שהוכרזה שנה אחת קודם לכן. הרבבות הבודדים המתגוררים בישראל, מתבשרים מדי יום על נפלאותיו של מבצע 'מרבד הקסמים', במסגרתו נוחתות רכבות אוויריות עמוסות נוסעים, המובאים מסערות תימן ומשוכנים במעברות ברחבי הארץ. על השלבים המתקדמים יותר של מבצע ההעלאה, איש לא מספר.

כאן, בביתו של ה'מרא דאתרא' בגבעת רוקח ובהשראתו של השכן המתגורר בסמוך, הולך ומוקם 'חבר הפעילים' החשאי, החולש על שורת פעולות לא נודעות הנעשות בהוראתו הישירה של הרב שעלה שלוש-עשרה שנים קודם לכן מהרפובליקה הקומוניסטית, וכבר שם ידע לחשוף שיני ארי שאינן יודעות חת, מול ניסיונות השלטון הסובייטי להניף מגל-קוצרים על הרוח היהודית ולעקור את שורשיה של מסורת ישראל.

פעילות נועזת זו שהרב המוערך של העיר שבדרך ניצח עליה ברמה, הייתה פן מרכזי אך לא יחיד באישיותו הרבגונית של מי שמייד עם עלותו לכס הרבנות המקומית, הצליח להביא לסיום העימותים הקבועים שהתנהלו מדי שבת במבואות בני-ברק, כאשר החליף את ההתגוששות השבתית הקבועה עם נהגי רכבים שביקשו בילוי שבתי דווקא בבני-ברק, במדיניות שלווה של הידברות מתונה, הסברה סבלנית וגישה המבכרת התחננות, כמעט הפצרה: אל תפגעו ברגשותינו; היכנסו לעיר באופן רגלי.

אשנב זעיר ובעל ממדים של חרך צר, נפתח בפנינו, כאשר התכנסנו לצל קורתה של משפחת לנדא, בעלת ההילה הרבנית אפופת הזוהר. במשך מאה ועשרים דקות יקרות מפז, נחשפנו לבתי גנזיה ולשכיות-חמדתה של ממלכת לנדא, שאגדה רבנית קסומה נקשרה בשמה. זו הייתה הזדמנות שנפתחה לראשונה לזמן קצוב, כאשר שני האחים התפנו מסדר יומם הצפוף לעייפה, וניאותו לספר על עצמם, על ילדותם, על שורשי היניקה שלהם. לזמן קצר הם דחקו הצידה את עיסוקיהם, זה ברבנות אחת הערים המורכבות בארץ ובניהול אחת ממערכות הכשרות הגדולות בתבל, ומשנהו, הצעיר בשלוש שנים, בעשייה תורנית במסגרת תפקידו כראש ישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד.

יותר מששמענו על מעשי תוקפו וגבורתו של האב-הרב ועלילות מצעדיו, נוכחנו עין-בעין בזוג תעתיקים כמעט מדויקים לצלמו ולדמותו. כאשר שמענו על מזג תקיף שהתגורר בכפיפה אחת עם אישיות גדושת-חמלה, ראינו את אותה בבואה, כשהיא מתמזגת בדמותם של האחים שישבנו מולם. קיבלנו הדמיה חיה ואותנטית לתיאורים ששמענו על אודות דמותו של האב המוערך, ששילב באופיו רכות לצד קשיחות, ענייניות קיצונית ונעימות שיחה לבבית, שפלות-ברך אישית לצד גבהות-קומה רבנית, ופרקטיקת-חיים בעלת שתי רגליים מוצקות שדרכו על קרקע יצוקה עוד יותר.

עם התקדמותה של השיחה, ניתן היה להבין בנקל כיצד הצליחה דמות הפלאים שניהלה את ענייני רבנות העיר במשך חמישים שנה, להפוך את המושבה הזעירה, בעלת האוכלוסייה המעורבת ועמוסת העימותים הבלתי פוסקים, לעיר גדולה לאלוקים שתורה וחסידות יוצאות מבתי-מדרשותיה כמעיינות שלא יכזבו מימיהם.

שמענו על ילדות רחוקה בצל האב הגדול, על ערכי רבנות וכללי הנהגה שינקו האחים, רבה הנוכחי של בני ברק ואחיו ראש הישיבה, מדמות-דיוקנו של האב הדגול, והיינו עדי-שמיעה לסיפורים שלא סופרו מעולם. אם תרצו, זה היה שיעור על רגל אחת, שגילה כיצד נתפסת משנת הרבנות בחייה של המשפחה הרבנית, ומה הם יסודות הכשרות הענפה, המכשירה את מה שמוכנס לפיהם של רבים משלומי אמוני ישראל.


סגירת מעגל במוסקווה

לא חלפו עשרים שנה מאז נולד יעקב, בנו של רב העיירה הגאון רבי משה יהודה לייב לנדא זצ"ל, ושביליה של העיירה קורניץ בערבות רוסיה נתכסו קדרות סמיכה. רבה של העיירה הותיר את התושבים נטולי רועה, כאשר נסתלק לגנזי מרומים. עם כלות שבעת ימי האבל, התכנסו טובי העיירה עטופת התוגה לדון בזהותו של מי שינסה להיכנס לנעליים הגדולות של 'הרב לנדא הזקן'.

ההוראה של הרבי הרש"ב מליובאוויטש הייתה ברורה: הבן בן ה-20, שעוד לא הספיק להקים את ביתו אך שמו נישא כבר בהערצה בפי כל מי שנחשף לגדלותו התורנית העילויית, ימונה כרב העיירה. הוא נכנס לתפקיד המורכב כשהוא צעיר בגילו אך בוגר ברוחו, רך בשנותיו אך קשוח בעמדותיו, עול-ימים אך בעל תקיפות רבנית של זקן ורגיל.

שנים מספר לאחר מכן, כשהוא עדיין רווק, נטש הרב לנדא את רבנות העיר ונדד למוסקווה. מבלי לתכנן זאת מראש, הוא מצא את עצמו מקים בבירה הרוסית רשת יהודית-חברתית שחבריה גורמים להדרת שינה מעיניהם של מנהיגי תנועות הצעירים הסובייטיות. 'תפארת בחורים דמוסקווה' היה שמו הרשמי של הגוף החשאי שקם מתחת לאפו של הקומוניזם בגלגולו הסובייטי, איגד שבמסגרתו היו מאות צעירים יהודים והציל נשמות רבות מלרדת למצולות הקומוניזם שהשפעתו על יהודים רבים ברוסיה של אותן שנים היה מוחלט והרמטי עד אימה.

מעל שבעים שנה מאוחר יותר, בעיצומן של ההכנות לחג הפסח של שנת תשס"ט, אנו יושבים מול בניו ושומעים על אותה תקופה סוערת בחייו של אביהם. אם יש מי שחשב שהנהגתו נטולת החת נראתה רק כאשר נהג ברבנות העיר הגדולה לאלוקים, באים בניו ומספרים שניצניה של תכונת-האופי שהייתה לסימן-היכר באישיותו, ניכרו כבר בימים שבהם נאלץ להתמודד מול סוללות משומנות של התארגנות סובייטית אנטי-יהודית.

לא הרחק מביתו של אביהם בבני-ברק יושבים כעת הבנים, שאחד מהם קיבל בירושה את נזר הרבנות ומשנהו נטל את מלאכת הרבצת התורה, ומתחילים מבראשית. "הרבנות בבני-ברק הייתה רק המשך לתפקידיו, הרשמיים ושאינם, בעיירות שונות ברוסיה ובארץ", מסבירים האחים פה אחד.

רבה הנוכחי של בני ברק לופת את מקלו, שרביט הרבנות הכסוף, ממקד מבט רב-משמעות אל מלוא רוחב האופק, ונזכר באפיזודה שחווה לפני 20 שנה, זמן קצר לאחר פטירתו של אביו. מסך הברזל שסגר על יהודי רוסיה ומנע בעדם כל קשר עם העולם החיצון, קרס בקול רעש גדול. שערי הפלדה של הרפובליקה הסובייטית הנוקשה נפתחו באחת לרווחה, ונמל התעופה הבינלאומי במוסקווה המה תנועה ערה. המטוסים כיוונו את חרטומיהם בעיקר לכיוון היציאה. "שלום ולא להתראות", נופפו היהודים שהתרגשו לברוח מהכלא הגדול בעולם ששערי הפלדה שלו נפרצו באחת.

דווקא אז, מספר חודשים לאחר קריסת המסך, נסע רבה של בני ברק לביקור בערש-פעילותו של אביו הדגול. "נסעתי אז למוסקווה מטעם העירייה דפה, יחד עם הרב משה ארנסטר", מספר רבי משה יהודה לייב לנדא. "בשבת הסמוכה לל"ג בעומר, וכן בל"ג בעומר עצמו, שהינו במוסקווה. כשהתיישבתי על מקומי בבית הכנסת הגדול 'מרינה רושצ'ה' במרכז מוסקווה, הבחנתי ביהודי מבוגר היושב מאחוריי ועוקב בעניין רב אחר כל תנועה מתנועותיי.

"כשנסתיימה התפילה ונפניתי ללכת לדרכי, הבחנתי שהוא נצמד אליי ובולש בעיניו אחריי כל תזוזה שלי. תחושת אי הנוחות שהחלה לעבור בי, הסתיימה בהרגשת נעימות יוצאת-דופן של סגירת מעגל משפחתי מרגש. הוא ניגש אליי ביראת כבוד וסיפר לי את פשר התנהגותו. הוא הסביר לי שהוא היה בין הבחורים שאבי קירב, באותם ימים שבהם הפעיל את רשת 'תפארת בחורים' במוסקווה. היהודי המוסקבאי אמר לי: 'החלטתי לשבת מאחוריך בכדי לראות איך התפילה שלך נראית, אם יש איזו תנועה בתפילה שאותה ירשת מאביך'"...

איך נראתה תפילתו של האבא?

קריאת התפעלות מתמלטת מפיו של הגרמי"ל לנדא. ניכר עליו שגם כיום, שנים רבות לאחר פטירתו, עדיין עומדת לנגד עיניו צורת התפילה שעמד בה אביו הגדול. "הוא היה מנגן בעת התפילה ומתפלל ברגש רב", מסביר רבה הנוכחי של בני ברק. "ראינו אותו מזיל הרבה דמעות במהלך תפילתו. אפשר לומר שהוא היה בעל רגש גדול. הוא היה בעל עבודה. היתה לו תפילה מיוחדת".

"חבל על הניסיונות לתאר זאת", אומר ראש ישיבת 'תומכי תמימים', הגאון רבי אליהו לנדא. "מי שלא ראה את תפילתו של אבא, לא יודע מה זה. יש יהודי שנוהג עד היום להגיע אלינו מדי שנה לאמירת הסליחות בחודש אלול. פעם שאלתי אותו לפשר מנהגו, והוא הסביר לי שבאחת השנים הוא הזדמן ב'מקרה' לבית מדרשו של אבי ושמע כיצד הוא מתייפח בעת אמירת הסליחות. 'מאז, אני לא יכול שלא לבוא', הוא הסביר לי. תפילותיו, בעיקר בשבת אך גם בימות השבוע, נמשכו זמן רב מאוד, והם נאמרו כמונה מעות וכבן המתחטא לפני אביו".


הפגישה בלשכת טרוצקי

"אי רצונו להשתמש ברבנות, היווה את הסיבה לנטישתו של אבא את משרת הרבנות בקורניץ ובריחתו למוסקווה", מסביר הגר"א לנדא כאשר הוא נשאל על כך על-ידינו. "כל ימיו הוא היה נתון בתנועה מתמדת של בריחה מכל מה שמדיף ריח של שררה. עד סוף ימיו, מונחים של קריירה ושררה היו מוקצים אצלו מחמת מיאוס. בתקופה שבה עזב את הרבנות, הוא פנה לסנדלר במוסקווה, בכדי ללמוד אצלו את מקצוע הסנדלרות. הוא ניסה להתקבל אצלו כשולית-סנדלרים, אך הסנדלר, שהיה יהודי פיקח, זיהה את אישיותו וגאונותו, ואמר לו: 'אתה צריך להיות רב. אין לך מה לחפש בסנדלרות, ואני עלול לתת את הדין אם אקבל אותך לעבודה אצלי'.

"כאשר היו תקופות במהלך שנות מגוריו במוסקווה שהוא סבל בהן מעוני וממחסור מחפירים ואפילו פרוטה לא הייתה מצויה תחת ידו, אמר לו האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, שהסיבה לסבלו היא בריחתו העיקשת מהרבנות.

"אבא היה יושב עם הסטודנטים מדי יום ומלמד אותם גמרא", חוזר הגרמי"ל לנדא לתקופת 'תפארת בחורים'. "מדי ערב התכנסו עשרות צעירים במקומות שונים בכדי להשתתף בשיעור שהוא מסר בפניהם, כשהם חזרו מלימודיהם באוניברסיטאות הגבוהות של מוסקווה".

כיצד התחילה ההתארגנות החשאית הזו?

"זה התחיל בעצם כך", מספר הגרמי"ל לנדא. "אבי הגיע פעם לבית הכנסת במוסקווה בכדי להתפלל מנחה. בהיכנסו הבחין בבחור יהודי שהגיע אף הוא להתפלל. אבי פיתח איתו שיחה ושאל אותו לשמו ולעיסוקו. הוא סיפר לאבי שהוא סטודנט לרפואה באוניברסיטה של מוסקווה. אבי שאל אותו: 'תגיד לי, יש באוניברסיטה יהודים?' הסטודנט ענה לו שאכן, יש יהודים באוניברסיטה. מייד אמר לו אבי, שבדעתו לפתוח מסגרת לסטודנטים.

"הוא ביקש ממנו שיביא את כל מי שהוא מכיר. כך התפתחה ההתארגנות הזו, ומספר חבריה הלך וגדל מיום ליום. החברים ב'תפארת בחורים' נקשרו לאבא בכל ליבם ומאודם. אגב, הסטודנט לרפואה שהיה הגרעין המייסד של הארגון והחבר הראשון בו, היה דוקטור ברוך שילנסקי. בשנותיו האחרונות הוא בא לחסות בצילו של אבא והתיישב בבני ברק. הוא היה יהודי שומר תורה ומצוות, שהקפיד על קלה כבחמורה. הוא גידל זקן מלא ורבים מתושבי בני ברק היו נוהרים למרפאתו".

"באותה תקופה הסתתר אבי מהשלטונות הרוסיים", מספר הגר"א לנדא. "הסיבה לכך הייתה, שאשרות השהייה שלו היו פסולות, מטעמים של אי התגייסות לצבא. במוסקווה היה גוף רשמי שנקרא 'אוביר'. תפקידו של הגוף הזה היה לרכז את כל התלונות ששיגרו יהודים בענייני יהדותם. יום אחד פגש אבי את אחד התלמידים שלו שעבד במשרדי 'אוביר'.

הוא ביקש להיכנס עימו למשרדים. מני אז הפך אבי את הביקור במשרדי 'אוביר' לנוהג כמעט יומיומי, כשאין ברשותו אפילו אישורים לשהייה בין תחומי רוסיה. את המידע שהוא נחשף אליו בשהייתו במשרד, היה מעביר הלאה, לחצרו של אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש ששהה אז בלנינגרד. המשטר עצמו, מיותר לציין, לא טיפל בתלונות שזרמו ל'אוביר'. אבל מסתבר שהיה מי שישב על בסיס קבוע במשרדי נציבות התלונות וטיפל, מטעם עצמו, בתלונות הללו... איש לא העלה בדעתו לשאול אותו מה הוא מחפש במקום.

"אתה זוכר מה אמרו לך כשביקרת אז ברוסיה?" פונה הגר"א לנדא לאחיו, רב ואב"ד דבני-ברק. "סיפרת לי ששמעת שם מפיהם של יהודים שהיו תלמידיו באותה תקופה, שהם נהגו לעמוד במרחק-מה מפתח משרדי 'אוביר', מתוך חרדה לשלומו של אבא, בכדי לוודא שהוא יוצא משם בריא ושלם".

"נכון", מאשר הגרמי"ל. "כך סיפר לי יהודי שלמד ב'תפארת בחורים'. הם לא הבינו כיצד הוא מסכן את עצמו ונכנס ללוע הארי כאילו יש לו את כל האישורים הנדרשים, בעוד שאפילו שהייתו במדינה לא הייתה חוקית.

"אותו יהודי שתיאר לי זאת", מספר הגרמי"ל, "סולובייצ'יק היה שמו. היה לו בביתו ספר תורה שהיה מיוחס למגיד ממזריטש. הוא לקח אותי למבנה ששכן בסמוך לבית הכנסת המרכזי של מוסקווה, בכדי להראות לי מהיכן פעל 'תפארת בחורים'. הוא סיפר לי שאבינו היה יושב שם איתם לילות שלמים ומדבר איתם על יידישקייט. בעת הריקודים בשמחת תורה, הם נעלו את דלת בית הכנסת, כי אנשים אחרים, שלא נמנו על הארגון, ביקשו ליטול חלק בהקפות איתם. הם העדיפו לשמר את אווירת האחווה ששררה בין חברי הארגון ולכן הם נעלו את הדלת וניהלו כך את ההקפות. באחת ההזדמנויות סיפר לי אבי, שהריקודים היו כה חזקים ומרקיעי שחקים, עד שבמוצאי שמחת-תורה התקלקל החשמל במבנה כתוצאה מהריקודים.

"כשבאו ל'תפארת בחורים', כמעט כל חברי הרשת נהגו לגלח את זקנם בתער", מספר הגרמי"ל. "זו הייתה הרמה הרוחנית שלהם. זו הייתה הרוח ששלטה אז ברוסיה. אבי לא דיבר איתם מעולם על האיסור לגלח את הזקן בתער. הוא סיפר לי שכעבור חצי שנה באו התלמידים להודיע לו, שאין כבר אף אחד מבין חברי הרשת שמגלח את זקנו בתער".

"באחד הפעמים שאבא ביקר במשרדי ה'אוביר'", מספר הגר"א לנדא, "הוא נחשף למכתב שהגיע מהעיר הומיל, המתקראת כיום 'גומיל'. יהודי העיר התלוננו במכתב על תוכנית מתאר עירונית שמתכנניה זממו להעביר אוטוסטראדה על מתחם בית העלמין היהודי של העיר. בין הקברים שעמדו תחת סכנת חילול מיידית היה קברו של רבי יצחק אייזיק, רבה של הומיל, מחסידיו של 'בעל התניא'.

"אבא החליט שלעת כזו הוא הגיע למשרדי 'אוביר'. זו העת לפעול ולנסות להציל את הקברים העומדים בסכנה. הוא ניסח מכתב חריף ושיגר אותו ל... קרמלין. באותן שנים שלט טרוצקי ברוסיה הסובייטית. הוא היה צורר ישראל מהזן השטני ביותר, ושפך דם יהודי רב, למרות שהוא עצמו היה, בר-מינן, יהודי. באותה תקופה היית זו תופעה רווחת, של יהודים שהגיעו למוסדות השלטון ברוסיה. גם כגנוביץ, גיסו של סטאלין, היה יהודי. במכתב שאבא שלח לקרמלין, הוא דרש לא פחות מפגישה מיידית עם המנהיג הסובייטי לאון טרוצקי.

"להפתעתו, קיבל אבא מכתב שבו נאמר שהפגישה אושרה. הופיעו שם פרטים על מועד הפגישה ועל מיקומה המדויק במתחם הקרמלין. אבא התמלא חרדה. הוא ידע שבכניסתו לקרמלין ידרשו ממנו שיציג ניירות זיהוי. במקרה כזה, אחת דתו לשנות מאסר ממושכות או לגזר דין מוות. אין לו רישיון לשהות ברוסיה, והוא הולך לפגישה עם טרוצקי... לאחר התחבטויות ולבטים, החליט אבי שהוא ישים את נפשו בכפו וילך לפגישה למרות הסיכון הרב הכרוך בכך.

"בכניסה לקרמלין הוא רעד מפחד, אך אמר לעצמו שבמקרה שיבקשו ממנו תעודות, הוא יתרץ שהוא שכח אותן בבית. הוא הגיע לשערי הקרמלין והראה את המכתב הרשמי המזמן אותו לפגישה עם השליט הסובייטי. הפקידה, שהייתה המומה מהאומץ הנדיר, טלפנה למזכירו של השליט וזה אישר לה את דבר הפגישה.

"כשהגיע לפגישה, התקבל אבא על-ידי מזכירו של טרוצקי, לא על-ידי השליט עצמו. אבל טרוצקי עצמו הסתובב במקום והבחין באבי. לא התאים לו להיפגש עם יהודי אורתודוקסי. הוא ראה בזה פגיעה במעמדו. המזכיר אמר לו ש'החבר טרוצקי' קיבל את התזכיר ובכוונת עובדי הלשכה לטפל בפנייה ברצינות. סופו של דבר, בית העלמין עצמו חולל, אך קברו של הרב מהומיל נותר שלם".

מהיכן שאב את האומץ הזה?

"זה היה אחד המאפיינים הבולטים שלו", מסביר הגר"א לנדא. "הוא לא עשה חשבונות ולא חת מפני איש. כך היה במפעליו למען היהדות, כך היה בשבתו על כסא הרבנות בבני ברק ובקודמותיה וכך נהג כאשר עמדו על הפרק הכרעות שונות. בפעילותו ברוסיה הוא סמך על הבטחת רבו, שאמר שאין לו ממה לפחד, היות שהוא יהודי כשר".

בט' בכסלו תר"צ, ידע העיתון היהודי 'פרימארגן' שראה אור בלטבייה, לדווח על חתונה יוצאת-דופן שנחגגה בעיר ליבוי שבלטביה, לרב הקהילה. הרב לנדא, שהספיק בינתיים להתמנות לרבה של הקהילה בליבוי, השתדך מספר חודשים קודם לכן עם זוגתו, מינא לבית רבינוביץ מטלז. מסדר הקידושין בחתונה היה הגאון רבי יוסף ראזין מדווינסק, המוכר יותר בכינויו: הגאון הרוגצ'ובי. "אבא היה בן-בית אצל הרוגצ'ובר", מספר הגר"א לנדא.

"הוא סיפר לנו, שכאשר ביקר לראשונה בביתו של הגאון, שאל אותו הרוגצ'ובר למוצאו. הוא השיב שהוא מקורניץ. 'קרוניץ קורניץ', הכריז הגאון, והחל למנות, אחת לאחת, את כל השאלות שהגיעו אליו אי-פעם מקורניץ. מני אז נקשרה נפשו בנפש הרוגצ'ובר ואבא הפך לבן-בית אצלו. הוא בילה אצלו זמן רב ולמד עימו בחברותא".

משלוח-מנות מהחזון-איש

בשנותיו הראשונות של הגרמי"ל כרב ואב"ד בני-ברק, נרשם שיתוף פעולה עקבי בין הגרמי"ל לאחיו, במסגרת ניהול ענייניה הכשרותיים של העיר. הדמיון החזותי השורר בין שני האחים, הוא רק תסמין חיצוני לאופי פנימי אחיד וזהה, הכולל בהירות מחשבתית מרשימה, חדות תפיסה יוצאת-דופן ותקיפות נטולת חת שאותה ירשו מאביהם.

בשנות הרבנות הראשונות של אחיו, הטביע רבי אליהו לנדא חותם משלו בענייני כשרות שונים, בהיותו צלע מרכזית בהקמת גוף הכשרות שזכה למוניטין שיש לו כיום. מומחיותו בנושאי מקוואות, הפכה אותו לדמות מבוקשת בקרב כל קהילה המבקשת להקים מקווה בתכלית ההידור. לא אחת זוכים יהודי קהילות נידחות ברחבי העולם לראות את בנו השני של אב"ד בני ברק הזקן כשהוא נוחת על אדמתם כשבידו מזוודה אישית קטנה. בתכליתיות האופיינית לו ולאחיו, הוא נוהג לגשת מייד לעניין שלשמו הוא מטלטל את עצמו ונוטש את שלל עיסוקיו בארץ: "נו, איפה המקווה?" הוא שואל את ראשי הקהילה וממהר להכשיר את המקווה, מתוך הקפדה על שלל ההידורים שהנהיג אביו.

אם בעבר ניכרה השפעתו של הגר"א לנדא בתחום הכשרות, הרי שכיום מתנהלת מערכת הכשרות של אחיו בלעדיו. רבה של בני ברק יושב בביתו, כשקו הטלפון שלו זמין עשרים וארבע שעות, ונגיש לכל משגיח כשרות החולש על מאות דונמים לצד כל משגיח המופקד על חנות פלאפל פינתית אי-שם בפאתי בני-ברק. כל שאלה שמתעוררת וכל חשד שעולה, מהווים עילה מספקת להרים טלפון למי שעומד בראש הפירמידה הכשרותית הגדולה ולערבו בפרטי הפרטים של גרגרי החומוס הזערערים שמהם נטחנו כדורי הפלאפל.

בשש השנים הקודמות לשנת השמיטה, משקיע הגר"א לנדא את כל שעות יומו בהרבצת תורה בישיבת תומכי תמימים ובמסירת שיעורים לקבוצות-עילית של אברכים תלמידי-חכמים בבני-ברק ומחוצה לה. רק בשנת השמיטה, מרפה הגר"א לנדא משיעוריו ומנהל ברמה את מערכת השיווק של יבולי השדה הכשרים למהדרין. הניסיון הרב שצבר בשנים קודמות, כמו גם בקיאותו ההלכתית בדיני השביעית החמורים, הביאו את אחיו, אב"ד בני ברק וראש מערכת הכשרות, להתעקש על מעורבותו. "מותר לך להיות לצידנו אחת לשבע שנים", הוא אמר לו בהזדמנות מסוימת, כשבת שחוק מבודחת הייתה נסוכה על פניו.

להיות רבה ואב"דה של עיר התורה והחסידות, הוא מלאכה הגוזלת זמן רב. לנהל לצד זאת מערכת כשרות ענפה, הוא מתכון לסדר יום שאין בו שנייה אחת פנויה. זו הסיבה לקושי הרב הכרוך בהשגת דקה מזמנו של הגרמי"ל לנדא, וזו גם הסיבה שאת תפקיד הרבצת התורה בעיר ומחוצה לה, שהיה אחד ממאפייניו הייחודיים של האב, ירש רק הגר"א לנדא.

כשנקרא הגר"א לנדא לשמש ראש ישיבה בתומכי תמימים, נפתח פרק חדש במסכת הרבצת התורה שלו. שיעוריו הפכו למבוקשים ביותר, עקב יכולתו לנתח את העמוקה שבסוגיות בשפה עכשווית ותוך שימוש בעולם דימויים עשיר ורב תוכן. לעיתים, בעיקר במועדים וביומי-פגרא, נוהג הגר"א לנדא לשבת בראש שולחן שסביבו מסבים עשרות תלמידים, ולהרצות בפניהם לאורך שעות ארוכות ובלתי נגמרות. גם אם ההרצאה המתמשכת תגלוש אל שעות לפנות-בוקר רדומות, עין של כל אחד משומעי-לקחו לא תיעצם לרגע.

תלמידיו מסבירים שביכולתו של ראש הישיבה לקחת את לוקחי שמעות למחוזות שונים, תוך מתן תחושה שהם נמצאים בכל אחד ממוקדי ההתרחשות. סיפור שלו, מספרים תלמידים, הוא סיור מוחשי במנהרת הזמן. שיחה שלו, היא חוויה שניתן לממשה בידיים, מוסיפים שומעי-אמריו. הוא נחשב לעמקן ולבעל חשיבה עילויית, המסוגל לצלול שעות ארוכות למעמקיה של סוגיה חמורה בש"ס או למאמר חסידי עמוק-תוכן, ולהפשיטם עד לרמה שדרדק יוכל להבינה.

לצד החשיבה האנליטית והבהירות הגאונית ששני האחים לבית לנדא מתאפיינים בהן, סחים רבים על אודות זיכרונם הפנומנאלי. לאורך השיחה כולה, לא היה שם אחד שנעלם מזיכרונו של הגרמי"ל לנדא. כל דמות המוזכרת בשיחה, מוזכרת בשמה המלא. כל בית-מלון, עיר-פלך, רחוב-צדדי ואף חברת הסעות היסטורית, מתויק, על פרטיו, שמותיו ומיקומיו בתאי זיכרונו של רב ואב"ד בני-ברק.

בשנת תרצ"ה, חמש שנים לאחר נישואי הוריהם ושנה אחת לאחר עלייתם ארצה, נולד הגרמי"ל לנדא ביישוב רמתיים, כיום הוד-השרון, בה כיהן הגר"י לנדא ברבנות באותה עת. שלוש שנים לאחר מכן, כשהגר"י כיהן כבר ברבנות בני-ברק, נולד רבי אליהו לנדא. אחותם הגדולה, מרת גיטא ע"ה, הייתה נשואה לרבי שלמה נח קרול זצ"ל, רבה של חמד.

"בגלל אחותנו הגדולה עזב אבא את רמתיים וקיבל את עול הרבנות בבני-ברק", אומר הגרמ"ל לנדא, ומספר: "היה שם גן ילדים אחד בלבד, שכמובן לא היה דתי. הוא היה סמוך לצריף שבו גרנו. אחותי הגדולה, אבדל לחיים טובים, הייתה עומדת ליד הגדר ורואה איך הילדים משחקים, אך היא לא נשלחה לגן. ביום מן הימים החליטו ההורים שיש לשולחה לגן. אבי נפגש עם הגננת, והתנה את שליחת בתו לגן בכך שכאשר אחותי תאכל משהו, תזכיר לה הגננת שצריך לעשות ברכה. היא יודעת לברך בעצמה, רק צריך להזכיר לה זאת.

"הדבר נודע ברמתיים וגרם רעש גדול. הדרישה הזאת גרמה שתושבים החלו למחות בזעם ולהתלונן שאבא רוצה להפוך את העיר. 'עוד מעט הוא ידרוש שכולנו נלך עם כיפות על הראש', תססו רבים. בסופו של דבר, הרוחות לא שקטו, אלא הלכו והתגברו. נאלצנו לעזוב את המקום. התחנה הבאה והאחרונה הייתה בני-ברק".

מי הציע לו את רבנות העיר?

לגבי השאלה הזאת, חלוקות הגרסאות בין האחים הרבנים. שניהם זוכרים שאביהם יצא מביתו בכדי להיוועץ עם סמכות מסוימת שהייתה מקובלת עליו, באשר למשבר שהתעורר ברמתיים. אולם לגבי זהותה של הסמכות הזאת, חלוקים האחים בדעותיהם.

"למיטב ידיעתי", מספר הגרמי"ל לנדא, "אבא התכונן לנסוע לרב טרויב, שהיה קרוב משפחתו והם היו קשורים בלב ובנפש. הוא היה רבה של אחת הקהילות בתל-אביב התורנית של אותן שנים. הוא רצה להתייעץ איתו כדת מה לעשות, לנוכח הבלגן ברמתיים סביב דרישתו שהבת תברך בגן את ברכות הנהנין. אחרי שהוא לבש את המעיל ופנה לכיוון הדלת, הגיעה המשלחת מבני ברק, בה היה מי שהיה אז ה'מוכתר' של בני ברק, שקראו לו לנדמן. הם ישבו בביתו וביקשו ממנו שיבוא למושבה לכהן בה ברבנות".

פרט אחד שונה קיים בסיפור שמספר הגר"א לנדא: "לא רחוק מרמתיים", הוא מספר, "היה היישוב מגדיאל, בו היה גן דתי. בעקבות הסערה שקמה ברמתיים, התכונן אבי לנסוע למגדיאל לראות מה האפשרויות. הוא רצה לראות את הגן ששם ולבדוק האם הוא מתאים לבתו. במגדיאל היה לו ידיד, הרב דב מעייני, שאותו היכר עוד מהתקופה שבה למד הרב מעייני בישיבה בטלז. אמי הייתה מטלז ושם התחילה ההיכרות ביניהם. האבא התכונן לקראת היציאה למגדיאל, אך אימי עצרה אותו על מפתן הבית ואמרה לו שלא ימהר, היות שהיא רואה מרחוק קבוצה של אנשים דתיים המתקרבים לכיוון הבית ומן-הסתם פניהם מועדות אליו. ואז הגיעה המשלחת מבני ברק וביקשה את שביקשה. כל השאר היסטוריה. האבא נענה להצעה, ותוך זמן קצר עבר לבני-ברק".

"מבחינת פרנסה", מספר הגרמי"ל, בבני-ברק הייתה משכורתו פחותה מזו של הרבנות הקודמת. בבני ברק היה אז מצב כלכלי מאוד קשה. הוא קיבל שמונה לירות, שארבע מתוכן הפריש לתשלום שכר דירה, וארבע נשארו לו למחיית אנשי ביתו".

מי היו אז גדולי בני-ברק?

"החזון-איש כבר התגורר אז בבני-ברק", מספר הגרמי"ל. "הוא היה גר בשכנות איתנו. באותו רחוב, שלושה בתים הלאה. מדי-פעם היה אבא נכנס אליו למעונו. כשהיו בעיות בעיר הוא היה נכנס לדבר עימו. למרות השכנות, הם נהגו להתקשר רבות ביניהם באמצעות חליפת מכתבים ענפה בנושאים שונים, כמו בענייני מקוואות, שבהם היו ויכוחים הלכתיים ביניהם. הייתה ביניהם הערכה גדולה", מספר הגרמי"ל לנדא. "אבא נהג להתייעץ עימו גם בנושאים אישיים. כך למשל, כאשר אחותי עמדה בתקופת שידוכיה, התייעץ אבא עם החזון איש. הייתה הצעה מסוימת שהחזון-איש פסל אותה והיא אכן לא יצאה אל הפועל.

"בפורים, היה אבא שולח משלוח מנות לחזון-איש, והחזו"א היה שולח משלוח מנות בחזרה. אני לא יכול לומר שהוא נכנס הרבה מאוד לחזון-איש, אבל הוא נכנס מדי-פעם. לא היתה אפשרות להיכנס הרבה, כי הרבנית לא נתנה להיכנס. היא לא רצתה שיפריעו לו ללמוד. התקיימו תפילות אצלו בבית. למנחה ומעריב נכנסו אליו".
הגר"א לנדא: "היה גם מניין שחרית קבוע בביתו, בשעת הנץ החמה. משתתפי המניין עברו דרך חצר ביתנו, שהיה ברחוב חתם-סופר. אנשים ידעו שכאשר רוצים להתקבל אצל החזון-איש ונתקלים בקשיים, יש פטנט: אפשר להתלוות למי מבני משפחת לנדא ולהיצמד אליהם בכניסתם למעונו"...

באלו תחומים התמקד האבא בבואו לכהן ברבנות בני-ברק?

"התחום הראשון שהוא החל לפעול בו", מספר הגר"א לנדא, "היה מסירת שיעורי תורה לצעירים שהתהלכו בבני-ברק. הוא החל ללמד אותם תורה, ורבים מהם גדלו לתלמידי חכמים נודעים, שקומתם הרוחנית נקנתה הודות להשקעה שהשקיע בהם אבא. כידוע, הוא הקים מערכת כשרות ענפה ודאג למצוות התלויות בארץ. הוא בנה מקוואות וביסס את חייה הרוחניים של העיר".

"אני זוכר איך שאבא היה הולך מדי שבת ומארגן משמרות שיעמדו בפתחי העיר, בכדי למנוע כניסת רכבים", מספר רבה של העיר בהווה, הגרמ"ל לנדא. "כשהוא הגיע לבני ברק, הוא גילה מציאות איומה של מלחמות עצומות מדי שבת. היו מכות, מעצרים ופצועים, הכול על משמר השבת. אבא חשב איך אפשר להפסיק את התופעה, ובד-בבד לשמור על צביונה של העיר ביום השבת.

"צריך לזכור", מציין הגרמי"ל, "שאז לא הייתה בני-ברק עיר שרוב תושביה שומרי תורה ומצוות. לא היו אפילו נציגים חרדיים במועצת העיר. אני זוכר את ההתרגשות שהיתה כאשר נכנס הנציג החרדי הראשון לעיריית בני ברק, יהודי בשם שפרינצלס, שהיה אדם מיוחד במינו. בבחירות הללו, עמדתי בשליחות אבי מחוץ לקלפי עם איגרת שקראה למצביעים לשים את פתקי ח' של הרשימה החרדית, שהוקמה בבית אבי. בערב, עם היוודע התוצאות, הייתה שמחה גדולה ועצומה שנציג חרדי אחד עבר את מפתן המועצה. עם השנים, התהפכה העיר והתושבים שאינם דתיים החלו לעזוב אותה".

עלילות הספסל בז'בוטינסקי

מה גרם להפיכתה של בני-ברק המעורבת לעיר התורה והחסידות?

"השבת בנתה את העיר", קובע רבה של העיר. "אני זוכר שכאשר נכנסתי, לפני חמישים שנה, לדירה שבה אני מתגורר עד היום, ברחוב יהודה הלוי, היה גר ממולי שכן מחלל שבת. בשבת הראשונה שלי בדירה, באתי לקדש על היין, והנה שמעתי את קולות הרדיו שהוא הדליק בקולי קולות. לא יכולתי לשתוק. אמרתי בלבי: זה מה שיהיה פה? לא הייתה לי ברירה. יצאתי לרחוב והתחלתי לצעוק צעקות: 'חוצפה, רדיו בשבת!'

כך התנהלו הדברים שבת אחת, שבת שנייה, עד שהצעקות התחילו להועיל. השכן עזב את הדירה וסיטונאי מכולת חרדי בשם ר' יוסף פרבשטיין, אחיו של הגאון רבי אברהם פרבשטיין ראש ישיבת חברון, קנה את הדירה והתגורר במשך שנים בשכנות אליי. כך עוצבה דמותה של עירנו.

"כשנוכח אבי לראות את פרצת השבת, וראה איך שמכוניות נכנסות לרחוב רבי עקיבא, הוא החליט לעצור את הפרצה, אך בדרכי נועם", משחזר הגרמי"ל. בליל שבת היו תושבים מתאספים בכניסה לעיר. היום קוראים לזה רחוב ז'בוטינסקי, אז קראו לזה הכביש השחור, והיה לזה עוד שם: דרך פתח תקווה. אבא היה נעמד לנאום על כסא או על ספסל. ממילא לא יכלו המכוניות להיכנס לעיר.

"במקביל, הקים אבא את 'משמרות השבת'", מוסיף אב"ד בני-ברק. "הוא בא ואמר: לא עוד מריבות ומכות. אני מארגן משמרות שיעמדו בכניסות לעיר, ואנחנו מבקשים בטוב: מי שרוצה להיכנס לעיר, שייכנס בכבוד רב. אבל הרכב מפריע לנו. אתה רוצה להיכנס? תשאיר את הרכב בחוץ ותיכנס ברגל. תתפלאו אולי לשמוע, אבל בזמנים ההם זה עבד. היום אני לא יודע אם שיטה כזו תוכיח את יעילותה... כל מאיישי המשמרות הוזהרו שלא להתווכח ולא לריב. נגמרו המלחמות, אין יותר מכות. רק הידברות. לכן גם הקפיד אבי שאנשי המשמרות לא יהיו אנשים צעירים מדי, העלולים לבוא לידי התלהמות.

"סיפרה לי אישה שהייתה בת למשפחת שפרינצלס, שהייתה משפחה מרובת ילדים בבני ברק, באותם זמנים זה לא היה דבר מצוי כל-כך משפחה עם שלושה-עשר ילדים, שהיא זוכרת איך אבי הגיע ביום שישי לביתם במעלה רחוב בן-פתחיה. הוא דפק בדלת, וביקש למסור לאבי המשפחה שהיה אז בחנותו בתל-אביב, שעליו לאייש את המשמרת מספר שעות במהלך השבת. כך התנהלו הדברים. מדי יום שישי שיבץ אבא את מאיישי המשמרות, מי יעמוד, איפה ומתי. אם מישהו היה חסר, הוא היה מציב אדם אחר במקומו. כך חדלו הנהגים להיכנס לעיר עם רכביהם. הם היו מבקשים מהעומדים על המשמר: 'תשגיחו על המכונית'...

"שבת אחת נפל דבר בעיר", נזכר הגרמי"ל. "היו כמה נהגים שהתנפלו על אחד השומרים שהתגורר ברחוב הרצל 44. הנהגים לא הסתפקו במכות שהפליאו בו ובחברו למשמרת, אלא אף הגדילו לעשות כשהזמינו את המשטרה, ומסרו לשוטרים האנגלים גרסה הפוכה: השומרים הם אלו שהתנפלו עליהם! הם נלקחו למעצר ושהו שם עד בוקר יום שני. אבי שכר עבורם עורך-דין ששחרר אותם. עם שחרורם, הם באו לביתו של אבי, והוא נתן להם יין. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שעושים הבדלה ביום שני בבוקר.

"אגב", מציין הגרמי"ל, "תמיד ידעתי שבחוץ לארץ נהג אבי לעשן. לאחר שיצא מרוסיה, בשנת תרפ"ז, הוא הגיע ללטבייה ושם התמנה לרבנות בעיירה ליבוי. שם ההוא נהג לעשן, אך מאוחר יותר חדל מכך. עכשיו, כשהשומרים האלה עמדו למשפט, ואבא התמסר לשחרורם מתוך לקיחת אחריות אישית על מצבם, הוא חזר לעשן, כנראה בשל המתח הרב שהוא היה נתון בו. תקופה ארוכה לאחר מכן הוא המשיך לעשן, ולבסוף הפסיק שוב.

"אחד השומרים המוכים שעמדו למשפט, היה יהודי אמריקני. גורס, קראו לו. הוא ראה שמצבו המשפטי בכי רע והשופטים האנגלים אינם מתכוונים לוותר לו. הוא ביקש לדבר עם השופטים בשפה האנגלית ולהסביר להם את גרסתו. ה' שם בפיו דיבורים משכנעים, ובסופו של דבר, הם זכו במשפט בגדול. הניצחון היה כה גדול, שהם החליטו להפוך את היוצרות ולהגיש כעת תביעה נגד המכים. אבי עלה לחזון-איש וסיפר לו על השתלשלות המשפט עד לזכייה. הוא התייעץ עימו בשאלה, האם נכון להגיש תביעה נגד הנהגים שהתנפלו על השומרים. החזון-איש אמר לו, שלא כדאי להתעסק במשפט יותר מדי, וכי מוטב לוותר על התביעה הנגדית. הם אכן ויתרו על זה".

"כאשר נפתחה תחנת המוניות הראשונה בעיר", מספר הגר"א לנדא, "סידר אבא שורת תקנות שתפקידן היה למנוע אפשרות של חילול שבת. הוא קבע שכל המוניות צריכות לעמוד במקום מסוים, בכדי שבמקרה של נסיעה, כולם יוכלו לראות שבעל המונית חילל את השבת. לפעמים קרה, שתוך כדי סעודת שבת דפק נהג מונית על דלת ביתנו והודיע שישנה יולדת שיש להבהילה לבית הרפואה. רק כשאבי אישר את המקרה, יצאה המונית לדרכה. ותיקי בני ברק בוודאי זוכרים, שבהוראתו של אבי, מדי ערב שבת סודרו כל המוניות בשורות, ברחבה שהייתה סמוכה לישיבת סלבודקה".
"לאבא הייתה תקיפות רבה, שהתגלתה שוב ושוב כל אימת שעמד על הפרק עניין ששייך ליידישקייט", מספר רב העיר בהווה, הנוהג באותה מתכונת שירש מאביו. "הוא אמנם העדיף תמיד את המתינות ואת ההבנה ההדדית, ולכן הוא הקים את ארגון 'ברית השבת', יחד עם ר' אברהם שטוב, בעל החנות מעיין שטוב בירושלים, ועם הרב קרלנשטיין, סבו של ראש ישיבת גרודנא. תפקידו של הארגון הזה היה לדאוג לכך שמפעלים בארץ לא יחללו את השבת. הם נסעו לכל מיני מפעלים, במטרה לשכנע את מנהליהם שיסגרו את שערי המפעלים בשבת. כך חדלו מפעלים רבים לעבוד בשבת. אני זוכר שהיה מפעל אחד, 'נשר' שמו, שמאמציהם הרבים של אבי וחבריו, לא הביאו הביא לסגירתו בשבת, עקב עיקשותם הבלתי ניתנת לשינוי של מנהליו. לאבי הייתה עגמת נפש גדולה מכך.

"מדי יום שני בשבוע נסע אבא לירושלים, בכדי להשתתף בישיבה השבועית של הארגון", נזכר הגרמי"ל. "הוא היה נוסע עם חברת ההסעות 'קשר', שהייתה חברה שסיפקה מוניות-שירות לירושלים. היו מזמינים מקום מראש, והנהגים ידעו את שעת היציאה הקבועה של אבא. היה לו גם מקום ישיבה קבוע. היות שהשמש הפריעה לו, בהלוך הוא היה יושב בצד אחד, ובחזור - בצד אחר.

"עם תום הישיבה השבועית, הוא נהג להיוותר ללינת לילה בירושלים. הוא היה לן במלון באב"ד, שאני לא יודע אם הוא קיים עדיין. למחרת, בבוקר יום שלישי, הוא היה הולך לרב הראשי הגרי"א הרצוג, עימו היה מיודד מאוד. הרב הרצוג אמר לו פעם: 'אותך ראיתי צדיק לפניי' ".

"לאבא היו בבית 'בלנקים' רשמיים של הרב הרצוג עם סמל הרבנות הראשית", מזכיר הגר"א לנדא לאחיו. "הרב הרצוג סמך עליו והתיר לו להכין מכתבים בשמו ובחתימתו, על כל נושא ציבורי שעמד על הפרק והצריך את השפעתו של הרב הראשי.

"על הקביעות השבועית הזאת, אבא לא ויתר אפילו פעם אחת, יהיה מה שיהיה. אפילו בחול המועד פסח. הרי כידוע, הזהירות שלו בפסח מפני משהו חמץ, היתה משהו...
"הוא לא נישק אפילו את ספר התורה ואף לא את ציציותיו, מפני חשש משהו חמץ", מציין ראש ישיבת תומכי תמימים הגר"א לנדא.

"נכון", מאשר אחיו הגרמי"ל. "ובכל זאת, בחול המועד פסח הוא היה צורר מעט מצות בחבילה. בהיותו הולך דרכים, הוא התיר לעצמו, בדיעבד גמור, לאכול גם ביצה... עד שפעם אחת נמצאה חתיכת קש על קליפת הביצה, ומאז חדל מלאכול ביצים בפסח".

"הרב לנדא, רומל בדרך!"

עם אלו מגדולי ישראל עמד אביכם בקשר?

"הוא נכנס מספר פעמים למעונו של האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא", משיב הגרמי"ל. לעיתים התלוויתי אליו לבתיהם של גדולי ישראל. בשנת תש"ט, כשהרבי מבעלזא זי"ע היה בבני ברק, הוא היה אצלנו בבית. בקיץ הוא נהג לנסוע לירושלים.

"היתה בבני-ברק וילה של יהודי אמריקני, שקראו לה 'וילה נס'", משחזר הגרמי"ל. "היו אדמו"רים שנהגו לנפוש בווילה הזו, שהייתה גדולה ומרחיבת-דעת. הרבי מהוסיאטין, לעומתם, נהג לנפוש מדי שנה בירושלים, היות שהחום התל-אביבי היה קשה עליו. אבל בקיץ תש"ח, הוא נפש משום מה בבני ברק, באותה וילה. בתש"ט נפש הרבי מבעלזא בבני-ברק, אף הוא ב'וילה נס'. בעל הדירה, ששמו היה נס, הוא זה שתרם את המגרש שעליו הוקם בית הכנסת של אבי.

"עם ה'הוסיאטינר' היה סיפור", מקדים הגרמי"ל לנדא. "בשנת תש"ב, כשהגנרל רומל עמד בתעלת סואץ ואיים להיכנס בשערי ארץ הקודש עם גדודי נאצים, הרבי מהוסיאטין היה זה שהלך לפקוד את ציונו של ה'אור החיים'. קודם לכן היה הרבי מהוסיאטין אצל אבי, והם דנו בצוותא על אודות הסכנה המתקרבת. הוא אמר לאבי: 'מה יהיה פה?' אז כבר ידעו על המתחולל באירופה.

אחר כך שלח הרבי מניין תלמידי חכמים שיתפללו על קברו של האור החיים. בט"ו בתמוז, יום ההילולא של ה'אור-החיים', הוא עלה בעצמו לציונו אשר בהר הזיתים. כשהוא חזר, הוא אמר שהצורר לא יצליח למלא את זממו. ואכן, כך היה. אבי אמר אז, שהוא לא מבין מה היה פה, מה קרה להם לגרמנים. איך קרה הנס שהם נסוגו לאחור, בלי כל סיבה נראית לעין. הנס היה גלוי".

וכיוון שעלה לשולחן סיפור החרדה הקיומית ששררה בארץ ישראל כאשר האפשרות של פלישת כוחות הצבא הנאצי הייתה למוחשית, נזכרים הרבנים באפיזודה שחוו בצילו של אביהם. מפני כבודו של המרא דאתרא, מבקש הגר"א לנדא מאחיו שיספר הוא את סיפור הנסיעה למטולה, שהייתה אז "עק וועלט (קצה העולם), כהגדרתו.

רב ואב"ד דבני ברק ניאות להצעה והוא פותח ומספר: "יום אחד, הגענו עם אבא למטולה. תשאלו, איך הגענו למטולה? ובכן, מעשה שהיה כך היה:

"ביום מן הימים נודע לאבי, שבעיר מטולה השוכנת בקצה ארץ ישראל, אין כל מקווה טהרה. בתיאום עם תושבי המקום, הוא החליט לנסוע למטולה ולנצח על מלאכת בניית מקווה, לראשונה בתולדותיה של העיר. אם תשאלו אותי כיצד הוא נסע למטולה, לא אדע לענות לכם.

"תקופה קצרה לאחר שבניית המקווה הושלמה, היה צורך להתקין מערכת חימום למים, מה שכרוך בפיקוח הלכתי צמוד, לבל תיפסל כשרותו של המקווה. אבינו החליט להצפין שוב למטולה ולפקח על התקנת המערכת. הוא אמר לנו שהוא מוכן לקחת אותנו לסיור במטולה. מובן שהצטרפנו אליו בשמחה.

"נסיעה למטולה לא התנהלה כמו בזמן הזה", מדגיש רבה של בני ברק. "נהג שנסע 60 קמ"ש, נחשב אז לנהג שנוסע במהירות. כילדים, נהגנו לשיר בנסיעות: 'שישים קילומטר שעה, הנהג שלנו נוסע מהר'...

"מכיוון שלא הייתה אפשרות להגיע למטולה בנסיעה אחת, נסענו לתל-אביב והזמנו מקומות ב'אגד', באוטובוס שנסע עד טבריה. הגענו לטבריה ונטינו ללון ב'מלון תל אביב' בעיר. בבוקר השכמנו קום, ולאחר התפילה צעדנו לתחנת האוטובוסים שהייתה ליד הים. גילינו שאנשים רבים נדחפים ליד דלתות האוטובוס, נאבקים להיכנס. תפסנו מקומות באוטובוס ויצאנו למטולה.

"כשהגענו, הזדרז אבי לטפל בנושא שלשמו באנו לשם. הוא תיקן את סידורי הכשרות של המקווה המקומי שבנה וסיים את מלאכתו בסוף היום. הוצרכנו ללון במטולה. הקצו לנו חדר בקומה השנייה של אחד הבתים, כשמים היו רק בקומה התחתונה. בלילה הביאו לנו כד גדול של מים עם ספלים לנטילת ידיים. בבוקר", ממשיך רבה של בני ברק לשחזר, "הלכנו לשוחט המקומי שהיה כל העת בקשר עם אבי. הוא לקח אותנו לסיור רגלי בעיר והעמיד אותנו במקום שהיה לציון-דרך בחייהם של יהודי הארץ. עמדנו תחת העץ שבמשך מספר שעות שימש מחסה לצנחני הצבא הגרמני שהספיקו לנחות בארץ והתכוונו לכובשה.

"אני זוכר", ממשיך הגרמי"ל לטוות את זיכרונות ילדותו, "שעל העמוד של החזן בבית הכנסת בעיר, היה סידור מחורר, שנפגע כתוצאה מקליע גרמני, שנורה במהלך הקרב שהתנהל מול האנגלים. מאז לא הייתי שוב ביישוב הזה. עד היום", מפטיר הגרמי"ל, "באחד הספרים שירשתי מאבי, שמור עלה מעץ החרובים הזה שאבי לקח איתו לבני ברק, זכר לנס.

היו עוד מפגשים בין הרבי מהוסיאטין לאביכם?

"אני זוכר הרבה מפגשים", מספר הגרמי"ל. "פעם באו אל אבי שני יהודים. אחד מהם היה יהודי חשוב, שניהל את המקווה בבני-ברק, והשני היה יהודי פשוט יותר, רופא במקצועו. הם באו לספר על נערה אחת שנכנס בה דיבוק, והם התחננו בפני אבי שיעשה משהו בכדי להחזירה למצבה הקודם. אבי אמר להם: 'אני לא מתעסק בדברים שכאלו. גשו נא לרחוב ביאליק 19 בתל-אביב, מקום מגוריו של הרבי מהוסיאטין. הוא יוכל לסייע לכם'.

"שני היהודים עשו כמצוותו ונסעו עם הנערה לכתובתו של הרבי בתל-אביב. הם נכנסו לביתו של ההוסיאטינר. הרופא, שהיה בעל אופי גס, אמר מייד עם היכנסו: 'רבי, שלחו אותנו לכאן, ואמרו לנו שכאן אנחנו אמורים להיוושע'. הם רצו להכניס את הבחורה אליו, אך הוא לא נתן להם להכניס אותה לביתו.

"לאחר מכן יצא הרבי מביתו, והשניים ביקשו להעביר את המכונית שבעלת הדיבוק הייתה בה, לצד הרחוב שהרבי התהלך בו. אך גם לזה הוא לא הסכים. הוא אמר להם משהו לא ברור שקשור לחלון, אבל הם לא הבינו מה הוא אמר.

"הם החלו לחזור עימה לבני-ברק בפחי נפש. בדרך, על כביש פתח תקווה ברמת-גן המוכר כיום כציר ז'בוטינסקי, ביקשה הנערה לעצור. במעלה הגבעה שכן אז מפעל של גרביים, 'גרב' קראו למפעל. היא רצתה לצאת מהרכב ולשבת בסמוך. כעבוד מספר דקות, היא חזרה למכונית, שלקחה אותה בחזרה לביתה. בבואה הביתה, היא אמרה שאם יקחו אותה לחלון אז הדיבוק ייצא ממנה. וזה מה שאכן קרה: היא נלקחה לחלון והדיבוק יצא.

"הפלא הכי גדול הוא", מפטיר רבה של בני-ברק, "שאחרי הדברים האלה, הגיע אבי לרבי מהוסיאטין וסיפר לו על המופת. בתגובה אמר לו הרבי: 'מה אתה עושה מזה עסק. דיבוק, דיבוק'... ה'הוסיאטינר' אמר לאבי שהוא בירך את הנערה שאף אחד לא יידע על מה שקרה לה. היא צריכה הייתה להתחתן, ואם הסיפור היה מתפשט, כל העיר הייתה על גלגלים והיא לא הייתה מתחתנת לעולם...

"זה כל כך מעניין", מסיים הגרמי"ל. "עד היום, איש אינו יודע מי היא האשה הזאת. זה נעלם מהתודעה, נעלם מהזיכרון.

"אבי שמר גם על ידידות גדולה עם הרב מטשעבין", מספר הגרמי"ל. גם אני זכיתי להיות אצלו מספר פעמים. פעם אחת הלכתי אליו לברר את דעתו באשר לשאלה שהתעוררה בנוגע ל'מים שלנו' עם כלור. היינו אופים מצות למחרת שושן פורים, ואת המים ללישה היינו שואבים מבארות בירושלים שהיו בהן מאגרים של מי גשמים. באתי לקחת מים שלנו, ופתאום נודע לי שיש כלור במים.

"חתנו, הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון, היה ראש הישיבה בכפר חב"ד, כאשר עברתי ללמוד בה. קודם לכן לא היה בה ראש ישיבה, ואבי לא רצה שנלמד בישיבה שאין לה ראש ישיבה. לאחר שנתמנה הגרב"ש שניאורסון, עברנו ללמוד בישיבה בכפר חב"ד. מאוחר יותר נעשינו מחותנים. רעייתו הייתה דודה של חמותי. פעם הוא היה אצלנו בשבת והוא התעניין בשלומה של חמותי. הוא הופתעה מאוד, כי לא האמינה שהוא יתעניין בה. היחס הזה ריגש אותה מאוד.

"בחורף הייתה תקופה שאבא הקפיד שלא לקדש על היין בשעה השביעית", מספר אב"ד בני ברק. "באותן שבתות הוא היה מטייל עימנו בשעה הפנויה הזאת במגרש האחורי של הבית, בגבעת רוקח. הוא היה מספר לנו אז על קורות חייו, על קשריו עם הרש"ב מליובאוויטש ועם הגאון הרוגצ'ובי. הוא היה מספר לנו על כל מה שעבר עליו עד להגעתו ארצה".

"אבא היה גם בקשר הדוק עם ה'בית ישראל' מגור, עימו שוחח רבות, וכן עם שמר על יחסים קרובים עם רבני העדה החרדית", מוסיף הגר"א לנדא. "הוא עמד בקשר רצוף עם הגאון רבי פנחס אפשטיין, ראב"ד ה