אליעזר שולמן, אזרבייג'אן

סוף תפילת ליל שבת בבית הכנסת של הקהילה האשכנזית בבאקו שבאזרבייג'אן. אל הרב מאיר ברוק, שליח חב"ד במקום, ניגשים מתפללים לאחל 'שבת שלום'. אחד המתפללים פונה אליו ובפיו שאלה: האם מותר לאשתו להדליק עבורו את האור בחדר השינה?

הרב משיב בשלילה.

האיש שומע, אומר 'שבת שלום' ופונה לצאת החוצה.

חולפת דקה והאיש חוזר אל תוך בית הכנסת עם שאלה נוספת: 'אשתי אומרת שקשה לה לחפש את נעלי הבית בחושך', הוא אומר בשמה.

'אם היא רוצה בשביל עצמה להדליק את החשמל מותר לה', משיב הרב.

האיש אומר שוב 'שבת שלום' ופונה החוצה.

את השיחה, שהתנהלה בשפה רוסית שוטפת, מתרגם לי בן משפחה. אני מתקשה להאמין למשמע אוזני. "זו הבעיה", מסביר לי הרב ברוק כשאני שואל על התשובה. "הבעיה בה"א הידיעה של אזרבייג'אן היא ההתבוללות. האיש נשוי לתושבת מקומית גויה. לפני חודש הוא הודיע לי שהחליט שכיהודי עליו לשמור שבת ולעשות קידוש כפי שעשה סבא שלו. מדי פעם הוא בא עם שאלה בנושא שמירת השבת או חייו כיהודי, ואני משתדל להשיב.

"העובדה שהוא נשוי לגויה מקומית בכלל לא מפריעה לו. השלטון הקומוניסטי גרם לזה שהיהודים והמוסלמים חיים זה לצד זה באחווה. היהודים התערבו בתושבים המוסלמים ונישאים להם. כשניסיתי לדבר עם היהודי הזה על הנושא הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. 'כל אחד מאיתנו שומר על מצוות הדת שלו. יש לנו חיים מאושרים. למה עלי לעזוב אותה'? טען בפני, וסירב בכל תוקף לשמוע מילה נוספת על הנושא".


אז ויתרת?

"האמת היא שלא ויתרתי. אני מחכה להזדמנות נוספת לדבר איתו על הנושא".
את השיחה אנחנו מנהלים תוך כדי הליכה שלווה ברחוב רסול ראזא (rasul reza) שהחנויות הרבות שבו סגורות אך הוא מלא באנשים שיושבים עם שכנים וידידים על גבי כסאות, ספסלים או על שפת המדרכה.

הרב ברוק: "אנחנו הולכים כאן בבאקו, עיר בירה של מדינה מוסלמית, שגובלת עם איראן, שיש אוכלוסיה שיעית גדולה בתוכה. הרבה ערבים סביבנו ואין אף חשש או פחד בגלל הסובלנות של התושבים במשך שנים רבות (למעט אירוע אחד או שניים, שהיו פה לפני 5-6 שנים. א.ש.). לא היה פה שום ניסיון לפגוע ביהודים או להצר את צעדיהם. היהודים מרגישים כאן בטוחים. מצד אחד זה טוב ומצד שני, כפי שאמרתי, זה יוצר התבוללות".

בעוד אנחנו מהלכים אני מבחין בבנין עם שלט גדול שחציו בצבעי הדגל של ארה"ב ובחציו השני כתוב "ישיבת אזרבייג'אן". הרב ברוק מבחין שנעצרתי. "כאן יש פעילות של 'וועד הצלה נדחי ישראל' המזוהה עם הציבור הליטאי. יש להם פה פעילות יהודית ענפה (על הפעילות ראה מסגרת). כדאי לך לבוא לסעודה השלישית שהם עורכים כאן בהשתתפות יהודים ובני נוער יהודיים".

אני נועץ בו מבט מופתע והוא ממהר להסביר שדווקא יש לו קשרים אישיים טובים עם אנשי הישיבה והם אף התארחו ב'דינר' שערך יום קודם לכן לנגיד ר' לוי לבייב שבונה בימים אלה, יחד עם קרן חינוך של אשת הנשיא, קריית חינוך בה ירוכזו מוסדות החינוך של חב"ד בבאקו.

בשעות אחר הצהריים של שבת אני צועד לישיבה. גם אם לא הייתי יודע כלל על קיומה אי אפשר שלא לשמוע את 'ידיד נפש' הבוקע אל הרחוב. בפנים מסבים כ-20 איש השקועים בשירי רגש כאילו הם בשכונה חרדית בישראל. השירה נפסקת כאשר ראש הישיבה, הרב יחזקאל רוטר, נושא 'שיחה' בעברית אותה מתרגם לרוסית ולאזרית אחד מתלמידי הישיבה. לאחר מכן נמשכת השירה עד קרוב לשעה 10 בערב, אז יוצאת השבת בבאקו. לאחר 'מעריב' ישיבתי, שמסתיים ב-10:30, אני חוזר לבית מארחי.

"הזקנים יכולים ללמוד"

ביום ראשון לאחר תפילת מנחה, על חשבון תחילת סדר ב', אני יושב לשיחה עם הרב רוטר, שמאשר לי כי ברמה האישית יש קשר הדוק בין הרב ברוק לאנשי הישיבה. "המטרה שלנו זה לקרב יהודים לאבינו שבשמים. כל אחד מאיתנו פועל בדרך שהתוו לו רבותיו, אך כיוון שמטרה אחת לנו אנו בקשר ומשתדלים לסייע. הנה לפני חג הפסח התעכב משלוח המצות שלנו והגיע לאחר הפסח. ביקשנו מהרב ברוק מצות עבודת יד וקיימנו סדר פסח כהלכתו. אגב, גם בעבר היה קשר הדוק בין הקהילות היהודיות השונות".

מה זאת אומרת בעבר?

"בעבר כשחיים יהודיים פיכו כאן היתה כאן בעבר קהילה חסידית גדולה. רבה של העיר היה מחשובי גדולי התורה באותו דור".

עיון בדברי ימיה של העיר מעלה כי יהודים ומוסלמים חיו זה לצד זה בקווקז למעלה מאלף שנה. היהודים תושבי האזור מעולם לא נרדפו בשל דתם. יהודי אזרביג'אן נחלקים לשתי קבוצות: האשכנזים, שהגיעו רק במאה ה-19, ויהודי הקווקאז (היהודים ההרריים), החיים באזרביג'אן מאות שנים. היהודים ההרריים, שרבים מהם מתגוררים כיום ב'קובה', פיתחו תרבות משלהם וניב מיוחד, המכונה "טאט".

בתחילת מלחמת העולם השנייה הגיעו לאזרביג'אן פליטים יהודים ממערב ברית-המועצות. לאחר המלחמה עברו רבים מיהודי האיזור לערים הגדולות של ברית-המועצות, שבהן התפרנסו מתעשייה מודרנית, ממלאכה וממסחר. על פי הארכיונים של הקהילה היהודית בשנת תרפ"ו (1926) השתייכו מרבית יהודי אזרביג'אן לקהילה האשכנזית (19,000), ורק מקצתם (כ-7,500) היו יהודים הרריים.

במשך 50 שנה, בשנים תרע"א עד תשכ"א, כיהן כרבה הראשי של העיר הגאון רבי יהושע חיים רובינשטיין זצ"ל שזכה להערכה גדולה הן מבני הקהילה היהודית והן מהשלטון. בסמוך לקברו, בבית הקברות היהודי של העיר, יש מבנה קטן שנועד למעוניינים להתפלל בסמוך לציון.

בספרי הלימוד שלו שנשמרו נמצאו מאות הערות וחדושי תורה שאותם כתב בשולי הדפים. הרב רוטר מציין כי בימים אלה הוא עמל על פענוח ההערות, הכתובות בקיצור רב אך יש בהן אוצר בלום של חידושים.

גם בימים בהם הקומוניזם היה דרך חיים, וברחבי רוסיה הצרו את צעדיהם של היהודים, באזרבייג'אן המשיכו היהודים באורח החיים שלהם כאשר הקהילות השונות שומרות כל אחת על המסורת שלה. השלטון הסובייטי ניסה לדכא את התרבות הייחודית של היהודים ההרריים, ואף סגר אחדים מבתי הכנסת שלהם. במקביל הותיר שלושה בתי כנסת פעילים: האשכנזי, הגרוזיני (שמאז נהרס ונבנה מחדש) והקווקזי.
את בית הכנסת של החסידים צירפו לבית הכנסת של הקהילה האשכנזית. הגרי"ח רובינשטיין בחכמתו איחד את שתי הקהילות אך דאג שכל אחת מהן תקיים מניין נפרד ותשמור על ייחודיותה. גם זה חלק מהפסיפס של אישיותו בה איחד את שני הקטבים יחדיו. הסיבה שהשלטון הותיר שלושה בתי כנסת פעילים נעוצה ברצונו לעודד התיישבות חקלאית של יהודים, מתוך רצון לבסס את הכלכלה ולשלוט בנעשה בקהילה.

להבדיל אלף אלפי הבדלות פעל השלטון הסובייטי גם כנגד האיסלם. שנים של ניסיונות סובייטיים למגר את האיסלאם נכשלו, והוא נותר הדת הפופולרית ביותר באזרביג'אן כאשר הדתות הנוצריות השונות מפגרות הרבה מאחוריו. אזרביג'אן היא אחת המדינות המוסלמיות הליברליות ביותר.

לאחר מלחמת ששת הימים החלה בקרב יהודי הקווקאז תשוקה לעלות לישראל, ובשנת תשל"ה (1975) הגיע מספר העולים לישראל מאיזור זה לכדי רבע מכלל העולים מברית-המועצות. כיום חיים באזרביג'אן כ-30,000 יהודים, המרוכזים בעיקר בערים באקו וקובה.

הרב רוטר: "הקומוניסטים היו בטוחים שהדור הצעיר ילך אחריהם. חומשים וגמרות שהוחרמו על ידם מבתים שונים הובאו אל בית הכנסת הקווקזי והונחו בתוך הארונות. זקני הקהילה סיפרו לי כי אנשי השלטון אמרו להם 'הזקנים יכולים להמשיך וללמוד בספרים. הדור הצעיר כבר לא ימשיך ללמוד בהם'. בני העדה ניצלו את הספרים, ובחסות האחדות ביניהם וההימנעות מהכנסת זרים לבית הכנסת, המשיכו ללמוד תורה עם ילדיהם. עד היום יש בארונות בית הכנסת חומשים וגמרות, רובם שמורים היטב, של יהודים מלפני 40-50 שנה"

הרב ברוק: "שנים רבות הם הצליחו לשמור על הילדים עד אשר נפטר הגרי"ח רובינשטיין. הקהילה היהודית המאוחדת התפצלה לפי עדותיה, ואז החלה ההתבוללות בקרב הצעירים. בקרב העדה האשכנזית החלה ההתבוללות עוד קודם לכן. בעדות האחרות זה החל מאוחר יותר. נקודת התורפה היתה המגורים המשותפים אלה לצד אלה. ההורים עמדו בפני שוקת שבורה. זו היתה טרגדיה. מצאתי כל מיני מכתבים של הורים שכותבים בשברון לב על שעובר עליהם ועל ילדיהם. למעשה מחצית הנשים היהודיות שנותרו בעיר נישאו למוסלמים. רבות מהן נישאו לבני המעמד הגבוה במדינה, רופאים ושרי ממשלה. אגב, בתו של נשיא אזרביג'אן כיום נשואה ליהודי".

הרב רוטר: "באותה עת לא היה מי שיסייע להם. העולם היהודי היה לאחר השואה, עולם התורה היה מרוסק לחלוטין. מרבית היהודים שהתגוררו באזרבייג'אן היו סוחרים שהגיעו אליה בגלל שהיתה בה עיר נמל. לא היה מי שיחזק את הדור הצעיר, וההתבוללות הכתה בכל משפחה. משפחות רבות נמחקו. גם תנאי החיים כאן, מבחינה יהודית, היו קשים מאוד. כאילו מישהו גדע באחת את כל היהדות שהיתה כאן".

שלא תקבלו רושם מוטעה, גם היום תנאי החיים במקום, מבחינה יהודית, מצריכים הקרבה רבה. קחו לדוגמא את נושא החינוך. באזרבייג'אן יש חוק חינוך חובה מחד ומאידך הפרדת דת מהמדינה - מה שאומר שבמוסדות החינוך אין ללמד שיעורי דת ובוודאי שלא להתפלל.

כאשר לפני 13 שנה החל "וועד ההצלה נדחי ישראל" לפעול במקום, פנה הרב משה ירוסקי, אחד הפעילים שהגיע למקום, אל לשכת הנשיא, והצליח לשכנע אותם לתת לו אישור מיוחד שמהשעה 8 בבוקר ועד 10:30 יקבלו התלמידים שיעורים בנושאי הדת היהודית. אלה כוללים גם תפילות. כדי למנוע בעיות הוחלט כי מגיל 9 ואילך יתפללו הילדים בישיבה בימי שני וחמישי, אז יש קריאת התורה, ומגיל 13 הם יתפללו כל יום בישיבה. כיום מונה בית הספר 130 תלמידים יהודים.

השעה הראשונה: שירה

כאשר החלה הפעילות של חב"ד במקום, אחת מהפעולות הראשונות שהרב ברוק עשה, במסגרת קירוב יהודים, היתה הקמת גן ילדים ובית ספר מטעם "אור אבנר" אשר כוללים גני ילדים בהם לומדים כיום 100 ילדים ובית ספר המונה כיום 400 תלמידים.

בית הספר היה פרטי, אך תוכנית הלימודים בו חייבת היתה לקבל אישור ממשלתי. כדי לעקוף את האיסור על התפילות נאמר בתוכנית הלימודים כי שעת הלימודים הראשונה מוקדשת לשירה. שעת הלימודים השנייה הוקדשה ללימודי ארץ ישראל, ממנה הגיעו היהודים. במשרד החינוך המקומי הרימו גבה אך אישרו את תוכנית הלימודים בכפוף לאישור המפקח.

הרב ברוק: "ניצלתי את הכישרון המוסיקלי שהקב"ה חנן אותי בו והלחנתי מנגינות לתפילות השונות. המפקחים שהגיעו כמה פעמים מצאו את התלמידים שרים בקול גדול ואישרו את תוכנית הלימודים. כאשר הפעילות גדלה צירפתי לפני שנתיים זוג שליחים נוסף, הרב מתי וחיה לואיס, אף הם חסידי חב"ד. הם הגיעו עם ראש 'נקי' מכל הבעיות שליוו אותי בהתחלה והכניסו שורה של שינויים לחיזוק לימודי היהדות. בין היתר הם החליטו שככל שהכיתה גבוהה יותר כך פרקי ה'שירה' (תפילה) יהיו רבים יותר.

"הם גם הציעו לי איך להתמודד עם נושא לימודי היהדות וההלכה. הסברנו לשלטונות שבסך הכול אנחנו מספרים לתלמידים על אבות אבותיהם שהיו בארץ ישראל ועל מערכת החוקים לפיה הם התנהלו. באצטלה הזו אנחנו מספרים על פרשת השבוע, לומדים קיצור שולחן ערוך ודינים, ולימודי יהדות נוספים".


נשמע מעניין מאוד?

"אכן, אבל זה יצר בעיות לא קלות. צורת הלימוד הזו הפכה אותנו לבית ספר מאוד חדשני ומיוחד, והגיעו בקשות רבות מצד הורים נכרים שנכניס את ילדיהם. בין המבקשים היו גם בכירים בממשל המקומי. כיוון שבית הספר מיועד ליהודים בלבד, הרי שהיה עלי לדחות את כל המבקשים שאינם יהודים.

"בתחילה הסברתי שהלימודים בבית הספר עולים הון רב, ודרשתי מכל הורה תשלום פי 20 מזה הנגבה בבתי הספר המקומיים. זה עזר מאוד להורדת הלחץ. הבעיה התחילה כאשר ילדים שהם בנים לבעלי הון ביקשו להיכנס. כאן הכסף כבר לא היה בעיה, ואז היה עלי למצוא הסבר אחר. במקום לשבור את הראש החלטתי להגיד את האמת. בתי ספר ממשלתיים יש הרבה אז אני מקבל רק יהודים".

הורים גויים רצו שהילדים ילמדו עם יהודים?

הרב ברוק פורץ בצחוק גדול לפני שהוא עונה. אני מבין שפרט מידע חשוב חסר לי. הוא מתקשר לאחת המורות ומבקש ממנה את שמות התלמידים. השמות מוחמד, אחמד, חנא, ראזי, סמירה, אמלה, כמלה, ג'ורג', אליאס - נמנים בין עוד כמה שמות. "נכון להיום אין לנו מנחם מנדיל או נחמה דינה. בבית ספר שלנו וגם בבית הספר של וועד ההצלה לומדים ילדים שגם האב וגם האם יהודיים ויש גם כאלה שהם בנים לאם יהודיה ואב מוסלמי. יש משפחות שהמצב הוא הפוך, האב יהודי והאמא גויה והם רוצים שהילדים ילמדו אצלנו. אני משיב את פניהם ריקם".

אבות מוסלמים מוכנים שהילדים ילמדו אצלכם ויחזרו ליהדות?

"אתה מבין לבד שמוסלמים אדוקים לא שולחים את ילדיהם ללמוד אצלנו או בבית הספר של וועד ההצלה. יש את האבות המוסלמים החילוניים שהדת של הילד לא חשובה להם אל מול האושר המשפחתי. הם מוכנים להיענות לדרישת האשה היהודייה שהילד יידע על היהדות ובליבם הם מקווים שלאחר שיגדל יסתפק בידיעה בלבד ולא ימשיך עם זה הלאה. יש כאלה שמוכנים שהילד יידע מושגים, וזה כולל גם אמירת 'שמע ישראל' לפני השינה או נטילת ידיים בבוקר כשהוא קם, ליד המיטה, אך כשהוא מתבגר הם מעבירים אותו לבית ספר ממשלתי. אנחנו משתדלים לתת חינוך יהודי ומודעות יהודית ככל האפשר. יש גם דברים שהם בידי שמים. אנחנו משתדלים.

"במהלך השנים שאני כאן ראיתי נשים יהודיות שנוהגות להתפלל על קברי מוסלמים. יש בתים שבהם צמים ברמאדן וביום כיפור, הולכים למסגד ואחר כך מדליקים נרות שבת. נתקלתי לא פעם במשפחות שקיימו הן מנהגים יהודיים והן מוסלמיים. יש כאן דו-קיום יהודי-מוסלמי מסוג שהיה פעם ולא נותר כמעט בשום מקום אחר בעולם".

המאבטח של ר' מאיר

הדו קיום המזעזע חזר והתבטא גם בשנה האחרונה. הרב ברוק התכונן לעריכת ליל סדר המוני והופתע לקבל פניה מתחנת הטלוויזיה המוסלמית שביקשה להקדיש כתבה על ליל הסדר. כדי למנוע את חילול החג הקדים את תחילת עריכת הסדר, כשהוא מוודא שיהיו מספיק יהודים. בדיווחים מקדימים על האירוע צויין ברשתות הטלוויזיה השונות שאלפי יהודים נרשמו לחגוג את ליל הסדר יחד עם שליח חב"ד, אך רק 800 איש קיבלו אישור להשתתף, בגלל מגבלה של מקום. בדיווחים הודגש כי זו הפעם הראשונה מזה שש עשרה השנים האחרונות שמתקיים אירוע "חג יהודי" כזה גדול בפסח בבאקו. בראיון שנערך עימו לתחנת הטלוויזיה המוסלמית התבקש הרב ברוק להסביר מה זה מצה וחמץ ומה זה סדר.

זה המקום לציין כי כדי למנוע מגורמים עוינים להשבית את שמחת החג החליט השלטון להקצות מאות שוטרים שיסגרו לתנועת כלי רכב את הרחוב. צלפים הוצבו על הגגות ומכוניות משטרה פיטרלו באתר עצמו. כל מי שביקש להיכנס למתחם בו נערך ליל הסדר, עבר בדיקה קפדנית.

ההפתעה הגיעה לקראת סיום הראיון. הכתב הוציא ספר קטן ישן בעברית ושאל "מה זה?"

הרב ברוק: "ראיתי מייד שמדובר בספר תהילים, ישן מאוד, והתעניינתי מהיכן יש למוסלמי ספר כזה. בתשובה הוא סיפר שהספר עובר מיד ליד כבר שלושה דורות, מהסבתא רבה שלו דרך הסבתא והאמא, ותמיד אימו ביקשה שישים את זה מתחת לכרית.

'אז אתה יהודי', אמרתי לו.

"'לא', הוא השיב 'אני מוסלמי, אבל סבתא שלי הייתה יהודיה מפולין'.

"לקחתי אותו הצידה ובישרתי לו שעל פי ההלכה, הוא כנראה יהודי. הבחור חייך והלך. לסדר ליל פסח הוא לא הגיע, אבל בחול המועד הוא כבר בא לקחת מצות".


איך אתה מסביר לילד כזה את נושא שמירת השבת?

"ואיך אני מסביר לו את נושא הקידוש בליל שבת? אנחנו עושים עבודה גם עם ההורים. משוחחים על החשיבות של העניין שיום אחד בשבוע יהיו בבית ויקשיבו אחד לשני בלי המרוץ של עבודה, טלפונים. אבל זה לא רק זה. יש לנו 'מזוודת שבת' אותה אנו מגרילים בין הילדים. יש בה את כל צורכי השבת. החל מנרות שבת, מיץ ענבים, חלות, ועוף לצד דף הוראות איך להכין שולחן שבת, ומצלמה. ההורים מתבקשים להצטלם עם הילדים לפני כניסת השבת, עם נרות השבת הדולקים ושלחן השבת הערוך. תמונה שהאב המוסלמי מחזיק גביע של מיץ ענבים צובטת את הלב. אבל אם ילד כזה מתבגר וממשיך הלאה, למוסד חינוכי יהודי, במוסקבה או בישראל, ויש לנו תלמידים כאלה, אז ברור שההשקעה משתלמת". 

ואין דרישה מההורים ללמד גם על החגים המוסלמיים?

"יש דרישה מהשלטונות. חגי האסלאם נחשבים לחגי המדינה. במסגרת שיעורי השפה האזרית בבית הספר עלינו לדבר גם על חגי המוסלמים, והתלמידים מודרכים כיצד לנהוג בחגים המוסלמיים. זה חלק מהקושי של השליחות במקום כזה.
"לכל ילד וילדה בבית הספר ישנם חברים ושכנים שהם חלק מעולמו החוגגים את החגים הללו. אם ילד לא ידע לומר את האיחול המדויק באותו חג שכנו עלול להיעלב ובצדק, ולכן אנחנו מלמדים אותם. אבל לצד זה אנחנו גם מדגישים את שמירת היהדות. בחלק מהחגים נפתחים בכל רחוב בעיר שולחנות עם ממתקים ופירות. התלמידים הודרכו לאכול מהפירות אך לא מהממתקים בגלל איסורי כשרות. אמרתי לילדים לא להתבייש ולהסביר למארחים שאנו מכבדים את דתם ולציין שהדת היהודית לא מרשה לאכול אוכל לא כשר".

וההורים לא כועסים?

"לפני שאנחנו מקבלים את התלמידים אנחנו אומרים להורים באופן הברור ביותר מה אופי החינוך שלנו". 

ואיך מקבלים ההורים שילד שהאמא שלו יהודיה יכול ללמוד בבית הספר ואילו ילד שהאם אינה יהודיה לא יכול ללמוד בית הספר?

"יש שהבינו ויש שכעסו. השיא היה כאשר הגיע אליי פעם אדם ודרש שאקבל את נכדתו שאביה היה יהודי אך האם היתה גויה. באותם ימים דלת הכניסה אליי לחדר היתה פתוחה לכל. עניתי לאותו סב שאינני יכול לקבל את הילדה. סירבתי. הוא הוציא חבילה עבה של שטרות והציע לי אותם בתמורה. אמרתי לו לאסוף את הכסף ולצאת מייד החוצה.

"הוא הוציא מהכיס אקדח, שם על הרקה שלי ואמר: 'אתה מקבל אותה או שאני יורה'. ההבנה שלי בנשק קטנה מאוד ולא הבנתי בדיוק בפני איזו סכנה אני עומד. אמרתי לו לקחת את האקדח והכסף ולעוף מהחדר שלי. כשראה שנשק לא מפחיד אותי זה הרשים אותו והוא לקח את הכסף ועזב את החדר. רק מאוחר יותר, בשיחה עם חבר, הבנתי שיכולתי לסיים את חיי. בימים הראשונים שלאחר מכן הסתובבתי עם מאבטח, ולאחר מכן נקטתי בכמה צעדי בטיחות עליהם אני מקפיד עד היום".

הרב רוטר והרב ברוק מסבירים, כל אחד בשיחה נפרדת, כי הדרך היחידה לעצור את ההתבוללות היא לבודד את הילדים היהודיים ולתת להם להכיר האחד את השני מגיל גן הילדים (אותו מפעילה 'אור אבנר') ועד לבגרות. "המגמה שלנו היא הדור הצעיר. אנחנו שמחים בכל קשיש יהודי שבא להתפלל בבית הכנסת, אך עיקר תשומת הלב והפעילות מוקדש לדור הצעיר. כאשר הילדים גדלים ומגיעים לגיל 16 הם נשלחים לישיבות. מבית הספר של 'וועד ההצלה' הם נשלחים לישיבת 'תורת חיים' במוסקבה. ממוסדות 'אור אבנר' הם נשלחים למוסדות חב"ד במוסקבה ובישראל".

וועד ההצלה שמממן את פעילות ישיבת אזרבייג'אן, משקיע הון עתק באחזקת כולל ובו 10 אברכים צעירים שמגיעים מישראל, חלקם עם נשותיהם, כדי להבטיח שבישיבה יהיו בכל יום מנייני תפילה. מדובר באברכים שיש להם תינוקות. לדברי הרב רוטר, "הילדה הכי גדולה של זוג אברכים שמתגורר באזרבייג'אן היא בת 3. פתחנו גנון בו שוהים הילדים. אני לא מאמין שהם ישארו כאשר הילדים יגיעו לגיל חינוך בו עליהם ללמוד בת"ת או בבית יעקב".

הרב מאיר ברוק שומע את הדברים ותוגה עולה על שפתיו: "כמו כל שלוחי חב"ד בעולם, הילדים שלי לומדים כאן, במוסדות שלנו יחד עם הילדים היהודיים האחרים. יש לי ב"ה 5 ילדים. הילדה הגדולה שלי בת 6. כפי הנראה בעוד שנה ניפרד ממנה והיא תיסע למוסקבה שם תלמד בבית הספר היהודי של חב"ד ותשהה בבית של משפחה יהודית לה נשלם תמורת ההחזקה שלה".


אתה רציני? ילדה בת 7 תגדל בבית של משפחה אחרת ולא אצל ההורים שלה?

במקום לענות הוא מתחיל לדמוע. שולף כמה טישויים, מנסה להשיב, אבל קולו חנוק. אני מוזג לו כוס מים ומתחרט שבכלל שאלתי. נגעתי בנקודה רגישה. כעבור כמה דקות הוא מתאושש ואומר: "הרבי (מליובאוויטש) הבטיח שהוא לוקח אחריות על ילדי השלוחים. אז עם כל הקושי אני אצטרך לשלוח את הבת שלי ואח"כ את הילדים הנוספים לגדול וללמוד מחוץ לבית. זה בוודאי לא יהיה קל. אתה רואה מה קורה כשאני חושב על זה... אבל אני מאמין באמונה שלמה שלא יקרה להם כל נזק".

מוחמד ותנור הלבנים

גם טהרת המשפחה איננה מהדברים הקלים במקום. מקוואות יש רק שתיים. האחת שבנה 'וועד ההצלה נדחי ישראל' והאחרת, של חב"ד, נחנכה לפני כשנתיים לאחר שהנדיב ר' מנחם מנדל רגאצקי מניו-יורק, החליט להרים תרומה בסך 150,000 דולר למטרה זו. "הוא השקיע בפרויקט מחשבה, ממון ואהבה רבה", אומר הרב מאיר ברוק.

לדבריו, "המבנה אומנם קטן (76 מ"ר), אבל מעליו נבנתה קומה נוספת שמשמשת מעין אולם אירוח עבור כל מי שמגיע. לאחר חנוכת המקווה עשינו מבצע מסיבי בנושא טהרת המשפחה בקרב משפחות ששני בני הזוג יהודיים. הסברנו שזה אחד מעיקרי היהדות. נתקלנו בהרבה חוסר הבנה, וחוסר רצון לעסוק בנושא, בגלל האופי הסגור של האוכלוסייה, אך אנחנו לא התייאשנו. הרבי אמר 'חזקה על תעמולה שאיננה חוזרת ריקם', זה מה שקרה: ההפתעה שלנו היתה כאשר גילינו שמגיעים לטבול מכל קצוות אזרבייג'אן, גרוזיה ודרום רוסיה.

"מבחינת היהודים במקום זה מהווה מהפך. אזרבייג'אן היא מדינה מוסלמית וזו גם המנטליות של התושבים היהודיים. בשעות הערב ניתן לראות המוני גברים יושבים ברחובות. הנשים ברובן בבית. זוג שיוצא לטייל ביחד מושך הרבה מבטים ודיבורים שאיש אינו חפץ בהם. ולמרות כל זאת הצלחנו לשבור את המנטאליות בשם היהדות".
תחום בעייתי נוסף הוא המזון. את הלחם שאוכלים בישיבת אזרבייג'אן עושה מוחמד, הטבח המקומי, ואופים בתנור לבנים שהאש בו דולקת כל העת. ארך זמן רב עד שמוחמד הצליח לתרגם את המתכון של הלחם כפי שקיבל אותו מישראל ועד שהלחם אותו אכלו בני הישיבה היה בעל טעם כל שהוא. הרב ברוק ושאר שלוחי חב"ד במקום אוכלים לחם יהודי מקומי שנאפה בבית הספר של 'אור אבנר'. חלב חולבים בהשגחת יהודי. המשמעות - יש מעט מאד חלב. מוצרי חלב אין בכלל.

מידע מוקדם על כך הביא אותי להחלטה להפתיע את הרב ברוק עם חבילת ענק של מוצרי חלב כמו גבינה צהובה, מעדנים בטעמים שונים, לבן ועוד. המוצרים נארזו היטב והוקפאו כהוגן כדי שיגיעו לבאקו במצב שניתן לאכול מהם. הכול התנהל על פי התוכנית עד הכניסה לאזרבייג'אן. במכונת השיקוף בנמל התעופה המקומי ראו היטב את כמות מוצרי החלב וחיש מהר הופיע נציג המכס שדרש תשלום הגון או שאפתח את הקרטונים. הקב"ה סייע וטענתי שאני יהודי וכיוון שכך אני זקוק לאוכל כשר שאותו הבאתי עימי. 'אה, כשר פוד איט'ס OK', הפתיע המוכס ואישר את הכניסה בלי לפתוח את הקופסאות.

באין מוצרי חלב המטבח עשיר מאוד בבשר בדומה מאוד למטבח הלאומי. שני שוחטים עומדים לרשות הקהילה היהודית. מחיר הבשר יקר. בשר בקר, כבש ועוף הם בסיס המזון העיקרי ונאכלים מתובלים מאוד. כמה מהמאכלים הנפוצים הם פילאף (אורז מטוגן עם בשר, ירקות ואפילו פירות) ודגים. ירקות לא חסר. סלק, כרוב, חציל, תרד ושאר ירקות נפוצים מאוד. ברבים מהמאכלים משתמשים בזעפרן. תבלינים מקובלים נוספים הם הכוסברה, השומר, הנענע והפטרוזיליה. מרק הוא אחד המאכלים הבסיסיים. במטבח האזרי הוא כולל בדרך כלל בשר ושומן כבש.
כל ארוחה מסתיימת בתה חזק בכוסיות קטנטנות בצורת שעון חול. הצ'איחאנאס (בתי התה) המסורתיים מלאים בתושבים. בימי ראשון ניתן לראות אנשים יושבים כל היום על קנקן תה.

"סטאלין הלך, אנחנו כאן"

בלילה לפני שאני חוזר לישראל, כאשר הפנקס נסגר והעט בכיס, אני שואל את הרב ברוק האם אין רגעים בהם הוא מעדיף לחיות בארץ ללא כל העול הזה על כתפיו. הוא מביט בי במבט חודר ואומר: "בוודאי שיש. ואז אני נתקל בתלמיד יהודי שאם לא היינו כאן היה גדל כמוסלמי בלי לדעת דבר על יהדות, ואני מייד מבין שחובה עליי להישאר כאן ולעמול למען עוד נשמה".

הטלפון מצלצל. על הקו אבא של נער שעומד לסיים את בית הספר ורוצה ללמוד בישראל במוסד תורני. הרב ברוק מציע כמה אופציות עד שנמצא כזו שמניחה את דעת האב. "אתה רואה", הוא אומר וחיוך ענק על פניו.

על המטוס אני פוגש את הרב רוטר העושה את דרכו לשבת בבית בבני ברק. אחת לשבועיים הוא חוזר הביתה. 

המאמץ הזה כדאי?

"יש לך ספק אחרי מה שראית? תחשוב על כל אותם ילדים ונערים שבאים להתפלל בישיבה, הם רואים תפילה יהודית וזה חודר ללב. לא תמיד אנחנו רואים את התוצאות מייד, אבל יש תוצאות. חיים יהודיים חדשים מפעמים. יש כבר כמה זוגות שנישאו, ברוך ה' רואים את התוצאות".

ואז אני נזכר במשפט ששמעתי מאחת האמהות שניגשה לרב ברוק בתום חגיגת סיום שנת הלימודים בגן הילדים היהודי ואמרה לו: "סטאלין הלך, היטלר הלך, הקומוניזם נגמר, ואנחנו היהודים חיים וקיימים לעד!"

"מאיר, דבאי מינאי פפטור 'והשבת הלכה לה"!

ספק רב אם מישהו בציבור החרדי היה שומע על יהדות אזרבייג'אן אם לא ה'שגעון' של הרב מאיר ברוק למוסיקה. הדיסק הפופולארי שהוציא לפני כשנה תחת השם "בני לוי", והוקדש לנגיד ר' לוי לבייב שמממן מכספו גם את הפעילות של הרב ברוק במקום, חשף לקהל החרדי את הפעילות היהודית במדינה המוסלמית. הדיסק נמכר היטב בארץ ובארה"ב, ובימים אלה שוקד הרב ברוק על דיסק שירים חדש בו רק הוא ישיר.
למוסיקה ולנגינה הוא נמשך מילדות. כשהגיע לאזרבייג'אן הקים מקהלה, המורכבת מתלמידי בית הספר בבאקו.

הוא גייס כמה ילדים מבית הספר היהודי, עשה להם אודישנים, בחר את אלה עם הכי פחות מבטא והקול הכי נעים, והרים את מקהלת 'בני לוי'. ביחד הם הופיעו בכל רחבי אזרביג'אן בפני קהל יהודי ומוסלמי. מילות השירים שכתב בשפה העברית בשילוב המוסיקה המודרנית-אתנית, גרמו להתעוררות בקרב יהודי המקום. במקהלה הוא רואה חלק מהשליחות שלו במקום.

באזרבייג'אן עצמה זכתה המקהלה לחשיפה ענקית לאחר שקליפ של שיר בשם "אזרבייג'אן" הוקרן עשרות פעמים ברשתות הטלויזיה במדינה. השיר הוא מחווה לעם ולנשיא המדינה, על כך שהם מאפשרים ליהודים לנהל את חייהם ללא הפרעה, וללא התנכלויות.

"מעולם לא נשפך דם יהודי על אדמת המדינה הזאת", אומר הרב ברוק בהקדמה לקליפ בו נראים ילדים מתפללים, ארון קודש, טלית וסממנים יהודיים נוספים, יחד עם הדגל האזרי וצילומים של נשיא המדינה. לדבריו, "שכנינו המוסלמים מתגאים בחיי שכנות טובה, ובאמצעות הקליפ ניסינו לומר מילת תודה לעם האזרי, ולעורר את הנקודה היהודית בתושביה היהודים של המדינה".

בשיחה עם 'משפחה' הוא מספר כי הקליפ עורר יהודים רבים, ששכחו את זהותם היהודית, להגיע לבית הכנסת, להצטרף לשיעורי תורה ולשלוח את ילדיהם למוסדות יהודיים. "יהודים שאני לא מצליח להגיע אליהם דרך שיעורי תורה אני מגיע אליהם דרך הגיטרה והשירה שמשברת את כל המחיצות".

ההקלטות לדיסק נערכו באולפן הקלטות אזרי כשהוא פורט על גיטרה להפגת הלחץ. אדם שהשתתף עימו בהקלטות תיאר אותן ככה: "הבחור, עם חולצה לבנה, עניבה וחליפה, אוזניות גדולות לראשו וכל כולו בעולם גבוה יותר, מקבל פקודות מהטכנאי והמוסיקאי הרוסי - גוי שצועק לו לאוזניות: "מאיר, דבאי מינאי פפטור 'והשבת הלכה לה, הלכה לה'...!" (=מאיר, תן לי עוד פעם את 'והשבת הלכה לה הלכה לה').

דגנים, כותנה ונפט

אזרביג'אן ספוגה במסורות מוסלמיות ואירופיות כאחת, והיא נאבקת בפערים העמוקים בין הישן לחדש. להיכן שלא נסענו בעיר הבירה באקו, בה מתגוררת כחמישית מאוכלוסיית אזרביג'אן, בלטה תנופת הבניה שיודעת המדינה לצד כבישים משובשים ובתים ישנים. תנופת הבניה מוסברת בנפט שיש למדינה השוכנת באזור הים הכספי. על פי האומדנים, יש כ-100 מיליארד חביות נפט וכמות דומה של גז טבעי במקום, ואזרבייג'אן תבעה לעצמה את רוב רובם של המרבצים הללו. בגלל תעשיית הנפט המשגשגת שלה, מדינות רבות לוטשות אליה עיניים.

למעשה זו ארץ חקלאית בעיקרה, ו-44 אחוזים מתושביה הם כפריים. כ-20 אחוזים משטח המדינה מעובדים, ובהם מגדלים בעיקר דגנים, כותנה וענבי יין. גם התעשייה האזרביג'נית מפותחת, ומבוססת בעיקר על ענפי תעשייה כבדה, כמו כימיה וזיקוק נפט. באזרבייג'אן יש שדות גדולים של נפט וגז טבעי, אבל הפוטנציאל שלהם מנוצל רק באופן חלקי בשל אי-היציבות הפוליטי באזור. למרות זאת, כמחצית ההכנסות של אזרבייג'אן מיצוא מקורה במוצרי נפט.

חברות הנפט של אזרבייג'אן חתמו בשנים 1990-1995 חוזים עם יזמים זרים לחיפוש ולהפקת נפט, וכתוצאה מכך זכתה באקו לתחייה מחודשת, כשהחל הנפט לזרום ב-1997. משרדים רבים נפתחו בה, שאיושם נדרש במהירות, ומהכפרים הנידחים הפזורים על פני המדינה החלה נהירה של פועלים לצד מהנדסים, מנהלים. עבודה יש לכולם ועדיין חסרות ידיים עובדות בתחומים רבים. הביקוש לעובדים גדול מההיצע. רבים מהעובדים העבירו את בני משפחותיהם לעיר, מה שגרם לעלייה מסחררת של דמי השכירות ומוצרים ברי קיימא נוספים. החיים בבאקו נהיו יקרים מאוד. הפער בין המעמדות - בולט. יש מי שנוסעים ברכבים מדגמים יוקרתיים ויש מי שנוסעים במכוניות לאדה, שזו המכונית הפופולארית והזולה.

בפעילות הזו מעורבים גורמים במערב שמעוניינים לנצל את אזרבייג'אן כמקור אנרגיה חלופי לאירן. בין הבוחשים בקדירה - גם ארה"ב וישראל.

מקור יודע דבר סיפר לי כי יתכן שיתוף פעולה אסטרטגי בין ארה"ב וישראל לאזרבייג'אן. בשנים האחרונות מהווה המדינה הזו מוקד לשיתופי פעולה כלכליים עבור ישראל. חברות נשק ישראליות מציידות בחודשים האחרונים את הצבא האזרי, ומשרד התשתיות מנסה ליצור שיתוף פעולה עם אזרבייג'אן ברכישת נפט ואולי גם גז טבעי.
בכיר באחד ממשרדי הממשלה נסע לא מכבר לביקור בן שלושה ימים בבאקו, בירת אזרבייג'אן. באופן רשמי עסק הביקור בעסקאות הקשורות ליבוא נפט ואולי גם גז טבעי מרוסיה דרך אזרבייג'אן - ומאזרבייג'אן עצמה דרך טורקיה לישראל.

גורמים ממשלתיים אמרו לי כי הביקור קשור גם לניסיון אסטרטגי של ממשלת ישראל ומערכת הביטחון לחזק את הקשר עם המדינה. לדברי אותם גורמים ממשלתיים, בעבר השתמשו האמריקנים בטורקיה כבסיס לפעילות מבצעית בעיראק. ואולם לאחרונה טורקיה מסרבת לשתף פעולה עם האמריקנים, וההערכה היא שאם וכאשר תהיה פעולה צבאית אמריקנית או אמריקנית-ישראלית כנגד איראן, טורקיה תתקשה לשתף פעולה בגלל האינטרסים הפוליטיים המסובכים שלה. ייתכן שעל הרקע הזה ניתן להבין דברים שאמר בשבוע שעבר אותו שר בכיר בשיחה עם עיתונאיים שתהו על הביקור שלו באזרבייג'אן: "הזענו בביקור הזה וביצענו דברים חשובים מאוד גם מבחינה כלכלית וגם מבחינות נוספות. נפגשתי עם נשיא אזרבייג'אן והפגישה הייתה חשובה מאוד לאינטרסים של מדינת ישראל". אמר ולא הסכים להוסיף מילה.

ירידה לפרטים הקטנים

לאזרביג'אן הגעתי במסגרת ביקור פרטי שאותו ניצלתי למעקב אחר הנגיד ר' לוי לבייב, שבפעילות הצדקה שלו מקדיש הון רב להפחת חיים יהודיים במדינות חבר העמים באמצעות קרן 'אור אבנר'-חב"ד. בימים אלה נבנית בבאקו, במימון 'אור אבנר', קרית חינוך שתשתרע על שטח של 15 דונם. המקום יכלול גם מרכז קהילתי יהודי ופנימייה עבור ילדים יהודיים הגרים במרחק רב מבית הספר. הילדים צפויים לשהות בפנימיה במהלך השבוע, כאשר כל צרכיהם על חשבון המוסד המקומי, ויחזרו לבית הוריהם בסוף השבוע בהסעות.

את מעמד הנחת אבן הפינה חתם דינר יוקרתי בו השתתפו בכירי הקהילה היהודית באזרבייג'אן לצד שרי הממשלה ואישים יהודיים מכובדים מרחבי העולם, בראשם הנגיד ר' לוי לבייב, הגאון רבי בערל לזאר - רבה הראשי של רוסיה, הנגיד ר' אהרן פרנקל, הנגיד אלן גרין, ר' אברהם ברקוביץ' - מנכ"ל איגוד קהילות חבר העמים, ר' דוד מונדשיין - מנכ"ל "אור אבנר" במדינות חבר העמים, יעקב יעקובוב, וג'ק רוזן - נשיא הקונגרס היהודי בארה"ב.

לבייב מקציב למען הפצת היהדות במדינות חבר העמים עשרות מיליוני דולרים בשנה, אם לא למעלה מכך. הוא מממן רשת מסועפת של בתי ספר יהודיים לעשרות אלפי ילדים. מאות אלפי משפחות מקבלות ממנו מדי שנה מזון כשר לפסח. גם בישראל הוא תורם גדול, אם כי בעיקר בשיטת "מתן בסתר".

למעלה מ-48 שעות עקבתי אחר התנהלותו של האיש שעסקיו חובקי עולם והונו האישי מוערך ב-11 מיליארד דולר ויצאתי נדהם. בשעות הללו הוא התמסר כולו לפעילות החסד שלו במקום. זה כלל שיחות ארוכות עם הרב מאיר ברוק בהן ניכרה חיבתו על הפעילות שהוא עושה, יחס אישי לכל אחד משלוחי חב"ד הנוספים הפועלים באזרבייג'אן, שיחה מפורטת עם כל אחד מהם על צרכיו כדי להרחיב את הפעילות היהודית שהוא עושה, אוזן קשבת לצרכים האישיים של כל אחת מהמשפחות של השלוחים, וגם ירידה לפרטים הקטנים ביותר של הפעילות שלהם כדי לדעת לאיזו פעילות יהודית הם מפנים את הכסף שהוא מעביר למטרה זו. בכל אותן שעות הוא לא נראה מקדיש רגע לעסקיו השונים.

בין מפגש למפגש הצלחתי לקבל תשובות לכמה שאלות. 

מזה שנים ארוכות אתה תורם למען הפעילות היהודית במדינות חבר העמים? הפצת היהדות עדיין בוערת בך?

"ככל שחולפות השנים ככה אני מגלה יותר עד כמה חסרה פעילות יהודית במדינות חבר העמים. יש עשרות אלפי יהודים שממתינים שיגיעו אליהם ויעירו בקרבם מחדש את הגחלת היהודית".

אתה עוד מתרגש כשאתה רואה ילד יהודי שבזכות 'אור אבנר' יודע על יהדותו?

עיניו נוצצות כשהוא משיב: "ילד יהודי שלומד יהדות זה יותר חשוב לי מכל יהלום הכי גדול". בהתחשב בעובדה שלבייב הוא אחד היהלומנים הגדולים בעולם וכבר ראה כמה יהלומים גדולים, לתשובה שלו יש משמעות אחת: הוא עדיין מתרגש.

הנחשונים באזרבייג'אן: "ועד ההצלה נדחי ישראל"

זכות הראשונים לפעילות היהודית באזרבייג'אן שמורה ל'וועד ההצלה נדחי ישראל' שכבר לפני 13 שנה החל בפעילות עניפה בקרב היהודים המקומיים. הרב משה קישון, תלמיד ישיבת פוניבז' בימי בחרותו, היה עד לפני שנתיים שליח 'וועד ההצלה נדחי ישראל'. כיום הוא עובד במקום באופן עצמאי ומחזיק בית תמחוי אליו מגיעים מדי יום בשעות הצהריים יהודים מקומיים שאוכלים בו.

קישון: "ראשי 'וועד ההצלה' החלו בפעילות יהודית במקום זמן קצר קודם לכן והעבירו דיווח למרן הגרא"מ שך זצ"ל בו פירטו מה הם צריכים כדי להמשיך את הפעילות. נקראתי אל הגרא"מ שך שאמר לי 'לך תראה מה עם אחיך באזרבייג'אן'. הפניה אליי היתה, בין השאר, כיוון שאני דובר את שפת היהודים המקומיים - פרסית עתיקה. כאשר הגעתי לשם, מצאתי בית ספר יהודי קטן עם 36 תלמידים וכר נרחב לפעילות יהודית".

אנשים שונים שביקרו באותן שנים במקום מספרים שקישון, שאת פעולותיו מימן 'וועד ההצלה נדחי ישראל', עבד בפרך. אחת לחמישה שבועות הוא היה חוזר לביתו בישראל, בה נותרה כל משפחתו, לשבת, ומייד ביום ראשון חוזר להמשיך בפעילות היהודית.

לבית הספר הוא הצליח להביא 200 תלמידים יהודיים על פי ההלכה. במקביל ללימודים שלהם דאג לבקר את הורי התלמידים, לשמוע מה טעון שיפור וממה הם מרוצים, עם השלטונות הוא הגיע להסכמה שבשבת בית הספר יהיה סגור ואילו ביום ראשון, יום המנוחה הרשמי, הוא יעבוד כרגיל.

במקביל קיים פעילות לנוער יהודי במסגרת קולג' בו למדו עברית, אנגלית ומדעי המחשב. השיעורים היו אטרקטיביים ועד מהרה התברר שיש צורך לשכור מספר מקומות שכן מספר התלמידים עמד על 45 והיה ברור שזו ההתחלה. כתבה בניו יורק טיימס על הקולג' סייעה לו להביא בני נוער נוספים ללמוד בו.

הפעילות נשאה פרי. נערים רבים החלו לבוא אל הישיבה כדי לשמוע שיעורים תורניים. במהלך השנים חלק מאותם נערים נסע ללמוד בישיבות בישראל וחזר לתת שיעורים לנוער המקומי.

היסודות לפעילות לקירוב היהודים אותם טבע הרב קישון נמשכים עד היום, ואופיים לא השתנה. הוא עצמו פתח בית תמחוי להנאת היהודים המקומיים ובמקביל מפעיל תוכנית בה 500 משפחות חרדיות מהעולם נמצאות בקשר עם משפחות יהודיות מקומיות.