מאת יהודה צייטלין, אייווה

קשה לקבוע ממתי החלה התסבוכת ומהו שורש מקורה. האם זה היה לפני חצי שנה כשמשטרת ההגירה פשטה על מפעל הבשר הענק בפוסטוויל? או שמא לפני 21 שנה כשאהרן רובשקין הבריק והרחיב את עסקיו מחוץ לברוקלין? או אולי עלינו לחזור לתקופה בגרמניה בה שהמשכילים המציאו שילוב רעוע בין יהדות ומודרנה.

מה שבטוח הוא, שכמו בתחומים אחרים, מי שמביע דעה - הוא זה שיודע פחות.

המצב היום הוא ששוק הבשר הכשר בארצות הברית נמצא תחת איום ממשי של מיתון ומחסור. אברהם פריד סיפר לי בשבוע שעבר כי אשתו לא מצאה עוף מהדרין בסופרמרקט בהרי הקטסקילס. ג'יי קופרמן, עובד במחלקה הכשרה בסופרמרקט בממפיס, טנסי, מספר כי עד לפני שבוע לא הגיע להם משלוח של עופות ובשר. "בשבועות אחרונים המצב השתפר, אבל הדרך ארוכה לעסקים רגילים", הוא אמר.

עוד נחזור לקופרמן. לא בגלל שאני מכיר אותו או בגלל שהוא גאון בתחומו. אלא מהסיבה הפשוטה שכל מידע אותנטי שמגיע מהשטח הוא ברכה. כי מנגד יש לנו ברנשים שהפכו לשומרי חוק, מומחים להגירה, בקיאים במשפט, יועצים עסקיים ומעצבי אתיקה וערכים.

אל השטח הזה – עיירת מגדלי תירס ומפטמי פרות הנקראת בשם פוסטוויל – נסעתי בשבוע שעבר יחד עם יותר מ-25 רבנים, מומחי כשרות ואנשי תקשורת. הנעליים המצוחצחות שלנו כוסו במהרה בבוץ סמיך (עוד סיבה להאשים את רובשקין!) והחלוק הלבן שחילקו לנו נצבע בכתמי דם דוחים. למראה כיסויי הראש והזקן שחבשנו מטעמי היגיינה, הרב דניאל מוסקוביץ', השליח הראשי באילינוי שהיה כאן על תקן יו"ר מועצת רבני שיקגו, העיר בבדיחות: "אם אתם חושבים שהשני נראה מוזר, תציצו במראה".

הקנוניה של הקונסרבטיבי

הנה תמצית הסיפור לצמחונים מביניכם המתנזרים מחדשות עם בשר: במאי השנה נעצרו 400 עובדי מפעל הבשר "אגריפרוססורס" בבעלות משפחת רובשקין החב"דית שעבדו ללא רישיון. אולם מה שהחל בפשיטה מוצלחת של משרד ההגירה האמריקאי נהפך לסאגה של חשדות וטענות. ביניהם: התעללות בפרות, העסקת קטינים, ניצול עובדות, שעות עבודה ארוכות, וכל דבר אחר שאתם יכולים להעלות על הדעת.

ה"ניו-יורק טיימס" כינה את המפעל "ג'ונגל כשר". וזה היה רק חלק מהעליהום: השבועון היהודי הסוציאליסטי "פורוורד" וסוכנות הידיעות היהודית JTA מדווחים על ההתפתחויות באדיקות קנאית. רבנים זוטרים ניסו לזכות ב-15 שניות של תהילה כשקראו להחרים את מוצרי רובשקין. וראביי קונסרבטיבי בשם מוריס אלן הגה את יוזמת "הכשר צדק" – תעודת הכשרה שתינתן ליצרני מזון העומדים בסטנדרטים של אתיקה וצדקנות. עד לפני שבוע, אף אחד מהם לא היה בשטח כדי לאמת עובדות לפני עריכת משפט השדה.

עכשיו, בואו לא נשלה את עצמינו: רובשקין, על נדיבות ליבם ותרומותיהם, היו יהירים בהתנהלותם. לי ידוע על מספר בעלי השפעה שהציעו את עזרתם כשהפרשה התפוצצה ונענו בזלזול אדיש. ספקי הבשר הכשר הגדול בארה"ב ואחד מהמעסיקים הגדולים במדינת אייווה הרי לא צריכים עזרה. הם בטח חשבו שהעיירה פוסטוויל מתנהלת כמו נעוועל ואפשר להחליק עניינים עם הפריץ התורן.

אבל אנחנו באמריקה. לא בבורו-פארק. 79.59 אחוז מתושבי פוסטוויל הם לבנים. 56.6 מהם נשואים. מועמדים לנשיאות מחזרים אחר קולם, וגאוות המשטרה היא כלב לברדור רטריבר שהם רכשו במחיר מוזל. חסידים עם טליתות חוזרים הביתה לאחר התוועדות הגונה בשבת בצהריים לא היה החזון של זקני העיר. כשראש העיר רוברט פנרוד נשאל מה רובשקין יכולים לעשות כדי להתחבב יותר על התושבים, הוא ענה: "כלום. הם עושים את המקסימום".

אז מאיפה נובעת האיבה? שאל הרב גרשון טננבוים, יו"ר איגוד הרבנים בארה"ב.

"יש אנשים הרוצים לחזור לשנות החמישים", ראש העיר ענה בכנות.

ר' אהרן רובשקין, מייסד מפעל הבשר ומעורב בניהול, העיר ממרום שמונים שנותיו: "גם אני לא הייתי מתנגד לחזור לשנות החמישים".

שוחד של לחם וביצים?

יצאנו מנמל-התעופה 'לה גוורדיה' בניו-יורק, משלחת עם נציגות נכבדה של אגודת ישראל באמריקה, OU - האיחוד האורתודוקסי, RCE - איגוד הרבנים ויאנג איזראל. אבל מי שטס דרך JFK באחרונה בוודאי הבחין, שנייה לפני הדיוטי-פרי והבידוק הביטחוני, בארבעה מכונות מכירה אוטומטיות המציעות מזון כשר מחומם ומוכן לאכילה.

גם זה באשמת רובשקין. הנה ההסבר של הרב צבי זורבין, מנהל 'ועד העיר' בס' לואיס, מיזורי: "רובשקין המציא מחדש את תעשיית הבשר והעוף הכשר כשהוא הביא את הקצב לחווה, במקום להביא את החווה לקצב בעיר. הם הוזילו את המחירים של בשר כשר בדרך שלא הכרנו קודם".

הנסיעה לפוסטוויל, אחרי לינה במלון סביר במדיסון-ויסקונסין, שארכה שעתיים ומשהו באוטובוס הייתה מהורהרת ולא רק בגלל שעת הבוקר המוקדמת. הביקורת על רובשקין היא טרנד אופנתי והרבנים יודעים כי בחזרתם הם יישאלו ויתבקשו להציג תשובות והוכחות. "אני פה כדי ללמוד עובדות", אמר לי הרב פרץ שטיינברג, יו"ר ועדת ההלכה של ארגון בתי-הכנסת האורתודוקסים "יונג איזראל".

"איך אתם מצפים מאיתנו להביע דעה אובייקטיבית כשהגענו לכאן על חשבונכם?", העיר אחד הרבנים בארוחת-הבוקר (החלבית!) שהוגשה לנו במשרדי הנהלת המפעל.

הרב דוד אליעזרי, שליח חב"ד בקליפורניה שתיאם את ביקור המשלחת עם הרב פסח לרנר מ'יונג איזראל', ענה: "אני לא חושב שאפשר לרכוש את דעתכם עם פרוסות לחם וסלט ביצים".

וזה לא שהיה צורך לשכנע את כולם. היו כמו הרב דוד שוחט, יו"ר מועצת רבני אונטריו בקנדה ומזקני רבני חב"ד, שהגיעו עם דעה מוצקה. אף שמוצרי רובשקין אינם נמכרים בטורונטו, הוא נשמע מודאג. "אתה יודע מה אומרים: כשמתעטשים באמריקה, מתקררים בקנדה. בבית השחיטה הזו תלוייה שישים אחוז מהבשר הכשר באמריקה; אם אנטישמים יצליחו לחסל את השחיטה כאן, זה ישפיע על הכל. כמו מגיפה שעוברת ממדינה ומדינה", אמר ל-COL.

וכאן אנחנו חוזרים לקופרמן מיודעינו מהסופרמרקט בטנסי. "המאמץ של קבוצות הרפורמים והקונסרבטיבים לעשות תעודת כשרות חדשה מפליא אותי", הוא כתב. "לא ידעתי שהם שומרים כשרות על בסיס יומי. הפעם היחידה שאנחנו רואים אותם אצלינו זה בסביבת פסח או ראש השנה. אנחנו לעולם לא נראה אותם בשאר ימות השנה. האם אנחנו אמורים לתת להם לומר לקהילה האורתודוקסית, השומרת כשרות 365 ימים בשנה, מה אנחנו יכולים או לא יכולים לאכול?"

כך גם חושבת סוזי רוזנבלוט מהעיתון "ג'ואיש ואויס אנד אופיניון" בניו-ג'רזי – שמדובר במאבק שלא קשור לחוק או תנאי העסקת עובדים. "אני חושבת שהעיתונות הביקורתית כלפי המפעל היא תוצאה של שתי תופעות עצובות: קמפיין אנטי-בשר (קרי: אנטי-כשרות) שמונע על-ידי קיצוני "זכויות החיות" ותרבות הבלוגים הוולגרית ואכזרית שזיהם את חיי החברה. ואלה כוללים גם אתרים המכונים אורתודוקסים".

הכומר לא מוצא מילים

בשר זה עסק אדמומי ומלוכלך. בצרפת בעלי האיטלזים מחזיקים את הרבנים קצר, כי בתעשייה הזו מעורבים הרבה כסף והשפעה. מי שיגיד לכם אחרת, כנראה אוכל סרדינים מקופסת שימורים. הזכרונות הטובים שלכם ממלצר מגיש לכם סטייק פילה מיניון ברצועות בצל צלוי במסעדה מקומית ייעלמו ברגע שתשימו רגל במה שנקרא ה-kill floor של כל בית מטבחיים מצוי.

גוואן סראנו הוא המפקח הראשי של ה'קיל פלור' (=משטח שחיטת הבהמות) והמראה לא מגרה את העין. גוויות מגודלות תלויות על מסלול ברזל, דם נוטף מהפרוות השחורות לגופות חסרות ראש. הפרווה מורדת על-ידי שרשרת ברזל ופועל נועץ בשוקיים סיכה עם המספר 098. כל עובד במחלקה חגור בשרשרת לבנה במקום חגורה. 2 סכינים חדים נעוצים במעטפת ברזל. "זה תהליך יפה", סראנו אומר לי. "אני אוהב את המחלקה הזו. תמיד רציתי להיות בזה. זה תהליך יפה לראות איך הכל מתחיל ועד הסוף. זה משמח אותי להוציא מוצר טוב".

נכון, בשר זה מוצר ואתם צורכים אותו. ארגוני זכויות החיות יכולים לטעון מהיום ועד מחר – אין שיוויון בעולם. יש דומם, יש צומח, יש חי ויש מדבר (הגדרת הטבע לפי תורת החסידות למי שלא מכיר). ויש גם הבדלי מעמדות וילדותי לצפות להתנהגות תואמת מעורך-דין ופועל בניין. "האנשים שעובדים במשחטות הם לא מקצוענים בדיוק", הכומר המקומי גארי קטרסון (אחת מסבותיו יהודייה) התקשה להגדיר אותם בשיחה עימנו עד שמצא את תיאור מכובד: "הם לא הקרם של החברה".

השמועות על פועלים העובדים שעות נוספות או משתמשים בסמים הם נסבלות. יותר מכך, תמיד יש צד שני ואת זה מצאתי כמובן – בשטח. רק בשטח. עבדי אחמד, בן 24 יליד סומליה, עובד כאן במשכורת של 10 דולר לשעה. במקום עבודתו הקודם במיניסוטה הוא קיבל 11 דולר לשעה. נכון שרובשקין אכזרים? אז שלא. הם הגיע לכאן ביוזמתו ולדבריו הוא מעדיף את רובשקין: "שם עבדתי שמונה שעות, כאן אני יכול לעבוד 12 שעות כך שאני מרוויח יותר".

פועל אחד, עב-בשר בשם גארי מרקטין מספר כי מדובר ב"עבודה קשה". בן 52, יליד אייווה, הוא מצוייד בכובע פועל כחול ו"שמח להיות כאן". מה יש לו לומר לגבי התנהלות הבעלים? "יהודים רוצים לזוז, הם רצים קדימה. ככה הם מוציאים מוצר".

יאיר הופמן, שליווה את הביקור עם מצלמת וידאו כבדה מטעם העיתון "פייו טאונס ג'ואיש ניוז", היה מופתע. "עכשיו אני רואה את האמת", הוא אמר ל-COL. "הושפעתי מכתבות ה'ניו-יורק טיימס' וראביי אלן (הקונסרבטיבי). הסתובבתי לבד במפעל, ללא ליווי של המנהלים, ודיברתי עם אנשים בספרדית וצילמתי את שחיטת הפרות ואני מצטער שחשדתי בכשרים".

נקווה שהנוספים יגיעו למסקנה הזו. אישית, אני לא מכיר הרבה אנשים שיעדיפו להמשיך באכילת דגים אחרי תשעת הימים.


לצפייה בוידאו לחצו על כפתור ההפעלה או על האופצייה הנוספת:
לא מצליחים לצפות? לחצו כאן (להורדה)