צבי רייס


התאריך: ו' אייר תשמ"ב. המקום: 770. המעמד: כינוס של ילדי "צבאות השם".
הרבי, כדרכו בקודש, אומר שיחה בפני הילדים והילדות. לקראת סוף השיחה מזכיר הרבי שישנו ענין מיוחד בתאריך זה – ו' אייר:

"ביום ו' אייר מתחילה ההכנה לקראת 'זמן מתן תורתנו', שאז ניתנה התורה לכל אחד ואחד מילדי ישראל.

דהנה, שלושים יום קודם החג צריכים להתחיל בהכנות לקראת החג – כפי שמצינו זאת בהדגשה בנוגע לחג הפסח (וחג הסוכות), ועל דרך זה מובן בנוגע לחג השבועות, 'זמן מתן תורתנו'.
ועל פי זה מובן שבעמדנו ביום ו' אייר – צריכים 'צבאות השם' להתחיל בהכנות לקראת 'זמן מתן תורתנו'".

לשמור על מסר עוצמתי, גם על חשבון הדיוק בפרטים

דברים אלו שאמר הרבי הם לכאורה בסתירה לדברי אדמו"ר הזקן המפורשים (תחילת סימן תכט) – "מחמשה באייר ואילך ידרשו הלכות עצרת", כלומר, שה'שלושים יום' לפני חג השבועות מתחילים (לא בו' אייר, כי חודש אייר הוא חסר ויש בו רק כ"ט ימים, אלא) בה' אייר!
בשבת הסמוכה התייחס הרבי לסתירה זו, והסביר:

קיימת מחלוקת האם התורה ניתנה בו' סיון או בז' סיון – חכמים סוברים שמתן תורה היה בו', ואילו רבי יוסי סובר שהיה זה רק בז'. ובכן, ה'מגן אברהם' כותב (תחילת סימן תצד), שאמנם אנו חוגגים את 'זמן מתן תורתנו' בו' סיון – כדעת חכמים – אבל עדיין בענינים מסויימים (המהווים תוצאה ישירה של מחלוקת זו) נוהגים כדעת רבי יוסי, משום ששם זה "לחומרא".
ומעתה, ניתח הרבי באופן מפליא:

כשמדברים ביום ו' אייר עם ילדים ומעוררים אותם לערוך הכנות לקראת 'זמן מתן תורתנו', הרי אם נבוא ונגיד להם (את דברי אדמו"ר הזקן) שבאמת ההכנות היו צריכים להתחיל אתמול – כדעת חכמים שמתן תורה הוא בו' סיון, ושלושים יום קודם זה ה' אייר - הדבר יפחית מעוצמת החיות וההתלהבות (הילדים יאמרו: טוב, זה כבר דבר ישן וכו' וכו');

במקרה כזה ה"חומרא" היא "לתפוס" כדעת רבי יוסי – הסובר שמתן תורה הוא רק בז' סיון, והשלושים יום מתחילים בו' אייר – כי דוקא כך הילדים יתלהבו במיוחד, כשישמעו שהיום ממש מתחילה תקופת ההכנה למתן תורה!

עד כאן תוכן דברי הרבי; והמסר העולה מכאן הוא ברור וחד:

כשאתה מדבר עם ילדים – פחות חשובה מדת הדיוק והאמת הצרופה והמוחלטת; מה שחשוב הוא – לעורר בילדים חיות והתלהבות, ואם לשם כך יש צורך אולי 'לעגל פינות' ולהסתמך על דעה שפחות מקובלת – תעשה זאת ודוקא כך תיחשב 'מחמיר'.

הווי אומר:

לשקר לילדים, להמציא דבר לא נכון – מיותר ואף מזיק; אולם להגיד להם 'חצי אמת' – כמו במקרה שלנו: ו' אייר הוא התחלת ה"שלושים יום" שלפני מתן תורה רק לפי דיעה אחת – מותר ואף מצוה, כי לפעמים דוקא כך היא הדרך לעורר אותם ולחנכם כראוי.

ובמלים יותר ברורות: הדבר החשוב ביותר בחינוך הוא שהמסר שמקבלים הילדים יהיה ברור, חד ועוצמתי, גם אם זה בא על חשבון הדיוק בפרטים.

אנא, אל תפרסם את האמת עליי...

למעשה, רעיון זה נכון לא רק לגבי 'ילדים' של ממש, אלא גם לגבי 'ילדים' בנפשם...
כולם מכירים את הגמרא בסוף מסכת סוטה. במשנה שם נאמר: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא". ובגמרא: "אמר ליה רב יוסף לתנא – לא תיתני ענוה, דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא – לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".

והשאלה זועקת: כיצד יכולים רב יוסף ורב נחמן לחלוק על המשנה? אם המשנה אומרת במפורש שלאחר מות רבי אין יותר ענוה ויראת חטא – איך יכול רב יוסף להצהיר על עצמו שהוא כן ענוותן, היפך דברי המשנה?!...

מסביר הרבי (שיחת ש"פ במדבר תשכ"ד):
רב יוסף ורב נחמן לא חולקים על המשנה. יודעים הם שאם במשנה נאמר ש"בטלה ענוה ויראת חטא", הרי כך היא המציאות, וה'ענוה' וה'יראת חטא' שהם מרגישים בעצמם אינם נחשבים כלל וכלל...

אף על פי כן, פונה רב יוסף אל ה"תנא" – שתפקידו לומר בפני הציבור כולו את דברי המשנה – ומבקש ממנו: "לא תיתני ענוה", כשאתה חוזר על המשנה ברבים, אל 'תפרסם' את הקטע הזה שאומר שאין ענוה היום!

ולמה? "דאיכא אנא":
האנשים הפשוטים חושבים שאני עניו ומתוך כך הם מעריכים ומעריצים אותי, וכשתבוא ותגיד להם שבמשנה כתוב שאין היום ענוה – הרי זה יגרום להם ל"משבר"... הם יטענו שהמשנה אינה אמת חלילה... ואולי לאידך גיסא – הם יזלזלו ברב יוסף ופחות יקבלו ממנו את מה שעליהם לקבל.

אותו דבר רב נחמן – מנקודת מבטו שלו הוא ידע שה"יראת חטא" שלו אינה 'שווה', אולם למען הציבור, אלו שמכבדים אותו בזכות יראת החטא שלו ומושפעים ממנו לטובה – ביקש מה"תנא": אל תפרסם שאין היום 'יראת חטא', כי זה עלול להביא ל'משבר' אצל תלמידיו ומושפעיו של רב נחמן. וסיים הרבי אז: "אין צורך להכריז את האמת מראש כל גגות"!

 אל תקלקל לעצמך

אך ישנם מצבים שבהם האישיות הנערצת גורמת ל'משבר' במו ידיו. מתוך רצון טוב להיות בקירוב הדעת עם התלמידים, מרשה ה'משפיע' לעצמו 'להישפך' בפניהם – ובפרט "כטוב לב המלך ביין" – והוא מגלה ברבים את חסרונותיו וחולשותיו...

זה אולי נראה חסידי, אבל באמת מדובר במעשה לא אחראי. כשיש 'ילדים' – ה'ילדים' יכולים להיות גם בני 20 ואף יותר מבוגרים – המסתכלים עליך בהערכה, חושבים עליך 'גדולות ונצורות' ומתוך כך הם מקבלים ממך דברים טובים – אל תקלקל הערצה זו! זה לא מביא לדברים טובים, אלא רק ל'משברים' קשים.

כמובן שהאישיות החינוכית – מחנך, ר"מ, משפיע וכו' – אינו נדרש להיות 'שחקן' ולדבר גבוהה גבוהה בלי שום קשר לרמתו האישית (כפי שנהוג במחוזות אחרים), אך לאידך גיסא אסור לו לחשוף בפני התלמידים ענינים שליליים המסתתרים בעומק נפשו (או כיסו) אי-שם, כי זה לא יביא לשום תועלת ורק נזק עצום.

[ולצערנו קורה ש'משפיע' יושב עם מושפעיו והוא חוזר שוב ושוב ומסביר להם עד כמה הוא 'לא שווה' כלום. הוא עושה זאת מתוך 'ביטול חסידי', אולם יש תלמידים שמקבלים 'צמצום כפשוטו' ואכן המסר מחלחל אצלם לאט לאט; לאחר מכן ה'משפיע' לא מבין למה אותם תלמידים מזלזלים בו ומחפשים מישהו יותר רציני...]


נכון, גם למשפיעים נערצים יש יצר הרע

כאן יבואו החכמים יודעי העתים, ויספרו שבדורות עברו היה מקובל שהדמויות החסידיות מגלים וחושפים את חסרונותיהם שלהם (בעת התוועדות וכדומה).

על כך נשיב להם שיש קצת הבדל בין המשפיעים דאז להמשפיעים דהאידנא, ובהקדים:
הרה"ח ר' יהושע מונדשיין ז"ל ישב פעם עם צעירי הצאן ב'חסידישע דברים בטלים'. דיברו על... היצר הרע ועל כך שהוא מצליח 'להיתפס' גם אצל יהודים טובים ונעלים.

נענה ר' יהושע ואמר: אכן, אפילו המשפיע הנערץ ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה, לא תמיד עמד בפיתוי... באופן טבעי עורר משפט זה סקרנות עצומה אצל הצעירים, אלו שנולדו לאחר פטירת המשפיע האגדי, וביקשו שיסביר במה דברים אמורים.

וכך סיפר להם ר' יהושע: פעם באתי לישיבה בלוד לאחר 'שבת חופשה', וכשפגשתי את ר' שלמה חיים ביום ראשון בערב סיפרתי לו בלחש שהצלחתי להשיג 'אוצר' נדיר! למה הכוונה? הכוונה ל'מאמר' שכתב החסיד הידוע ר' אייזיק מהומיל, מגדולי החסידים בדורות הראשונים. ר' שלמה חיים שמע זאת והרים קול זעקה: הייתכן?! הרי חסידים מקפידים ללמוד רק את דברי רבותינו נשיאינו, ולא בכתבים של חסידים יהיו גדולים ככל שיהיו! כך המשיך המשפיע והסביר עד כמה חמור ללמוד ב'כתב' של ר' אייזיק. השיחה הסתיימה והלכו לישון.

למחרת בבוקר, מיד כשהגיע ר' שלמה חיים ל'סדר חסידות', קרא לתלמידו ר' יהושע בדחיפות. 'מה קרה'? – 'אנא, הבא לי מיד את ה'מאמר' של ר' אייזיק; אני ממש סקרן לדעת מה כתוב שם'... רואים אתם, המשיך ר' יהושע ואמר, אפילו ר' שלמה חיים נכנע ל'יצרו' ולא הצליח לעמוד על עקרונותיו...

ובכן, כשמדובר על 'יצרים' מסוג זה – לא נורא אם התלמיד יידע מכך שגם האישיות הנערצת עליו 'נגוע' בהם. אם ה'משפיע' יספר לתלמידו בלחש על כך שהוא 'נכשל' ופתח ספר 'נגלה' לפני התפילה – נסלח לו; אולם אם ה'משפיע' בא לתפילת שחרית וניכר בו שהוא מעודכן יותר טוב מכולם בכותרות העיתונים החדשים – הדבר קצת שונה...


גם שמן עכור מביא לאור

ומסיימים בטוב:
לאחר כל הדברים והאמת האלה, יכול מחנך או ר"מ וכו' לבוא ולטעון, לכאורה בצדק: אולי באמת איני מתאים לתפקיד? אמנם התלמידים מעריכים אותי ומקבלים ממני – אבל הרי "ידע איניש בנפשיה" את פגמיי וחסרונותיי, ואכן ראוי שהתלמידים יקבלו ממישהו יותר אמיתי ויותר מושלם, ומה לי ולצרה הזאת.

על כך נצטט כאן (בפרסום ראשון), קטע ממכתב של הרבי להחסיד ר' יהודה חיטריק ע"ה. היה זה בסמיכות לחנוכה והרבי כתב לו אודות הענין של "נרות להאיר", להשפיע על הסביבה וכו'. על כך כתב ר' יהודה לרבי, שהנר מלא ב"שמן עכור" – ואיך יוכל להאיר? כלומר: אם אני בעצמי פגום, איך אוכל להשפיע על סביבתי?

משיב לו הרבי בלשון זו:
"ומה שכתב שאולי אין השמן מאיר גם בעצמו כי עכור הוא – הנה גם שמן עכור מאיר, אלא שאין האור בהיר כל כך; אבל מכלל 'חושך' פשיטא שיצא, וגם הדלקת הנר מקרי, וכמו דמוכח בש"ס פוסקים ובמוחש".

וממשיך הרבי בדברים נוקבים וחד משמעיים:

"ובכלל, מה בצע ב'מרה שחורה' אם אינה מביאה תועלת בתורה, עבודה או גמילות חסדים?! ואם היא מונעת מהם – הרי זה דבר האסור"!

"וכל אחד במקומו הוא שליח ההשגחה העליונה, ואם רק יתחיל בעשיה למלאות שליחותו בטח יצליח, וגם טוב לו גם כן הן ברוחניות והן בגשמיות".