"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" (עקב, ח', ג')

רבקה ערנטרוי

על סולם עגול בין מפלס למפלס ובין הפרשי גובה שווים - מתמרות מדרגות הסובבות עמוד כבריקוד...הן מכונות "שווינדעל טרעפ" - מדרגות ערמומיות... היות והן מערימות עלינו ומסתירות על קצה העמוד.... על קצה הגלות..

ואנו עשויים להתרעם כי תש כוחנו להיתמר במעלה המפלסים המרקידים אותנו במעגל החג סביב העמוד בניתור מבלי לחזות בקץ...

החיים מערימים עלינו ערמות של מדרגות "ערמומיות" ומאיימות לפגוע באמון שלנו, אך לו רק יכולנו לחדד את הראות הקהה ולהשקיף מעבר ומחוץ לטווח הראיה של העדשות הרדודות.. כי אז אולי , לא היינו חווים את התרעומת של אבות אבותינו שכונו "בני תורעמנין" ...
האדם הראשון התרעם "האישה אשר נתת עמדי" והיא הינה, הרי, העזר כנגדו...

ובפרשתנו (עקב) מובא כי ישראל התלוננו כי קצה נפשם בלחם הקלוקל וה' , הרי, היה ה' "עוסק לבור להם לחם כדי שלא יהיה האחד מהן גוסא ודולריא (מחלות עכול) אוחזתו (מדרש באיכה דע"ז א' ע"פ "מה יתאונן אדם חי. בני תרעומנין הן וכו')

בעומדנו בתחתית המדרגה - נגלית לנו הצמרת,
אך כשאנו סובבים ומתרוממים - מראה זה נעלם מחזותנו... ממש כמו בשלב הראשוני של הריקוד כשאנו רואים את הרוקדים עמנו פנים בפנים ואולם אז אנו סובבים ומפנים גב לגב..

מה שאין כן בתנועת המחול ה"קארהאד" - פה אין פניה של החזרת פנים אלא המחול חג וסובב מבלי להפנות גב לגב בין הרוקדים...

דווקא במצב של אחור באחור - מגיעים רגעי גיל והתלהבות של רקוד כששוב משיבים פנים אל פנים... ודווקא כששורר מצב של הסתר ופער מרחקי אדיר וממושך בין האוהבים - הם מתעוררים בתחושות אהבת רשפי אש... וגעגועים... האחד אל משנהו...
ומתוך ההעלם בוקעים רגשות על טבעיים...

שהרי העוצמה של איכות המשכל היא שמעוררת רגש בהתאם, וככל שהתפיסה עמוקה יותר ונרחבת - נעשה הרגש עשיר יותר ונלהט ונלהב יותר באותה מידה...
ולהפך כשהמודעות דלה ורופפת - פגים הרגשות בהתאם...

ואולם, מדהים כי דווקא בעתות, שהמשכל מסתלק ואינו חוצץ ואינו מגביל - צצות ועולות תחושות אמיתיות, פנימיות של התלהבות ואהבת אמת, שלא היו נגלים לו האוהבים היו שוהים בסמוך אחד לשני...

אדם התופס את החיים שטחית מבלי להתחבר עם העומק... עם הפנימיות של מקורות האור והטוב האלוקי - תשקע זיקתו לקודש והקירבה שלו לאלוקות תתרופף...

דוד המלך התחבר עם המצוות באופן מקיף והצהיר שהחוקים מהווים עבורו סמל לזמר...

וממש כמו ששיר החוזר על עצמו ערב לו ביותר, היות והוא מעורר רגשות צפים בלבב - כך הרגיש דוד שבכל מצווה שהוא מקיים (ואין זה משנה איזו מהן, הן כולן היינו הך) הוא חש את קירבת ה' אליו והדבר מסב לו אושר ותענוג (אשר קדשנו במצוותיו) כמו שהזמר החוזר על עצמו אין ספור פעמים, מעניק לו...

ואולם התפיסה הזו שהיא כוללת ואינה נתפסת לעמקי הפרטים בפנימיותם - היתה גורם השכחה של דוד והוא לא זכר שאת ארון ה' יש לשאת על כתפי הלוויים... ולמרבה הדרבה, השיב דוד את ארון ה' בדרך חזור מגת - בעגלה...

ובשלב מסוים חשב עוזה שרכב על העגלה, שהארון הנישא בה, מט לפול, והוא שלח את ידו לאחוז בו ואולם, ה' המיתו על כך במקום...

לו רק היה דוד חותר לעומק היחודי והפנימי של כל מצווה ומשבח אותה על העונג האופייני והמייחד אותה משאר המצוות - לא היה שוכח...

הוא לא היה שוכח שאת הארון יש לשאת על הכתפיים - כך שפני הנושא יפנו אל הארון ולא יסבו אחורנית, כדי להורות שאת התורה יש ללמוד לעומק עם פנימיות הלב שלנו...ולהתחבר עימה נפשית - אזי לא יערימו עלינו הערפילים של המחשך ולא נשכח לרגע כי אלוקים משתעשע עימנו כמו אב הלוטה את פניו בידיו כדי לעורר את אהבת הבן הסמויה בתוכו...כדי לגלות את פקחותו של הבן, שאינו מתפתה בשל מניעים מערימים עליו!
האמון שלו באביו חזק ויציב ולא יעורער בנקל...

וככל שההעלם רב יותר - הוא מאתגר ומעורר את כוחותינו הסמויים ונעלמים יותר...
וככל שהם מקננים עמוק יותר - הם שוקקי חיות יותר ועצומים ורק עימם נוכל לברר את הקליפות הקשות ב"שווינדעל טרעפ"

באור החסידות נתחבר עמוקות באור ה' ולעולם לא נרפה!! לא נשכח! ולא ניתן לאף מניע להעלים על האמון שלנו ...

אנו הגמדים העומדים על כתפי הנשיאים רואים את הקץ... את ראשו של הסולם העגול המיתמר לארכה של גלות ובהסתר..

ומתנועה של ריקוד בהחזר פנים אחור באחור של "שווינדעל טרעפ" נצא בקרוב במחול ה"קארהאד" בו יחוגו ויחולו הרוקדים ויגולו הפנים אל הפנים...

ואז יבואו כולם ויעידו כי הבן היקיר... הילד השעשועים שבתוכנו לא נכנע!

הוא לא שכח!