יוסי גולדשטיין

לחשוב על מחר

חבר חכם אמר לי: "תכנון זה חשוב", לדעת מה אני עושה בכל אחד מימי הקיץ.
ואני עכשיו, אין לי ממש סבלנות לילדים, אני שומר אותה לבין הזמנים, כי אז אני הולך להשקיע בהם, ולהיות איתם הרבה. יש לי כבר תכניות בראש איך לפנק אותם בחופש שלא ישכחו.

עכשיו הם חזרו מהחיידר, ורוצים שאבנה איתם ב'קליקס' דגם של כסא. אבל... אני על המחשב, עסוק בלסיים את כל הדברים הדחופים שלי, כדי שמחר יהיה לי פנאי אליהם. אגב, כבר חודש שאני אומר לעצמי "תסיים היום את המטלות, כדי שמחר תהיה פנוי אליהם".
בקיצור: עכשיו זה רגע האמת!
והיום הכי חשוב בכל הקיץ הזה, הוא היום!

להשקיע הרבה כסף

דבר טוב נמדד בכמה הוא עולה, ומה מחירו. החופש זה הזמן שלנו להשקיע בהם, גן חיות, מוזיאון המדע, קייטנות, קעמפים, בריכות וארוחות מושקעות.
אצלי משום מה זה הפוך:
שמתי לב שבני הקטן נהנה יותר מ"שופינג" ב'הכל בשקל', מאשר בצעצוע במבצע מיוחד.
בני הגדול יותר, נהנה לאכול כדורי שוקולד שהוא הכין, מאשר סלמון צלוי על מצע דיז'ון ופרמז'ן.


(אילוסטרציה: ארכיון COL)

ובני הגדול אוהב מעדיף פינת ליטוף עם חליבה ורכיבה, מאשר "גן חיות" הגדול במזרח התיכון.
בקיצור: אמור "מעט", זה עושה הרבה.

יצירה זה לתינוקות

מספיק שבמוסדות כל היום הם עושים (בעיקר) יצירות. בחופש זה הזמן לצאת, להוציא מרץ, לשחק, לנסוע לים, לצפון ולדרום.

אבל אולי האמת היא שיצירות זה כיף, יצירות בבית זה מאוד כיף, ויצירות עם אבא ואמא זה הכי כיף. ובכלל, במוסדות זה לא ממש יצירה, זה בעיקר ציור... כדאי להקדיש יום או שניים ליצירות משותפות: דבק חם, מקלות ארטיק, רקמה, בניית מודלים מעץ, גזירה סימטרית, מנדלות, אפיית עוגיות, אוריגמי, ועוד...

מי באמת זקוק ליציאות מהבית?

מי שזקוק ליציאות זה (אולי) בעיקר אנחנו המבוגרים, ובגלל שלנו אין סבלנות לדברים הללו, אנו גוררים אותם לימים שלמים בנסיעות למקומות מרוחקים, כשהם יוצאים סחוטים ועייפים. לפעמים דווקא ימי היצירה בבית, זכורים לילדים הרבה יותר מהים או הבריכה המרוחקים.
תנו להם להתנסות, להתלכלך, לקשקש, ולבנות יצירה מוזרה ללא צורה והסבר.
כי המטרה היא לא התוצר הסופי, אלא הדרך.
בקיצור: אשר "יצר" האדם, בחוכמה

הרבה זמן עם הילדים

"זמן איכות עם הילדים". זמן נמדד בכמות הדקות והשעות שמרכיבות את המושג "זמן", אבל שימו לב גם למילה "איכות": הכוונה שאם אני עם הילדים 5 שעות ברצף, אבל העיניים בטלפון, המוח בתכנון המחר, הלב רק ממתין שיגמר החופש, והנפש עסוקה בפרנסה וכלכלה, הרי שחבל על ה"זמן".

האתגר האמיתי הוא: להניח את כל המכשירים בצד, לפנות את המחשבה, ולצלול לרצפה ולשחק עם הילד 10 דקות. זה המון, וזה לא קל, אך זה בוודאי הרבה יותר מחמש שעות של להיות איתם פיזית, להגיד להם "חמודים אני אתכם", אבל לשדר להם את ההיפך.
בקיצור: זמן איכות או זמן נכות


תלמדו מהנסיון של אחרים

אין חכם כבעל הנסיון, אני רואה מה כולם עושים, ועושה כמותם, הם כנראה יודעים, שהרי מיליארד סינים לא טועים, אז בחופש כולם קמים מאוחר, נוסעים לצפון, ישנים בכנרת, עושים על האש, ומראים לילדים הרבה סרטים (חינוכיים כמובן)

אגב, יש לי חבר טוב שאוהב לעשות הפוך מכולם: אצלו קמים כרגיל, ארוחת בוקר משפחתית עם שוקו וחביתה, מבזבזים יום בדיבורים על הספה, וארוחות כרגיל, הולכים לישון מוקדם, נוסעים לראות את הזריחה מעל ים אשדוד, גזר ומלפפון לארוחת צהריים, משם לפארק האותיות, למחרת סתם שמיכה על הדשא וכדור בלי אוויר לילדים, שמשום מה נראים מאוד מאושרים. אבל עזבו, אל תלמדו ממנו, שלא יהיה שם צפוף...
בקיצור: תחשבו מחוץ לכורסא, והיו מקוריים


לא להשתעמם

כי השעמום מביא לידי בטלה וכו', שעמום הוא ריקנות, וכיוון שהצורך הבסיסי של האדם הוא אחר משמעות, הרי שהוא ימלא את הריקנות, ואין אנו רוצים שימלא אותה ממקורות שאינם כשרים חלילה.

אך לפעמים אנו משליכים את המילה "שעמום" גם על מצבים שאינם כאלה כלל.
קורה, שכל המשפחה יושבת בסלון, מדברים, ומנשנשים במבה, ואיגלו, ואז האבא אומר "די להשתעמם, לכו תקראו" או "תצאו קצת החוצה לשחק", אבל האמת שהרגע הזה הוא קסום, הוא רגע משפחתי שלא יחזור, הוא מלמד אותנו ליצור קשר, להתייחס, להביע את דעתנו, לדבר ולהקשיב.

תנו לרגעים האלה לקרות, תהנו מהם, ואם אתם מצליחים, תגידו את זה בקול, תספרו להם כמה הרגע הזה יפה, אלו זמנים שלא ישכחו לעולם.

וגם בזמנים בהם הילד יושב בחוסר מעש, ומתלונן שמשעמם לו, אל תרוצו למצוא לו תעסוקה. תנו לו להתמודד, הוא כבר ימצא משהו שלא חלמתם עליו, זה מפתח את היצירתיות שלו, ובעיקר את ההבנה שהוא יכול להסתדר בכוחות עצמו.

כשאנו מסדרים להם את החיים, את החופש, את היום, מכינים טבלאות, ומבצעים, זה יפה מאוד.
אבל כשזה מכסה להם את כל היום, ובעיקר פותר להם כל צורך מהתמודדות עצמית, וקבלת החלטות באופן אישי, זה עלול להשאיר אותם קטנים, לא מבינים, זקוקים, וחסרי יכולת.
דווקא כשנתן להם להתמודד עם השעמום, עם החברים, עם האחים, ובעיקר עם עצמם, הרי שכך נתן להם את המתנה הגדולה ביותר והיא היכולת לגדול בכוחות עצמם
בקיצור: למצוא אמת בזמן מת.


מחר יהיה טוב יותר

עכשיו הילד הוא קטן ולא מבין, עוד מעט כשהוא יגדל, אני באמת ישקיע בו
עכשיו זה לימודים, עוד מעט, בחופש, אני יהיה פנוי אליהם באמת
עכשיו זה חופש, לקראת אלול והחגים, אני אתחזק ברוחניות
עכשיו זו הנסיעה הארוכה והמרגיזה, כשנגיע לצימר בצפון יהיה כיף
עכשיו אנו בצימר, בזבוז זמן, מחר בכנרת יהיה כיף
עכשיו בכנרת, חם לנו, ואנו רעבים, בערב נחזור לבית יהיה כיף
המחר יהיה טוב יותר, רק אם הים יהיה טוב.

אם נשכיל לנצל להנות ולהתרגש מהרגע, הרי שבעצם אנו נהנים מכל רגע, כל הזמן
אבל אם נמתין למחר, אז כידוע המחר מעולם לא הגיע, הוא תמיד יקרה רק מחר
עכשיו אנו בנסיעה, אז הנסיעה זו המטרה, נדאג לדיסקים עם שירים וסיפורים, לצל, לנוחות, למזון ושתיה, ולתכנון עצירות בדרך, ובעיקר שאנו בעצמנו נהנה, זה מדבק
בקיצור: אם לא עכשיו, אין מתי.

תהנו!