מאיר דהן

כבר למעלה מ-10 שנים אני מצלם באירועים – קטנים וגדולים, שמחים ועצובים, בארץ ובחו"ל. הפוזיציה שלי כצלם המתבונן בהתרחשות מבעד לעדשת המצלמה, מסייעת לי לראות את הדברים כמביט מהצד. לשמור על ריחוק מסויים מהמאורע ולִצפות איך תיראה בפועל התמונה המפותחת-המודפסת.

משום כך, מעטים הם המקרים שבהם המצולם עצמו תפס את תשומת ליבי ואף עורר בי רגשות אישיים.

הנגיד ר' שמואל (סמי) רוהר ז"ל, שבימים אלה אנו מציינים בעצב 'שלושים' לפטירתו, היה אחד כזה. הוא, באופן יוצא מהכלל, גרם לי להתעניין לא רק בצילום אלא גם במצולם. להתבונן באדם שמבעד לעדשה. בתווי פניו, ברגשותיו, באישיות שלו.

שלוש פעמים צילמתי את ר' שמואל ז"ל.

הפעם הראשונה הייתה בכינוס השלוחים העולמי בשנת תשס"ז, אז כובד הנדיב בנשיאת המשא המרכזי בבנקעט החגיגי המפואר. צילמתי אותו מכל כיוון אפשרי אך גם עקבתי בעניין אחרי ההתרגשות שלו ואחרי תחושת האחווה והזדהות שהקרין לאלפי השלוחים שבחלק גדול מהם הוא גם תמך.

הפעם השנייה הייתה למחרת היום, כאשר במפגן של הערכה והכרת-תודה ערכו לו השלוחים מסיבת יום-הולדת מרגשת לרגל הגיעו לגבורות. גם אז לא יכולתי שלא להבחין ולחוש במיוחדות שלו, באנושיות ששידר.

ואולם הפעם השלישית, היא גם האחרונה, הותירה בי את הרושם העז והעמוק ביותר. זה היה בשלהי חודש ניסן השנה, כארבעה חודשים לפני פטירתו של ר' שמואל.

הוזמנתי ליומיים בבאזל (שוויץ) כדי לתעד שרשרת אירועים היסטוריים שגיבורם היה ר' שמואל רוהר. מזמין האירוע היה השליח בעיר, הרב זלמן וישצקי, שהצליח לחבר שורה של רגעים מרגשים ביותר, שהמרכזי בהם היה – חנוכת בית-הכנסת שבו התפלל ר' שמואל כנער צעיר, בשנות מלחמת-העולם השנייה.

ראהר שהיה אז כבן 13, נמלט עם משפחתו מצפרוני הנאצים. בעוד משפחתו נשלחה למחנה-פליטים בשוויץ, הוא עצמו אומץ על-ידי משפחת פלדינגר היקרה מבאזל, שבמשך כחמש שנים העניקה לו בית חם ונהגה בו כבן לכל דבר.

שיפוץ וחידוש בית-הכנסת, בעלות של כשני מליון דולרים, נעשו בתרומתו של ראהר ובית-הכנסת עצמו נקרא על שמה של משפחת פלדינגר.



באותו יום עצמו אף הוכנס לבית-הכנסת ספר-תורה ששרד מהשואה ושבמשך כ-60 השנים שלאחריה הוחזק בביתו של גוי שוויצי.

ולמחרת היום נכונה לר' שמואל פגישה מרגשת ביותר בבניין העירייה המקומית, שם קיבל לידיו קלסר ובו המסמכים האוריגינליים המתעדים את תקופת שהותו בבאזל בשנות המלחמה.

לאורך שני הימיים הללו לא חסרו רגעים מרגשים. לא אשכח את הרגע המרטיט שבו נכנס ר' שמואל לבית-הכנסת וצעד בבטחה אל המקום המדויק שבו הוא נהג לשבת 65 קודם לכן. הוא ממש רעד מבכי. כך גם היה כאשר ניגש אל ארון-הקודש וליטף את פרוכתו. וכך גם כאשר לבית-הכנסת הוכנס ספר-התורה, נישא בידי אחד מחבריו לספסל הלימודים באותן שנים איומות.

אבל בעיקר אני רוצה לספר על מספר רגעים בלתי נשכחים שחוויתי אני בביקור זה עצמו.

דקות מספר לפני תחילת האירוע ביקשני הרב וישצקי לצאת החוצה ולראות אם ר' שמואל ומשפחתו כבר הגיעו. יצאתי, הבטתי סביב ומיד חזרתי פנימה. "לא", אמרתי, "הם עוד לא הגיעו. לא ראיתי שיירה של מכוניות מפוארות מתקרבת".

במהלך הקריירה שלי כבר צילמתי לא-מעט אירועים שבהם השתתפו נדיבים ידועי-שם, ואני מכיר היטב את הגינונים המקובלים.

הרב וישצקי חייך אליי ויצא עמי שוב החוצה. בדיוק באותו רגע נעצרה לידינו מכונית פשוטה. נהגה היה אחד מבני משפחת פלדינגר. לצידו מקדימה ישב ר' שמואל בכבודו ובעצמו, בעוד בני משפחתו מצטופפים מאחור.

"זה האיש", לחש לי הרב וישצקי. "שום מכונית-פאר ושום שיירה...".

כעבור זמן מה, הבחין בי ר' שמואל וסימן לי לגשת אליו. "אתה יכול לצלם מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה", הוא אמר בחיוך, "אבל דבר אחד אני מבקש ממך: אל תפרסם תמונות שלי שבהן אני נראה בוכה. אני לא רוצה להצטייר כאדם שבור. אני חוזר לכאן כיהודי גאה!".

והרגע האחרון שאנצור בליבי היה כאשר בסוף האירוע מצא ר' שמואל לנכון לשוחח עמי ולהתעניין בי ובעבודתי. זה היה רגע שכבש אותי באנושיות שלו. ולמרות שהוזמנתי לאירוע כדי לצלם, לא יכולתי להתאפק וביקשתי מצלם הווידיאו שיצלם אותי ביחד עם ר' שמואל.

כי איך אומרים? יש נדיבים... ויש נדיב.