עדי דוד

מתקפת הטרור הפרועה שהחרידה בשבוע שעבר את רחבי מומביי והפכה את היעד התיירותי המציע שקט ושלווה למקום סכנה, גבתה מחיר דמים יקר. בין מאות ההרוגים היו 6 יהודים-ישראלים שנרצחו בבית חב"ד בעיר, אותו ניהלו בני הזוג הרב גבריאל (29) ורבקה הולצברג (27). מהתופת האיומה ניצל רק בנם הקטן מוישי, שהיה אמור לחגוג באותו היום שנתיים. בין ההרוגים הנוספים: יוכבד אורפז, נורמה שוורצבלט-רבינוביץ', הרב אריה לייבוש טייטלבוים והרב בן ציון קרומן הי"ד.

לאחר פינוי הגופות, מספרת הניג, ביקשה אמה של רבקי להיכנס אל הבית ולקחת כמה חפצים של בתה, ממה שנשאר, למזכרת. "היא נכנסה לבית עם העוזרת סנדרה, שהיתה צמודה אליהם בשנים האחרונות, ושאלה אותה איפה רבקי הניחה את החפצים הפרטיים שלה. סנדרה לא הבינה מה היא רוצה, היא אמרה לה: 'מה זאת אומרת 'הדברים הפרטיים של רבקי'? הכל פה היה של כולם'"

בני הזוג הולצברג, שהקימו את בית חב"ד במומביי, היו דמויות מוכרות ואהודות בקרב תרמילאי הודו, שרבים מהם ראו בבית חב"ד את הבית השני שלהם. כולם מספרים על זוג נדיר באהבת החסד שלו, שאהבת ישראל היתה אצלו מעל לכל, ושעשה הכל במאור פנים ובחיוך, גם בזמנים הכי קשים.

התרמילאיות ניצלו בנס

"הם עבדו במסירות נפש גדולה", מספר נתי רום, מקים ומנהל 'הבית היהודי' בגואה, מרחק 15 שעות נסיעה ממומבאיי, שביקר אצל בני הזוג מספר פעמים. "מומבאיי זה מקום מאוד לא פשוט. יש בהודו מקומות מאוד יפים אבל מומבאיי זו עיר תעשייתית, אפורה, עם מיליונים של אנשים, זה מקום לא פשוט לגדל בו ילדים. זה להיות במקום שהוא מנותק מהכל, מסריח וחם, ולהיות שם רק בשביל יהודים. הם היו מארחים בכל יום עשרות אנשים עד השעות הקטנות של הלילה ועוזרים לכל מי שצריך. למרות שעברו את הזעזוע עם המוות של הילד שלהם (בנם הבכור בן ה-3 וחצי, לפני כשנתיים, ע.ד), הם החליטו להמשיך בשליחות ובנו שם פעילות מדהימה וברוכה".

גם כוכבא תור, שליח 'הבית היהודי' בגואה, התארח אצלם וזוכר את הכנסת האורחים המיוחדת שלהם. "התארחנו אצלם לילה אחד לפני שנתיים, כשהיינו צריכים להמתין כמה שעות במומביי לטיסה שלנו. הם בעצמם אירחו אותנו בבית שלהם, והיו מאוד חמודים. היתה שם תפילת ערבית עם הרבה אנשים, בעיקר אנשי עסקים, וארוחת ערב חבל"ז. זו היתה הפעם הראשונה שאכלנו בשר אחרי חודשיים בהודו, אוכל כמו במסעדה, ואשתי מאוד התפעלה איך רבקי מתקתקת הכל לבד, כי בדיוק העוזרת ההודית שלה היתה בחופשה.

"היה איתנו בחור אחד "מופלא" (=התחרפן מסמים), שטיפלנו בו והיינו צריכים להביא אותו לארץ. הוא היה איתנו אצלם ופתאום הוא התחיל להשתגע ולהתפשט שם, והם טיפלו בו מאוד יפה, במסירות ובסבלנות", נזכר תור.

תור מספר על שתי מטיילות שהגיעו אליהם לבית היהודי בגואה, שהתארחו אצל בני הזוג הולצברג בדיוק ביום הרצח, ויצאו מביתם כ-20 דקות בלבד לפני פרוץ המהומות. "הן היו אצלם כל היום וישבו איתם לארוחת ערב. הן בכלל לא תכננו לעזוב שם והתלבטו היכן להתקלח, האם בבית חב"ד או בגאסטהאוס שלהן. רבקי הציעה להן להתקלח אצלם אך אחת מהן לא רצתה, בלי סיבה, והן הלכו משם. עוד שני חבר'ה נוספים שהיו איתן שם אמרו לפתע שהם מצטרפים אליהן והולכים, בלי שום סיבה, וכך הם ניצלו".

כאחים לצרה, ארגן תור בבית היהודי בגואה בשעות הראשונות להיוודע דבר הפיגוע, יחד עם כל היהודים ששהו אצלו באותה השעה, תפילה להצלתם, שנטלו בה חלק גם אותן שתי תרמילאיות ברות מזל. "הן התפללו ומאוד התרגשו, היו עדיין בשוק. הן ידעו וסיפרו לנו במדויק מי שהה בבית באותה השעה, עוד הרבה לפני שכלי התקשורת פרסמו את זה".

בתור מי שעושה בהודו שליחות דומה, מה מייחד אותם?

לפני כשנתיים, נפטר בנם הבכור בן ה-3 וחצי של בני הזוג הולצברג. כשהודיעו לרבקי על מות בנה הבכור, בטרם הגיעה לארץ, היא לא מיהרה לעזוב אלא מצאה את הזמן לדאוג לארוחות ולארגן דברים אחרונים בבית חב"ד, עבור האורחים שנשארו שם. כששאלו אותה איך תפקדה ברגעים קשים אלו, היא ענתה ש"זה ממש כמו בבית שלך, כשהילדים צריכים ממך משהו, את דואגת להם ולא מפקירה אותם"

"אנחנו פה נמצאים כמה חודשים וזה מגיע לנו כבר לגרון, קשה. והם - מאז שהתחתנו הם שם, כל יום מכינים ארוחת ערב לכולם, בישולים, במשך שנים. זו יכולת שאין לכל אחד, נתינה ללא גבולות, זה מדהים. מלבד זה, גואה נמצאת ליד החוף, אבל בומביי זו עיר מסריחה, עם מלא הודים עניים, קטועי אוזניים ורגליים, אין שם אוויר, היינו שם לילה אחד ולא יכולנו יותר", מתאר תור.

גם רבקי וגם הרב גבריאל הי"ד גדלו במשפחות גדולות, בבתים מיוחדים וערכיים. אביה של רבקי, שמעון רוזנברג, הוא מנהל בי"ס 'מגדלאור' לבנות. אמה, יהודית, מחנכת ובעלת גמ"ח של בגדים לאירועים, ודודה הוא הרב דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק. משפחתו של גבריאל מתגוררת בארה"ב.

"אנחנו בנות דודות ראשונות, ממש כמו אחיות", מעידה חיה הניג, בת דודתה של רבקי הי"ד ובתו של הרב גרוסמן, ומספרת על משפחה מגובשת עם המון שמחות, ואירועים משפחתיים.

"הם אנשי חינוך ואת כל חייהם הקדישו לחינוך ילדיהם. גם ביתם שלהם היה תמיד פתוח.

תמיד הם היו אנשים של חסד, והנחילו את זה לילדים שלהם. לרבקי יש 10 אחים ואחיות שכולם שלוחים של הרבי בכל מיני מקומות - בצפת, בחיפה, בת"א. כל אחד הקים בית חב"ד וכל אחד הוא אימפריה, שום דבר לא מרתיע אותם".

מדירת 4 חדרים לבניין קומות

3 שנים לאחר חתונתם ואחרי שליחות בתאילנד, הגיעו רבקי והרב גבריאל, חסידי חב"ד, לדירה קטנה במומבאיי שבהודו, ופתחו שם את בית חב"ד. רבקי היתה מבשלת ואופה מדי יום, מכינה ארוחות לכל אורח, לפעמים לעשרות אנשים ביום. הרב גבריאל היה שוחט כמה עופות מדי יום לבאי הבית. כולם מספרים על הסבלנות ומאור הפנים שהיה להם, שקיבלו בחיוך ובאהבה כל יהודי שנכנס לביתם, לא משנה איך הוא נראה ולאן הוא שייך.

"רבקי וגבי היו שליחי ציבור מדהימים, זוג כל כך צעיר שהקים מפעל חיים שאי אפשר לתאר במלים. הם ויתרו על הכל וטסו להודו, זה מדהים", מספרת הניג איך הכל התחיל, "אנשים רואים את בית חב"ד עכשיו כשהפעילות שם כבר עניפה וגדולה, אך הם התחילו הכל מדירת ארבעה חדרים, הגיעו לשם לבד והקימו בית של תורה, שיהיה בית לכל הישראלים. זה היה ממש לקום בבוקר בהיר אחד ולתלות שלט 'בית חב"ד'. הם היו הראשונים במומביי, הגיעו לשם ובנו הכל בשתי ידיים".

"הם פתחו את הבית שלהם לכל דורש. לכל מי שהיה מגיע רבקי היתה מכינה ארוחת צהריים. האנשים שהתארחו אצלם, אנשי עסקים למיניהם, סיפרו שעד אז כשהם היו באים למומביי, הם היו ישנים לבד עם קופסת סרדינים, ולאט לאט בית חב"ד נהיה להם בית, בית של כל עם ישראל".

אותם אנשי עסקים שהגיעו לביתם של רבקי וגבי, הוקסמו מהזוג ומהאווירה השורה שם והחלו לתרום מכספם לטובת בית חב"ד במומביי. כך נבנתה לה קומה ועוד קומה, והבית הקטן הפך לבניין רחב ידיים בן 6 קומות. מטיילים שהגיעו מהארץ דאגו להביא לשם ספרים מדי פעם כדי להעשיר את הספרייה. כולם הרגישו שם בית של ממש, חלק ממשפחה אחת גדולה.

"רבקי טיפחה מאוד את הבית. לפני פסח האחרון היא עשתה שיפוץ. בכל פינה בבית היא השקיעה מחשבה, ממש כמו בית מלון: איך תיראה הפינה של נטילת ידיים ואיך תהיה מגבת לכל אחד. הם עצמם היו כאילו כלום, הכל אצלם היה לעם ישראל".

לאחר פינוי הגופות, מספרת הניג, ביקשה אמה של רבקי להיכנס אל הבית ולקחת כמה חפצים של בתה, ממה שנשאר, למזכרת. "היא נכנסה לבית עם העוזרת סנדרה, שהיתה צמודה אליהם בשנים האחרונות, ושאלה אותה איפה רבקי הניחה את החפצים הפרטיים שלה. סנדרה לא הבינה מה היא רוצה, היא אמרה לה: 'מה זאת אומרת 'הדברים הפרטיים של רבקי'? הכל פה היה של כולם'".

ואכן, מתוך הבניין הענק בן 6 הקומות, לבני הזוג הולצברג ולבנם מוישי היה חדר אחד קטן בלבד.

"כל מי שנכנס אליהם לבית, הם פשוט כרכרו סביבו - מה אתה רוצה לאכול? אולי אתה צמא? אולי אתה צריך משהו? כל יהודי שנכנס אליהם, הרגיש אחרי חמש דקות שהוא נמצא בבית של אח שלו ושהוא האורח היחיד והחשוב ביותר".

כך היה מנוהל הבית - חמימות בכל פינה, מספרים מקורביהם ואלו שזכו להתארח בביתם. היה חדר מיוחד לאנשי עסקים, מצויד במחשבים ואינטרנט, וגם בית כנסת עם ארון קודש. היתה הרגשה שיש לכל אחד בדיוק את מה שהוא צריך.

"בכל סעודת שבת כל אחד הרגיש שהוא יכול לבטא את עצמו", מספרת הניג בדמעות תוך כדי שהיא מחזיקה בידה את זמירון השבת המיוחד שהוציא הזוג. זמירון שמכיל מלבד שירי השבת המסורתיים גם הרבה שירים ישראליים, כדי שכל אחד יוכל למצוא את עצמו שם. "זו חוברת של עם ישראל, יש שם הכל, וזה כל כך מסמל אותם. יש גם את כל ההסברים על סדר סעודת השבת, עם הסבר על כל פרט, איך נוטלים ידיים ולמה, מה זה לחם משנה ומה עושים איתו. הכל כדי שאדם שיראה למשל שנוטלים ידיים לא יצטרך לשאול ולהרגיש לא נעים. החשיבה שלהם היתה על כל אחד, במסירות נפש אמיתית".

ממשיכים למרות האבל

לפני כשנתיים, נפטר בנם הבכור בן ה-3 וחצי של בני הזוג הולצברג. כשהודיעו לרבקי על מות בנה הבכור, בטרם הגיעה לארץ, היא לא מיהרה לעזוב אלא בגדלות ובאחריות יוצאת דופן מצאה את הזמן לדאוג לארוחות ולארגן דברים אחרונים בבית חב"ד, עבור האורחים שנשארו שם. כששאלו אותה איך תפקדה ברגעים קשים אלו, היא ענתה כלא מבינה, ש"זה ממש כמו בבית שלך, כשהילדים צריכים ממך משהו, את דואגת להם ולא מפקירה אותם".

ב'שבעה' על בנה, קיבלה רבקי את כולם במאור הפנים המפורסם שלה. "היינו המומים, הבית היה מלא מפה אל פה, והיא דיברה על כך שככה ה' רצה ושצריך להמשיך עם השליחות. היא אמרה שכשילד כזה קטן נפטר זה אומר שצריך עוד יותר לתת ולהתחזק. לרגע לא היה נראה שהיא נחלשה מזה, להיפך, היא המשיכה ביתר שאת", מיטיבה לתאר אותה הניג. "מיד לאחר השבעה, אחרי שבכו והצטערו, הם שאלו מה ה' רוצה ממני עכשיו? והמשיכו בשליחות".

לקראת ליל הסדר האחרון נסע בנה הצעיר של הניג כשליח למומביי, לעזור להם לארגן את ליל הסדר ל-80 האנשים שהתארחו אצלם. "בכל בית בערב פסח יש הרבה לחץ, ואצלם - כאשר למעלה מ-80 איש אמורים להתארח בבית, והם דואגים לכל בעצמם, עם ההקפדה הכי גדולה על כשרות, ועם כל החומרות, הם פועלים בכזו נינוחות".

כשבנה של הניג חזר מהשליחות הקצרה, סיפר כי כל העת לא ראה בבני הזוג שום סימן לעצבות. "בני סיפר כי הם עובדים שם הרבה לקראת ליל הסדר, כולם מתעייפים ורק הם לא. תמיד בחיוך ובמאור פנים. מאד קשה לו עכשיו. הוא אומר שהוא יכול לדמיין אותם רק שמחים ונותנים".

בני הזוג חיו בצמצום, ואת מרבית הכסף הוציאו לטובת האורחים. "תמיד הם חשבו רק על איך יהיה לאורחים יותר נוח".
לתרמילאים מסוימים היה ארון בגדים קבוע אצלם, עם כל בגדיהם. מי שהיה צריך רכב - הם ארגנו לו רכב או כל דבר אחר שהזדקק לו. גבריאל אף היה מבקר אסירים הכלואים בבתי הכלא בהודו ושמר עמם על קשר רציף.

רונן דבש, תרמילאי שנכלא בכלא ההודי והוחזק שם למעלה משנה בתנאים מחפירים, מספר כי הרב גבריאל ליווה אותו ותמך בו באופן יוצא דופן בכל תקופת שהותו בכלא, ותמיד דאג לו לאוכל כשר, לספרי קודש, לפינוקים וגם לכסף. בספרו שיצא לאחרונה, 'הבריחה מהודו', זוכה הרב הולצברג למקום של כבוד.

גם הורים שילדיהם נאסרו בהודו, שהו בביתם של בני הזוג וקיבלו מהם תמיכה מלאה. "בכל מקום היו מסתכלים על ההורים הללו בעין לא יפה ואצל רבקי וגבי הם הרגישו הכי נעים, בדיוק כמו הסוחרים של הבורסה שהתארחו שם. היו משפחות שגרו אצלם אפילו שנה", מספרת הניג.

"גבי ורבקי זה אחד, משהו אידילי. יש כל כך הרבה תכונות משותפות ביניהם, שניהם כאלו עדינים ועם כל העדינות יש להם את העוצמה. איזה כבוד היה ביניהם, הם היו ממש כמו מלאכים, מעל לטבע. הכל הם עשו ביחד, מהרגע הראשון, והנה הביחד הזה גם בסוף שלהם - בחייהם ובמותם לא נפרדו", מסכמת הניג ומתקשה להסתיר את הדמעות. "אנחנו כמו גמדים על גבי ענקים, יושבים על דורות של אמונה ומסירות נפש. חייבים ללמוד מפה משהו, מכאלו קורבנות מיוחדים במינם. לקחת מהם את האחדות, החסד, האמונה בקב"ה ואהבת ישראל".

בישול עם כל הנשמה

רונית, יהלומנית במקצועה, היתה בת בית בבית חב"ד במומביי. רק במהלך השנה האחרונה שהתה בהודו 9 פעמים במסגרת עסקים, שבכולן התארחה בבית חב"ד.

"יצרתי עם רבקי קשר מאוד עמוק, היינו מתכתבות גם במייל. היתה לה מסירות נפש ונדיבות שמעל לזמן, לב פתוח וחיוך ללא תנאים. כל יהודי שנכנס לשם - הרגיש בבית. הם עזרו לכל אחד ואני יודעת שיש הרבה אנשים שהלב שלהם שבור עכשיו", היא מספרת בקול רועד.

"כל מה שקניתי - הראיתי לה, נסעתי איתה לקניות והיא שיתפה אותי בהרבה דברים, היינו לב אל לב", אומרת רונית, שחשה אבל עמוק מאז נודע דבר הירצחם של בני הזוג. "בשבילי היא חיה. כל יום אני באינטרנט, קוראת את ההתכתבות שלי איתה".

"אני נזכרת בכל מיני דברים קטנים, כמו ביום ההולדת שלי שבדיוק הייתי אצלה והיא הביאה עוגת שוקולד לכבודי. היתה בינינו אהבה עמוקה". גם רונית מספרת על השבת הנפלאה שהיו עושים במחיצתם. "האוכל היה בשפע, כולל הדגים והבשר והפירות הכי טובים שהיתה מוצאת בשוק. הרב בכל ערב שישי היה הולך לבית הכנסת חצי שעה ברגל כדי להיות בעל קורא במניין שלא ידעו כל כך להתפלל, במקום להתפלל בבית הכנסת שלהם למעלה. תמיד היה חוזר רטוב, או מדמעות או מזיעה, אבל זה לא הפריע לו, ותמיד הוא היה חוזר מהתפילה עם עוד כמה חבר'ה שהגיעו לסעודת שבת", מעידה רונית.

"רבקי אפתה בכל יום לחמניות, ולשבת אפתה חלות. את הנשמה שלה היא היתה שמה באוכל. אני זכיתי להביא להם את המגש היפה לחלות", מספרת רונית. בפסח האחרון ביקשה רונית להיות איתם והם אירחו אותה בשמחה. "רבקי כתבה לי במייל שהם מחכים לי ומאוד שמחים שאני מגיעה ואני כמו בת משפחה בשבילם". רונית נחתה במומביי והלכה עם רבקי להגעיל כלים בים ולסייע בכל ההכנות הדרושות. כשחזרה רונית לארץ, החליטה לחבוש פאה, בעקבות רבקי.

מהבורסה ליהלומים, מקום עבודתה של רונית, התארגנו 3 אוטובוסים מלאים בעובדי הבורסה, שיצאו ללוויה. "יש פה אנשים שזה הבית שלהם", מסבירה רונית, שגם באסון כזה מוצאת את ההשגחה הפרטית. "בדרך כלל בערב כזה יש אצלם 30 איש, אך עכשיו, בגלל הקריסה הכלכלית, כמעט ולא נוסעים לשם".

"הם חיו בגדול ועזבו את העולם בגדול. תראי איזה הד הם השאירו פה, זה כמה ימים שהם נמצאים בכל בית בישראל, כולם מרגישים באבל".

להרחיב את מפעל השליחות

גם הרב מנחם ברוד, דובר חב"ד, מתאר את בני הזוג הולצברג כאנשים מקסימים, פתוחים ומאירי פנים. "מוכנים לעזור בכל עת בלי לתת הרגשה שהם עושים לך טובה. בכל פנייה שפניתי אל הרב גבי, תמיד נעניתי מיד והם פעלו בזריזות וביעילות, מבלי לעשות עניין", הוא אומר בקול רווי כאב.

איך האווירה בקרב חסידי חב"ד, לאחר האירוע הרצחני?

"האירוע הזה הוא כאב נורא, וקודם כל ברמה האישית. גם כקהילה שמפעל השליחות הוא חוד החנית שלה, הכאב גדול שבעתיים, אבל ברור לנו עפ"י הדרך שהרבי מליובאוויטש הגיב לאירועים כואבים בעבר, שההתמודדות עם כאב כזה היא לא ע"י נסיגה והתכנסות אלא בדיוק להיפך, ע"י הפיכת הכאב למנוף להתחזקות ולהתעצמות. חב"ד תוביל את הכאב הזה לכיוון של הרחבת והעמקת מפעל השליחות של הרבי, הן בשיקומו של בית חב"ד במומביי והן בכל רחבי העולם".

האם בעקבות האירוע קיבלת פניות של שלוחים שחוששים? שדורשים אבטחה? שרוצים לעזוב?

"אבטחה בוודאי שצריך, יש אבטחה ובעקבות האירוע צריך להתאים אותה לאיומים. יחד עם זאת, כל מהות השליחות בנויה על מסירות נפש וכששליח לא חושש לצאת למקום שאין בו מקווה ואוכל כשר ומניין ואת כל זה הוא צריך להקים מאפס, אז הוא גם לא חושש מאיומים של שונאי ישראל. וכמובן שצריך לעשות הכל כדי שהאיומים הללו לא ייצאו לפועל".
ברוד מספר כי זו לא הפעם הראשונה ששלוחים נפגעו במהלך שליחותם. שליח אחד נהרג בתאונת דרכים, ושליח נוסף נדקר בסכין ע"י מטורף בבית חב"ד שבמוסקבה.

איך זה מסתדר עם האמונה כי "שלוחי מצווה אינם ניזוקים"?

"הספרות היהודית עוסקת בזה כבר אלפי שנים, וניתנו על זה תשובות בספרים, אבל לא זה מה שמעסיק אותנו", אומר ברוד "באופן כללי שליחי מצווה אינם ניזוקים, אך יש מצבים יוצאים מן הכלל, אם בגלל ענייני הדור או עניינים אחרים, שגם שלוחי מצווה ניזוקו".

לדברי ברוד, אין עדיין ממלא מקום לבית חב"ד במומבאיי, אך בטקס ההתייחדות עם ההרוגים במומבאיי, הביעו הוריה של רבקי הי"ד את רצונם להגיע לעיר ולהמשיך את מפעל חייהם של בתם וחתנם שנגדע באיבו.

הלוויה של כלל ישראל

בלוויה של בני הזוג הולצברג הורגשה ביתר שאת תמצית חייהם - יחד כל בית ישראל. רבבות אנשים מכל גווני הקשת - חסידים, ליטאים, דתיים לאומיים, חילונים ותרמילאים לשעבר, התקבצו ביום שלישי האחרון כדי לחלוק כבוד אחרון לזוג המופלא שנרצח באופן אכזרי כל כך.

מסע הלוויה יצא מכפר חב"ד והמשיך בירושלים, בישיבת 'תורת אמת' של חב"ד, בה למד הרב גבריאל הי"ד בתחילת דרכו, ומשם ליוו הרבבות את הארונות אל חלקת חב"ד בהר הזיתים, למנוחת עולמים.

בלוויה נכחו רבנים, ביניהם הרבנים הראשיים, נשיא המדינה, שרים, חברי כנסת, שלוחים וכמובן, תרמילאים. האחרונים קראו בימים שלפני הלוויה בטוקבקים נרגשים לכל מי שהכיר את גבריאל ורבקי הי"ד, להגיע ולהיפרד מהזוג שהיווה להם בית חם, בזמן שטיילו בארץ זרה.

בין המספידים היו אביה של רבקי, שגילה כי בתו היתה בחודש החמישי להריונה כשנרצחה, והבטיח כי המשפחה תמשיך את השליחות ומוישי הקטן יהיה שליח של הרבי. הספידו גם אביו של גבריאל הי"ד, עוזרו האישי של הרבי מליובאוויטש זה שנים רבות, הרב יהודה לייב גרונר, נשיא המדינה שמעון פרס, הרב ישראל מאיר לאו ורבים נוספים.

הרב דוד גרוסמן, דודה של רבקי הי"ד, שיבח את הכנסת האורחים המיוחדת של בני הזוג והשווה אותם לאברהם אבינו. עוד ציין כי ספר התורה בבית חב"ד נפגע מכדור בדיוק בפסוק שמדבר על מותם של בני אהרון. הוא ביקש מרבקי וגבריאל שימשיכו לשאת את לפיד האור שנשאו בחייהם, ימשיכו בשליחותם גם בשמיים וימליצו טוב על עם ישראל.

הרב משה קוטלרסקי, האחראי על השלוחים בחב"ד, פנה למוישי ואמר כי אמנם התייתם מהוריו, אך מעתה הוא יהיה הילד של כל עם ישראל. עוד נאמר שם כי בית חב"ד במומבאיי ייקרא על שם בני הזוג הנרצחים, ושלוחי חב"ד ימשיכו בשליחותם ביתר שאת ברחבי העולם.