יהונתן פלדמן, 'בשעה טובה'

הכירו: הרב זלמן ליפסקר, הצ'פליין של מדינת ג'ורג'יה בארצות-הברית. למרות שהוא מכהן בתפקיד רב צבאי באופן לא רשמי כבר כחמש שנים, רק בשנה האחרונה הוא מונה לתפקיד באופן רשמי, לאחר שעבר אימונים צבאיים. צ'פליין בצבא האמריקני משמעותו, אחראי על אספקת צרכי דת לחיילים, ובמשך שנים רבות נושאים בתפקיד זה יהודים חרדים ודתיים. אך החידוש שהיה במינויו של הרב ליפסקר, הוא בשל העובדה שבשנים האחרונות נחקק חוק לפיו כל חייל או כל מי שנושא בתפקיד צבאי בצבא האמריקני, חייב לגלח את זקנו. החוק הוחל למעשה רק בשנים האחרונות, וזאת מתוך עיקרון שעל כלל החיילים להיראות זהים זה לזה, כדוגמת המדים והכומתה אותם מחויבים כולם ללבוש.

כך נוצר מצב, שלמרות שבעבר רבנים חב"דיים יכלו לשמש בתפקיד הצ'פליין, בשנים האחרונות נבצר מהם לעשות זאת, בשל העובדה שהם סרבו לגלח את זקנם. בשיחה עם 'שעה טובה' מספר הרב ליפסקר על הדרך בה הצליח לגבור על החוק, ולהיכנס באופן רשמי לתפקיד הצ'פליין הצבאי של מדינת ג'ורג'יה.

"במשך שנים רבות קיים בפלורידה ארגון 'אלף' אותו מפעילה חסידות חב"ד. הארגון מסייע לאסירים יהודים שכלואים בבתי כלא במדינה, ובכל השנים היה שולח אברכים וחסידי חב"ד לבתי הכלא, כדי לבקר את האסירים היהודיים ולספק להם את צרכיהם היהודיים. לאחר נפילת מגדלי התאומים, התחיל 'אלף' לסייע גם לצבא האמריקני בכל מה שנוגע לחיילים יהודיים, מתוך מטרה להגיע למצב בו רבנים חב"דיים ישמשו כרבנים צבאיים בצבא ארצות-הברית, ויסייעו לחיילים היהודיים בכל מה שיצטרכו.

"אלא שבכל השנים הללו התפקיד הזה בוצע בהתנדבות ולא באופן רשמי, בשל העובדה שכדי לשמש בתפקיד יש לגלח את הזקן. עניין זה מנע מחסידי חב"ד רבים מלגשת לתפקיד, למרות שהם מאוד רצו לעזור ולהירתם לטובת חיילי הצבא האמריקני".

הרב ליפסקר מספר לנו, כי למעשה בשנים האחרונות קיים בצבא ארצות-הברית רק רב אחד עטור זקן, וזהו הרב יעקב גולדשטיין שהתמנה לתפקידו עוד לפני שנחקק החוק שקובע כי לחיילים אסור לגדל את זקנם. אבל לאחר חקיקת החוק, לא התמנה אף רב חב"די לתפקיד זה באופן רשמי. "הבעיה התעוררה כאשר היה צורך יותר ויותר מצד החיילים ברבנים צבאיים, והיה צריך לפרוץ באיזשהו אופן את המכשול הזה. המטרה שעמדה בפנינו היתה לשנות את החוק הצבאי הזה, לפחות בכל מה שנוגע לרבנים צבאיים, והדרך של ארגון 'אלף' לעשות זאת היתה באמצעות הכנסת רבנים צבאיים לתפקיד זה שלא במסגרת הצבאית הרגילה של הצבא האמריקני, אלא במסגרת מה שמכונה ה'סטייט דיפנס'. מדובר בצבא לכל דבר, אך כזה ששייך לכל מדינה ומדינה בארצות-הברית, ומטרתו היא לא לצאת ולהילחם בחזיתות של ארצות-הברית, עיראק ואפגניסטן, אלא לפקח על הסדר בכל מדינה ומדינה.

"אם להקביל זאת למה שקורה בישראל, הרי שה'סטייט דיפנס' הם מעין 'משמר הגבול' האמריקני, שתפקידם הוא להיות בעיקר בערים ופחות בחזיתות מלחמה שונות. כך, למשל, בעת שפורצת סופה באחת ממדינות ארה"ב, מי שאחראי על הסדר, על אספקת שירותי ההצלה והמזון ללכודים במקומות השונים, הם החיילים ב'סטייט דיפנס'.

"ה'סטייט דיפנס' נתונים למעשה למרותו של מושל המדינה, ולא למרות הצבא, ועובדה זו היא שהקלה עלינו בעניין החדרת הרבנים הצבאיים, למרות היותם בעלי זקנים. ב'סטייט דיפנס' כל עניין הזקן הוא משמעותי פחות ולא ממש מקפידים עליו. בארגון מצאו דרך להתמודד עם עניין זה והצליחו להכניס אותי כצ'פליין הראשון שנמצא בצבא האמריקני באופן רשמי עם זקן. המטרה היתה, שאחרי שהצבא האמריקני ייווכח בתועלת שמביאים הרבנים החב"דיים לחיילים, הם יסכימו לבטל את 'חוק הזקן' גם בנוגע לשירות בצבא הרגיל". 

מה כללו האימונים שעברת?

"האימונים ארכו כחודשיים ימים, כשהם מתפרשים בעיקר על פני סוף השבוע, ימי שישי ושבת. אני כמובן לא יכולתי להגיע בשבתות והשתתפתי רק באימונים שהתקיימו בימי שישי. לא התאמנו על נשק, אלא על כל הדברים האחרים שחייל צריך לדעת. מאז, בכל שנה ישנו שבוע שלם של אימונים בו אני צריך להשתתף".

סבב במחנות

ההגעה עד האימונים ואחריהם, עת הוכרז כצ'פליין הרשמי של ג'ורג'יה, לא היתה פשוטה. "לפני זה שירתתי בתפקיד זה באופן לא רשמי במשך חמש שנים, באחד הבסיסים במדינה. באתי לעודד את החיילים ולספק להם שירותי דת שונים. אבל כעת מדובר בתפקיד רשמי מטעם הצבא, וכאשר חייל יהודי יש לו בקשה מסוימת שנוגעת ליהדותו, הצבא מזמן אותי, אני נפגש עם החייל ועוזר לו בכל מה שאני יכול".

אחרי שהרב ליפסקר פרץ את המשוכה והצליח לשרת בתפקיד, נכנסו בשנה האחרונה עוד שני צ'פליינים ל'סטייט דיפנס' במדינות שונות בארצות-הברית, וכעת ממש עומדים להיכנס עוד שני רבנים חב"'דיים לתפקיד זה.

"לאט-לאט אנחנו רואים כיצד אנחנו מצליחים לשנות את מדיניות הצבא האמריקני ולדאוג שלחיילים היהודיים יהיה מי שידאג לכל צרכיהם.

"לרוב, החיילים ב'סטייט דיפנס' הינם חיילים מבוגרים יותר מחיילים בשירות רגיל. הם מתחלקים למחנות שונים, שפרושים על פני המדינה כולה. אני משרת באופן משמעותי במחנה מסוים שנמצא יחסית קרוב לביתי, אבל מכיוון שאני הצ'פליין היחיד בכל ג'ורג'יה, אני עושה מספר פעמים בחודש סבב גם במחנות אחרים. כך, לדוגמה, אם חייל צריך לשוחח עם רב בנושא מסוים, הצבא מעביר לי את בקשתו ואני מגיע בהקדם כדי להיפגש איתו ולסייע לו. חלק גדול מהסיוע שאני מעניק הוא לחיילים מה'סטייט דיפנס' שמגויסים בפתאומיות לצבא הרגיל, ואמורים להישלח לעיראק או לאפגניסטן.

הם בעצמם חוששים מאוד ממה שעומד לעבור עליהם, אך אלו שמפוחדים בעיקר, הם בני משפחותיהם. וכך, כמעט בכל מקרה כזה, אני נקרא על-ידי הקצין של אותו חייל כדי להגיע לבית אותה משפחה, לתמוך בה, ולדאוג שתעבור את הפרידה הזמנית מהבן ביתר קלות". 

מה מצבן של משפחות אלו מבחינת הקשר שלהן לשורשים היהודיים שלהם?

"הידועות אין צורך לפורטן, ובכל מה שנוגע לזה, לדאבוננו אין הרבה ממשפחות אלו שקשורות באופן ודאי ליהדות שלהן. אבל באנגלית ישנו פתגם שאומר: 'בתעלה כולם הופכים להיות מאמינים...' לאמור, בעת הקרב, כאשר החייל נמצא בתעלה ומעליו שורקים פגזים וטילים, כולם נזכרים בשורש שלהם ומנסים להתקרב. מה שמעניין הוא, שעניין זה קורה גם אצל בני המשפחה. כאשר הן שולחות את בנם לאחת המדינות בהן נמצא צבא ארצות-הברית, בשל העובדה שבני המשפחה חוששים מאוד ממה שיקרה לבנם, הם מחפשים את הרב שיבוא ויעודד אותם, ואף ינסה לקרב אותם לשמירת תורה ומצוות, ולו במעט. למרות שבחייהם הכלליים אין להם כמעט מאומה עם היהדות, בתקופה הזו, זאת ההזדמנות להיכנס ללב שלהם ולקרב אותם". 

מה באמת ניתן לומר למשפחה ששולחת את בנה לחזית, איך ניתן לתמוך בה ולהסביר לה שהכל יהיה בסדר?

"כשאני מגיע למשפחה, אנחנו ראשית כל מדברים באופן כללי. אני מנסה להתקרב אליהם ולהסביר להם שצריכים לבטוח בה', כי הכל מאיתו. צריך להתקרב יותר ליהדות, לקיים יותר מצוות, כדי שאלו יהיו לזכות עבור בנם, ובכל מה שניתן אני מנסה לחזק אותם ולשמור עמם על קשר, כדי שההתקרבות הזו תמשיך יותר ויותר. באחד ממחנות הצבא בהם אני משרת, גיליתי אדם שמשרת גם הוא כמתנדב, ומסתבר שהוא יהודי.

"בגיל 16 לא היה לו כמעט כל קשר ליהדותו, אבל הוא חיפש רוחניות למצוא את עצמו דרכה. הוא הגיע להודו ונחשף לבודהיזם ולתורות הינדואיות שונות ורחמנא ליצלן נכנס אליהן בצורה עמוקה, כשהוא גם משפיע על אחרים ללכת בדרך זו. הוא הסתובב שם מספר שנים ולאחר מכן חזר לארצות-הברית, כאשר כאמור הוא מתנדב בחלק מזמנו באותו מחנה צבאי.

"כאשר גיליתי שהוא יהודי, ניסיתי ליצור איתו קשר והוא לא התנגד. התחלתי לדבר איתו, ומדי חודש כאשר הגעתי לאותו מחנה היינו מדברים, עד שיום אחד הצעתי להניח לו תפילין. בתחילה הוא התנגד ואמר שזו לא הדרך שלו ושהוא לא מאמין בזה, אבל הקשר שיצרתי איתו הביא לקרבה מסוימת. וכשאתה מדבר לנקודה היהודית שבתוכו, היא נשמעת ונענית. בסופו של דבר הוא הסכים להניח תפילין וזו היתה הפעם הראשונה שאותו יהודי הניח תפילין בחייו. זה דבר גדול מאוד, כי מדובר ביהודי שהקשר שלו עם היהדות נפסק לגמרי, וברוך ה' כעת אנחנו מצליחים לקרב אותו קצת ועוד קצת".

אין ספק שאחד הנושאים הבוערים בדאגה לצרכיהם היהודיים של החיילים, זה להסביר להם את הסכנה שאורבת ליהדות ארצות-הברית בדמות ההתבוללות, זה עניין שאתה מטפל בו בקשר לחיילים?

"בוודאי, זהו אכן אחד הנושאים החשובים שאנחנו עוסקים בו גם בתחום הצבא, אבל הרבה מהפעילות בתחום זה נעשית בתחום בית חב"ד עליו אני מופקד, שנמצא בתוך אוניברסיטת 'אמורי' שבג'ורג'יה. באים אלינו מדי שבוע יותר ממאה סטודנטים יהודים לסעודת השבת שאנחנו עורכים בבית חב"ד, ואנחנו מתמודדים כל הזמן עם האתגר - לנסות להסביר להם את החומרה שבהתבוללות. האופן היחידי בו ניתן להתמודד בצורה מועילה עם ההתבוללות בקרב הצעירים, גם בתחום הצבא וגם באוניברסיטה, זה דרך הקשר שלהם ליהדות.

"אם היהדות שלהם הופכת להיות משמעותית בעיניהם, משהו שיש לו קשר ומשמעות בעבורם, ולא עניין עתיק שאין להם שום דבר איתו, הם גם יבינו מה הבעיה שבהתבוללות. ולכן, עיקר הפעילות שלנו היא באמת לעזור להם להתקרב מעט ליהדות ולהבין את הקשר שלהם לעם היהודי ולמצוותיו. ברגע שהם מרגישים שהיהדות שלהם היא משהו עם תוכן, ולא סתם, הם גאים ביהדות שלהם ומרבית הסיכויים שהם יתחתנו עם יהודייה, בעזרת ה'". 

קידוש ה' בהלוויה

בג'ורג'יה, כך מסתבר קיימת קהילה יהודית גדולה מאוד, המונה מעל 100 אלף יהודים, אך כמובן רק חלק מועט מהם, אולי עשרה אחוז, לפי עדותו של הרב ליפסקר, הם יהודים שומרי תורה ומצוות. ברחבי המדינה קיימים עשרה בתי חב"ד, העובדים עם הקהילות היהודיות ובאוניברסיטאות השונות, מתוך מטרה להגיע לכל יהודי באשר הוא.

בשבועות האחרונים, כמו בכל בתי חב"ד בעולם, גם בבית חב"ד אותו מנהל הרב ליפסקר, חיים רגע אחר רגע את הפיגוע הנורא במומביי, בו נרצחו גם מקימי בית חב"ד, הקדושים בני משפחת הולצברג הי"ד. "גם כאן, בג'ורג'יה, בכל בתי חב"ד השונים במדינה, החזקנו בחרדה את הסידורים, מתפללים ליציאתם בשלום מן התופת, וכשנודע האסון הנורא כולנו התעטפנו באבל כבד. כל בתי חב"ד במדינה ארגנו עצרות זיכרון, אליהם באו מאות רבות של אנשים, סטודנטים רבים וסתם יהודים שהפיגוע הנורא נגע לליבם והם ראו צורך לבוא ולהתקרב ליהדותם.

"באוניברסיטה בה נמצא בית חב"ד שלנו נמצאים סטודנטים רבים שהגיעו ממומביי, ואחרי הפיגוע גם הם ארגנו עצרת ואף הזמינו אותי לשוחח בפניהם. גם בבית חב"ד שלנו ערכנו הדלקת נרות גדולה לפני שבת, אליה הגיעו מאות סטודנטים יהודים, כדי לקבל את השבת ולשמוע דברי התעוררות".

ישנו פחד מסוים מכך שאסון כזה יכול לקרות שוב חלילה?

"אני לא יכול לומר שיש פחד. כל הזמן, גם לפני מה שקרה, אני חושב שחס ושלום יכול לקרות משהו, אבל אנחנו בוטחים בה' ועושים את כל ההשתדלות לדאוג לביטחון המקום, מה גם שכאן באמריקה הדברים מעט שונים". 

מה הסיפור שהשאיר בך את חותמו במיוחד, מהשנה הראשונה בתפקידך כצ'פליין רשמי?

"בתחילת עבודתי, ממש לאחר שסיימתי את האימונים, הכרתי בחור אחד, יהודי ששירת באחד המחנות, והיה תמיד מאוד גאה ביהדותו. בארה"ב ישנו כינוי ללוחם האמריקני, 'גיי איי ג'וֹ', שהפך כבר לסמל, אבל החברים שלו, שידעו כמה הוא גאה ביהדותו היו מכנים אותו 'ג'יי איי ג'וּ'... בכל יום ראשון, כאשר הייתי מגיע למחנה, הוא היה מבקש להניח תפילין והיה איתנו בקשר רצוף. ואז הוא נשלח לעיראק.

"שבוע לפני שהיה אמור לסיים את השירות ולשוב לביתו, הוא נפל ונהרג בפיגוע בעיראק. המשפחה שלו, משפחה ישראלית במקור, שידעה שיהדותו מאוד היתה חשובה לו, התקשרו אלי וביקשו שאבוא להלוויה. כמובן שיצאתי במהירות להלוויה שהתקיימה בפלורידה, והשתתפתי בהלוויה הצבאית שנערכה לו.

"הספדתי אותו בפני כל מפקדיו והחברים שלו לצבא, והיה קידוש ה' גדול, כאשר כולם ידעו כיצד באמת יהדותו היתה חשובה לו. הוא לא היה סתם יהודי, אלא כל האושר שלו בחייו היה להיות יהודי גאה. לאחר מכן המשכנו לשמור על קשר חם עם המשפחה וניסינו לעזור להם בכל מה שיכולנו כדי שיעברו את האסון הזה. אם יש משהו שאני זוכר במיוחד, זה את החיוך של אותו חייל, כאשר היה מניח את התפילין, בכל פעם שהיינו נפגשים. זה באמת משהו שאי-אפשר לשכוח".