הרב נפתלי ליפסקר

האכזבה הייתה גדולה במיוחד, כי הם באמת נראו כמו זוג משמיים. מתאימים וראויים זה לזה ומקרינים זוגיות לבבית.

האחד מנהל בית חב"ד מצליח אך גם מפרגן, והשני אברך צעיר, כשרוני ומבטיח, עם הרבה רצון טוב ואמביציה להשתלב בשליחות.

הפגישה המשולשת נועדה 'לסגור עניינים'. הרצון ההדדי לעבוד יחד, לשתף פעולה, היה כבר קיים. הם הרגישו את הכימיה החיובית ביניהם, ובקשו את התערבותי רק כדי לנסח נכון את פרטי ההסכם.

מניסיוני ידעתי, כי הברק בעיניים, והתחושה הנפלאה של התחדשות לוותיקים, והתחלה חדשה לצעירים, אינם מספיקים כדי להבטיח שידוך מוצלח ובניין עדי עד. במקרה זה, גם לא היה צורך לצלול לפרטי פרטים, כדי לגלות את הנפיצות שבהתקשרות המתהווה. כדי להיווכח שהשמחה הייתה מוקדמת.

התחלנו בהפעלה פשוטה. מהלך טריוויאלי שהיה אמור להתבצע ביניהם בפגישתם הראשונה. ביקשתי מהשניים, כל אחד בתורו, לפרוס במילים כלליות את חזונו ולתאר את השליחות בעוד כמה שנים על פי ראייתו.

ראשון הרצה את משנתו מנהל הבית חב"ד, שדיבר על עבודת שטח שיטתית, שתניב קשרים חדשים ביישוב, תביא מתפללים נוספים לבית הכנסת ותפתח את בית חב"ד ומוסדותיו. הוא הוסיף ואמר בפרגון, כי הוא רואה את השליח הצעיר זוכה למעמד מכובד בתוך הבית חב"ד.

"אתה שואל מה החזון? בסוף הוא יהיה כאן הסמנכ"ל" אמר ברוחב לב שנשמע כנה ביותר.

ההבדל הקטן...

האברך הצעיר לא נשמע מאוכזב מהתיאור של המנהל. אדרבה, כשהגיע תורו, הוא המשיך ופיתח את חזונו בהתלהבות נעורים, תוך שהוא מבהיר את מחויבותו המלאה לעבודה קשה ומסורה.

אלא שלפתע חלה סטייה קלה בנתיב. הצעיר המתלהב לא חש בכך אפילו, אך כשהעפתי מבט מהיר לכיוון השליח הוותיק, לא היה קשה להבחין בדריכות שאחזה בו פתאום, ובמחיקה החלקית של החיוך הרחב שהיה נסוך עד עתה על פניו.

"אני מאמין שבמשך הזמן יהיו לי מספיק מקורבים כדי שאוכל להקים קהילה משלי", אמר האברך כשמבט עיניו אומר הכול.

עצרתי את שטף דיבורו לפני שימריא למחוזות רחוקים עוד יותר, ושאלתי את מנהל בית חב"ד אם יש לדעתו מקום להקמת קהילה נוספת במקום.

כפי ששיערתי, הוא הבהיר מיד באופן שאינו משתמע לשני פנים כי אין מקום לכך.

"מה הבעיה"? שאל בפליאה המיועד לשליחות, "זה אמור להפריע במשהו"?

"זה לא אמור להפריע", הסביר השליח המנוסה, "אך פשוט אין לכך מקום. יש לנו קהילה יפה ומתפתחת וצריך להמשיך ולחזק אותה. אין טעם לייצר מעין תחרות בין שתי קהילות ביישוב קטן כשלנו. אדרבה, אפשר וצריך לפתח את הקהילה הקיימת.

"גם לך", הוסיף כשהוא מביט בעין טובה ובמבט חם על האברך המאוכזב, "יהיה מקום של כבוד בקהילה. תוכל לפתח קשר אישי עם אנשים, יהיו לך משבצות של שיעורים שלך, ובכלל, אתה תהיה ממלא מקום שלי לכל דבר ועניין".

אולם ההצעה, ככל שהייתה נדיבה, לא ערבה לאוזנו של השליח העתידי, שבעיני רוחו כבר ראה את עצמו מנהיג קהילה משלו.

וכך, בסופו של דבר 'ובאשמתי' המלאה, יצאו השניים איש איש לדרכו, מאוכזבים, אך מבינים שחסכו מעצמם עוגמת נפש רבה לשנים הבאות.

מישהו שיעזור לי

זהו דגם אחד של התקשרות לא מבוררת. יש דגם נוסף, אופייני ומצוי עוד יותר.
מנהלי בתי חב"ד רבים, אנשים מוכשרים ומסורים באמצע הדרך, מרגישים את הלחץ העצום של לעשות-הכול-לבד. זה ממש בלתי אפשרי לארגן פעילות, לשמש כרב וכראש קהילה, לגייס את הכסף ועוד ועוד מטלות, והכול לבד.

ואז רבים מהם נכשלים ועושים צעד שגוי, תוך כדי השאיפה לשכפל את עצמם. הם מחפשים 'מישהו שיעזור לי'.... ולא מבינים כי אין דבר כזה. אין מי שיכנס לנעליו של מנהל בית חב"ד כעוזר שיודע הכול, יכול הכול ומקריב את הכול, כמו שהוא עושה לבד במשך שנים.
אפשר לנסות ולנתח פסיכולוגית מדוע זה כך. האם בגלל שהבית חב"ד 'לא שלי', לכן אין את המוטיבציה להתמסר עד כדי כך. ואולי מלכתחילה, כיוון שמדובר במישהו שבא להיות עוזר, אין לו את היכולות שיש למי שנטל על עצמו לנהל בית חב"ד. אולי שתי ההנחות נכונות ואף תלויות זו בזו ואולי יש טעמים נוספים. אך מתברר בוודאות פעם אחר פעם, שזו תמונת המצב, והאכזבה והתסכול של שני הצדדים גדולים מנשוא.

 להבהיר ולהגדיר

לשני הדגמים של ההתקשרות הנפיצה, כמו לעוד הרבה דגמים נוספים, יש פתרון אחד. והוא נכון והכרחי לא רק בשדה השליחות, אלא בכל השמה של עובד נוסף במערכת: הגדרה ברורה של המטלות הנדרשות.

אי אפשר לחפש 'מישהו שיעזור לי' ולא מספיק למצוא 'אברך נחמד, חסידי ומסור'. חובה על המנהל להגדיר מהם התחומים אותם ירצה להפקיד בידי העוזר, והגיוני ורצוי שיהיו אלו התחומים שהוא פחות מוצלח בהם. חשוב לשים לב שהתחומים שהוגדרו, אינם יוצרים סתירה מנטאלית, אלא נראים כתואמים לאישיות כזו או אחרת.

על פי התפקידים שהוגדרו צריך לחפש את האדם שנראה הולם למטלות, ולהציג בפניו מה מצופה ממנו כדי שלא יפתח ציפיות ולא ישגה באשליות.

כשמדובר בשליחות, כיוון שבשונה מעובד רגיל היא מתוכננת לזמן בלתי מוגבל, חשוב מאוד גם לשרטט ולו בקווים כלליים, את האופק אליו יכול לשאוף השליח הצעיר, כדי שיהיה לו להיכן להתפתח ולגדול.

ודאי שזו דרך קשה וארוכה יותר. אך כבר למדנו שלעיתים הדרך הארוכה מתגלית בסופו של דבר כקצרה ומבטיחה יותר.