מאת יעקב ברמן, שליח המל"ח לסרדיניה (בתרגום מאנגלית)

האי סרדיניה הנפלא ידוע בשל הגבינה הרקובה שלו. "קסו מרצו", היא מכונה. גבינת העז מלאה בחרקים מעופפים. אלה יכולים לקפוץ שש אינצ'ים באוויר שגורמים לאנשים לחבוש משקפיים כשהם נועצים את שיניהם בחתיכות המסריחות.

אנחנו, הת' לוי גרייזמן ואני, לא טעמנו מהמעדן הטעים הזה. מלבד היותו טרף, באחרונה הוא גם לא חוקי בגלל סכנות רפואיות.

החיפוש שלנו עבור יהודים החלה ביום חמישי. עוד בניו-יורק, בדיקה בגוגל הביאה לנו כתובת אימייל וטלפון של סטודנט ישראלי לרפואה בעיר ססרי (העיר השנייה בגודלה באי). שמו היה גבי ושלחתי לו מייל שאני רוצה להיפגש איתו.

יום חמישי בצהריים נסענו 160 מייל לססרי לפגוש את גבי. מסיבה מוזרה, במקום לתת לנו את כתובת הבית שלו, הוא ביקש להיפגש עימנו בפינת הרחובות ויא רומא ופיאצה איטליה, אזור עמוס אדם במרכז העיר.

דיברנו שעות ארוכות ביחד והזמנו אותו להביא סטודנטים ישראלים אחרים במלון שלנו לתפילות וסעודות שבת.

אפילו שהסעודה הייתה פשוטה (נו, בחורים מבשלים), שבת הייתה נפלאה. דיברנו עד 1 בבוקר והחלפנו סיפורים אישיים וחוויות; כמו שהכרנו אחד את השני במשך שנים רבות.

כשהסעודה הגיעה לסיומה, גבי אמר לנו שיש לו וידוי אישי לעשות.

כשיצרנו איתו קשר בפעם הראשונה, גבי סיפר, הוא חשד שאנחנו טרוריסטים המנסים לפגוע בסטודנטים יהודים.

"כשאתה שלחת אימייל, התקשרתי מיד לקהילה היהודית במילאנו והם לא ידעו מי אתם. עבורי, זה היה נראה יותר תרחיש לפיגוע טרור נגד ישראלים, מאשר ניסיון של חב"ד להשקיע כל-כך הרבה בביקור כמה יהודים באי קטן סמוך לאיטליה.

"אמרתי לכם לפגוש אותי במקום ציבורי כך שאוכל לצפות עליכם ממרחק ולהעריך אם בטוח לפגוש אתכם או לא".

כנראה עברנו את הבדיקה הביטחונית וגבי ביקש מאיתנו להודות למרכז חב"ד העולמי על שליחתינו.