בנימין ליפקין

זה היה ביום שלישי שעבר. שום דבר מיוחד לא הכין אותי להתרגשות ההפתעה שאני עומד לחוות. באותה שעה עושה הייתי את דרכי מביתי אשר בשפלה אל מערכת העיתון השוכנת בביתר עילית. בדרך כלל, השעות של הנסיעה בהלוך מנוצלות על ידי לקריאה שקטה (בחזור אני נרדם שניות אחדות לאחר שאני עולה לרכב, עם או בלי רצון).

הקריאה השקטה הופרה בצלצול טלפון. על קו הטלפון היה ידיד טוב, ר' אברהם-דוב גרינבוים, סגני לשעבר וכיום עורכו המוצלח והמקורי של 'בקהילה'. הוא יושב עתה בחדר ששימש אותי בעבר ומשום מה החליט לנבור במגירות למרות שהן רוקנו על ידִי בטרם עזבתי. לפתע פתאום מגלות עיניו מעטפה שבתוכה אין נייר אלא דבר מה קשיח יותר. הוא הרשה לעצמו לפתוח את המעטפה ומה שראו עיניו ריגש גם אותו.

תמונה מיוחדת שלי עובר לפני הרבי. לא סתם עובר לפני הרבי. מגיש לרבי ספר. הרבי רוכן מלוא קומתו הקדושה לעברי, אצבעו בספר האחוז גם בידי ועיניו הקדושות נעוצות בתוך עיניי כמקשיב למוצא פי.

התגלית הזו ריגשה אותי מאוד. שנים אני מחפש את התמונה הזו. מכל התמונות והרגעים המתועדים שלהם זכיתי במחיצת זו, מעצם טיבה, מעוצמת המחזה הברור והבוהק הניבט בה, מיוחדת מאין כמותה. ניסיתי בעבר לשחזר אותה מחדש, באמצעות אוצר המאגר של חברת JEM, אבל גם הניסיון הזה עלה בתוהו. הגעתי לתמונות של אותו מעמד. אבל את תיעוד עוצמת הרגע המיוחד הזה, שבו עיניו הקדושות של הרבי נעוצות בי בעוד קומתו הקדושה שוחה לעברי – רגע שנלכד לנצח בידיו האמונות של ר' לוי-יצחק פריידין ז"ל – לא הצלחתי להשיג שוב. לא ידעתי איך, כיצד ומדוע היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

ר' אברהם-דוב לא יכול היה שלא להכיר בהתרגשות העצומה שלי. הוא הבטיח לשמור לי את התמונה האורגינלית ובינתיים צילם ושלח לי.

*

אם אומר כי ההשגחה הפרטית של מציאת התמונה הזו, באתערותא דלעילא, הייתה עבורי כמים קרים על נפש עייפה, זה אולי יגמד את הסיטואציה ולא ימחיש אותה די הצורך.

אנו רגילים מדי פעם לשמוע על אנשים שנקלעו לצרה ומצוקה ולפתע הגיח אל תוך חייהם אור חדש משנות האורה והטובה שלהם במחיצת הרבי. ב"ה, בחסדיו הגדולים, אין בפי עדות קשה על מצוקה או צרה. ומכל מקום השבועות האחרונים אפופי רגשות ואפילו דמעות שמדי פעם מאיימות לפרוץ ולזלוג מבעד לזוויות העיניים.

זוהי עת של התחלות חדשות שעבורי, כאב המלווה ברגש גדול כל פסיעה, כל שעל וכל הגה אצל כל אחד ואחת מילדיי, מדובר בגודש של רגשות. ככה זה כשלתוך שבועיים נמזגות התחלות כה רבות שכל אחת מהן סוחטת ים של רגשות. כניסה מלווה בהמיה של תפילה, תקווה ופעימות לב מואצות לשיעור א' ישיבה-קטנה לצד כניסה משמעותית ומעבר לעולם חדש בשיעור א' ישיבה-גדולה. תום ילדותי טהור של פסיעה ראשונה בכיתה א' לצד רוך נוגע ללב של פעוט החוצה את חממת הבית אל המעון. ובתווך, התחלות נוספות שכל אחת מהן עולם ומלואו, רווי תוכן, רגש, מהות, כמות ואיכות.

כמו לא היה די בכל אלו, השבוע הזה הקרביים התהפכו למראה הבן הניצב למרגלות השלט הגדול "המראות", בואכה 'קְבוּצֶה' על כל הגלום והספון בתיבה הזאת. והבית כולו רוגש. והסנה איננו אוּכָּל, לנוכח ההתרגשות הגדולה משגב הגיל והמעמד הנפגשת, או שמא מתנגשת, עם המרחק הפיזי הבלתי נמנע.

*

כזה הוא שיר שבתי הייתה שרה בעודה פעוטה בגן: "העולם אומר, העולם אומר: אם קשה לך, אז תעזוב ודי. אבל אנו אומרים: אם קשה לך הרבי אתך". ככל שהוא פשוט ובלתי מורכב, כן נכון השיר הזה כנכון היום. ובהשגחה פרטית, כמו אות משמים, הייתה לי הזכות לחוש בכך עד כדי מישוש, בעוד עיניי מתבוננות ולא שבעות ממראה הקודש האישי והמיוחד הזה.

הימים הם ימי דמדומיה של שנת תשע"ו. תשע"ז הלוטה בערפל כבר מציצה מבעד לעננים, בין החרכים. ואתה שואל את עצמך: מה תטמון בחובה זו הבאה עלינו לטובה. התכלה שנה וקללותיה, התחל שנה וברכותיה, היתמלאו סוף סוף משאלות לבנו לטובה ולברכה?

מדמה אתה בנפשך כי סאת הרגשות גדולה על מידותיך ואין בך עוד כוח לשאת אותם. הנה משמים זימנו לך תמונה בוהקת, רגע קדוש, אחד ומיוחד, עם הרבי. עין בעין.

ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.