מערכת COL | יום י"ב אב ה׳תשע״ו 16.08.2016

תווי הנשמה: ניגוני חב"ד ● סדרה חדשה ב-COL

מערכת COL שמחה להגיש לקהל הגולשים סדרה חדשה ומקורית: ניגוני חב''ד, לצד הסבר על משמעותם הפנימית והעמוקה ● כותב הסדרה פורט על מיתרי הנפש, ומנגיש את המהלכים בכל תנועה, בכל תו, לצד ניתוח 'פנימי' ומרתק ● בפרק הראשון: האזינו ל''ניגון לשבת ויום טוב'', מהסדרה של 'היכל הנגינה' - שבמקור בוצעה על-ידי להקת ניחו"ח - ובמקביל קראו את ההסבר המצורף, כשער לעולם הנגינה החב"די הקסום ● מגזין שישי  תווי הנשמה – ניגון שבת ויום טוב
תווי הנשמה: ניגוני חב
(ציור רקע: ר' זלמן קליינמן)

מערכת COL שמחה להגיש לקהל הגולשים סדרה חדשה ומקורית: ניגוני חב''ד, לצד הסבר על משמעותם הפנימית והעמוקה.

כותב הסדרה פורט על מיתרי הנפש, ומנגיש את המהלכים בכל תנועה, בכל תו, לצד ניתוח 'פנימי' ומרתק, המרטיט נימים חבויים בעמקי הנשמה.

בפרק הראשון: האזינו ל''ניגון לשבת ויום טוב'', מהסדרה של 'היכל הנגינה' - שבמקור בוצעה על-ידי להקת ניחו"ח - ובמקביל קראו את ההסבר המצורף, כשער לעולם הנגינה החב"די הקסום.

ניגון שבת ויום טוב - להאזנה לחץ כאן

מאת: מענדל

שני סוגי ניגונים הם: ניגון של מוח וניגון של לב.

המוח מוביל את האדם למחוזות חדשים, ואילו הלב מחזיר אותו למקומות הטבעיים, המוכרים והענוגים שלו.

המתבונן ומעמיק מחשבה, מעתיק את עצמו מגבולות שטחי מקומו הגשמי כמו גם הרוחני העיוני, ומתייצב במקום חדש. לעתים יגיע למקום מרתק וקסום, חבוי ועלום ונסתר מעין רואים. אזי, כמובן, יתרגש הוא ויכסוף לגעת בו ולתור, לבקר בשלווה בכל פינותיו ולסקור בעיון כל אחד מחלקיו.

ואולם; ככלות הכל עדיין יהיה המקום - מקום זר. אמנם מקום חדש, מרגש אולי, מסקרן, מעניין ומפתיע - ובכל זאת: זר. לא טבעי. ויהיו הפסיעות בו מדודות, איטיות, קצובות ושקולות, כאדם הבא לסייר במוזיאון ולהזין את מוחו בחלקי-מידע חדשים...

לעומת-זאת, האדם החוזר, באמצעות הלב, לחממה הטבעית והנחמדה שלו - יפסע בהתרגשות על הקרקע המוכרת, ירחיב צעדים, ירוץ בהתרגשות מצד אל צד ויתרפק בחדווה על המקום שלו.

חלקת נחלתו. ד׳ אמותיו השייכות אליו בתוך עולם גדול ומנוכר וזר ומבולבל עם שלל תרבויות, מנהגים, דעות ואישים.

ויש לב שבמוח. ומוח שבלב.

חסיד חב"ד, הינו לכל-לראש בעל-מוחין. לא איש שממהר להתמסר להרגשה המחבקת ומשנה חיותו לפי משב הרוח [=אחד כזה לא יכול להתמודד עם רוחות חזקות, שהרי לית ליה מגרמי׳;
ובבואן הרי הוא מוצא את עצמו מוכרח לרוץ לצדיק שיחייהו ויפיח בו רוח של חיים אמתיים], כי אם איש תכליתי ומיושב, המנסה להפיק בכל סיטואציה את המיטב הנדרש ממנו, וממקד מחשבתו אל המעשה והעבודה ולא אל התענוג וההנאה.

ובכן, האיש החסיד, גם כשחוזר אל ביתו, אינו מרשה לעצמו להתרווח על הספה באנחת-רווחה, בפישוט איברים ובחיכוך כפות-ידיים מרוצות. ״וכי יש זמן לכך?״ - יתבע מעצמו. ״תיהנה בגן-עדן. כאן תעבוד...״

[זוהי גם הסיבה לכך שהשבת החב״דית מתאפיינת בעבודה רוחנית מייגעת, בלימוד ובתפילה, ופחות בהתרפקות על חמין וקיגל ופיצוחים וקולה ו״שינה בשבת ס׳איז דאך א תענוג...״]

בא החסיד אל ביתו ואינו יודע מנוחה מה היא. מיד מגיף חלונות ומסיק תנורים.. עובד הוא בעד מקומו, ונלחם. אינו מקבל דבר כמובן מאליו.

מתפרץ לו, איפוא, הניגון הלבבי, מליבו של החסיד הנזכר בבית - במקומו הטבעי החם והנוח, בו

הוא יכול לשקוע במה שבאמת מעניין אותו מבלי שיהיה אנוס להיתקל בכל מיני דברים מבלבלים ומסיחי הדעת...

ולא, אין לטעות;
גם כאן אין הניגון ניגון של הרחבת הדעת ותענוג מסופק, כי-אם ניגון של כיסופין וערגה. של אדם המצייר לעצמו את מה שיש לו בבית, בהיותו עדיין באמצע הדרך, וליבו מלא השתוקקות ועדיין איננו מרוצה ורווה.

ובכל-זאת, להבדיל מניגון של מוח מהוסס, ניתן לשמוע בניגון המתפרץ הזה את הצימאון אל הדבר המוכר, ואת הרצון להגיע אל המקום הידוע והנכסף בו כבר היינו בעבר.

אין זה ניגון של השכלה חדשה עמוקה ומרגשת, כי-אם ניגון של התבוננות וחזרה אל הטבעי והמוכר.

תנועותיו, בעיקר אלו שבבית השלישי, הן תנועות רחבות של המהלך בתוך שלו ומתרפק ונשען על אהוב נושן.

*
ארבעה בתים לניגון.

הראשון: בו מתחיל הבעל-מנגן לצייר לעצמו את קיומו של הבית על כל האווירה הנחמדה שלו, ומסיים בתנועה האומרת ש״אמנם כעת אני עוד רחוק מהבית, אך הוא נמצא אצלי קרוב בלב…״;
שלושת הצלילים הראשונים הצמודים זה לזה ובאים באותו ה״טון״, ולאחריהם התנועה המנמיכה את הטון - מורים על פעולת התחלת ההתבוננות וקירוב הציור אל הלב; ואילו התנועה המסיימת את הבית, שמגביהה בארבעה צלילים את הטון ולבסוף שוב מנמיכה, מורה על כך שמושא הציור נמצא רחוק כעת אך הוא מוכר וידוע לצייר העורג אליו.

השני: בתחילתו הצלילים עולים בהדרגתיות… הבעל-מנגן מתחיל להתקרב ולצעוד לעבר הבית. הוא יודע שזה כרוך במאמץ, אולם הוא מוכן לפעול ככל שיידרש - העיקר שבסופו של דבר הוא ימצא את עצמו בחזרה בביתו.

השלישי: הבעל-מנגן מתרפק בדמיונו על הבית כשהוא מגיע אליו, ומביע את התענוג הרוחני שירגיש עם הגעתו לשם. בית זה מלא בצימאון חזק אל הבית הנכסף, ומצייר בתנועות רחבות איך ״שם יהיה כל-כך טוב...״

רביעי: הבעל-מנגן פורץ בזעקה, בצליל ארוך ומתמשך, ומצהיר חד משמעית שבכוונתו ללחום ולעשות הכל על-מנת שיהיה ביכולתו להמשיך להישאר בבית מבלי להיכנע לשום גורם שינסה להפריעו ולהסיח דעתו. המנגן כמו פונה אל ביתו ואומר: ״גם אם יקרה כך-וכך עדיין אמשיך להילחם כדי להחזיק בך, וכן אם יתרחש כך-וכך עדיין אמשיך וכו׳… העיקר שבסופו של דבר אוכל לשכון בך!״

לאחר ההתפרצות הראשונית, הניכרת בטון החזק-מתמשך שפותח את הבית, יש הצהרה שחוזרת על עצמה פעמיים, ולבסוף חוזר על עצמו הסיום של הבית השלישי.

לאחר הבית הרביעי חוזרים שוב אל הבית השלישי, ומסיימים את הניגון בכך שנשארים ומשיגים עם/את העונג הרוחני הנכסף...
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.