הרב מוני אנדר

זמן. קצת זמן. זה לעיתים כל מה שצריך כדי לקבל את הפרספקטיבה הנכונה ולהסיק את המסקנות הראויות. יש מצבים ממש מהירים, כמו ההפיכה בטורקיה, שם עד שיצאה השבת הכל כבר נגמר וחזר לקדמותו, ויש כאלה שזקוקים לקצת יותר מרווח נשימה, לאורך רוח. של תשעים שנה למשל.

בשבוע שעבר ציינו בחב"ד את תחילת שנת התשעים ל"חג הגאולה" של האדמו"ר הקודם של חב"ד, הרב יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ). לטובת מי שמעט מתקשה בהיסטוריה, הרבי הריי"צ היה המנהיג היהודי היחיד שהעז להתייצב נגד השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית של אחרי המהפכה, והקים מחתרת ענקית של חסידים שפעלו לשמירת גחלת היהדות, אפילו במחיר של מוות. הפעילות הזאת התקיימה לאורך כל שנות המשטר הקומוניסטי, ובזכותה התקיימו חיים יהודיים לכל אורכה של ברית המועצות.

הקומוניסטים לא היו פראיירים. הם זיהו את הריי"צ כאויב המהפכה, וקטלגו אותו כמסוכן לשלום האומה וכקיר המגן האחרון של היהדות, שעל מותה בטרם עת הודיעו רשמית.

התוצאה הייתה חקירות, מעקבים סיזיפיים, איומים גרפיים ומפחידים ואלימות לא קלה בכלל. בסופו של דבר הייבסקציה, המחלקה היהודית של הגה-פה-או (גרסת האב של הקג"ב), החליטה שנמאס לה מהרבי הזה שמקים תלמודי תורה לילדים יהודים ופותח מקוואות טהרה, השליכה את הריי"צ לבית הסוהר - וחתמה גם על גזר דינו ללא משפט: מוות בירייה.

אלא שלא אלמן ישראל, ואחרי שרשרת ניסים שכללה מאמצים דיפלומטיים חובקי עולם, ולא מעט סייעתא דשמייא - הסכימו הרוסים להיפטר מתפוח האדמה הלוהט, ביטלו את גזר הדין והתנו זאת בגירושו של האדמו"ר החסידי מארצו של "שמש העמים".

את ההודעה על שחרורו קיבל הריי"צ מפקיד קומוניסטי בעיר ההגליה קוסטורמה, ובמכתב ששיגר הרבי לחסידיו עם שחרורו כתב: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה... כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה... וגם את אשר בשם ישראל יכונה". במילים אחרות, לא רק אני ניצלתי פה.

המנגינה של הריי"צ עוד בוקעת בערד

ובדיוק ביומיים האלה, י"ב-י"ג בתמוז, יצאתי בשבוע שעבר לטיול עם שתי בנותיי בדרום. סוג של חופש.

אז אחרי שסימנו "וי" על בריכת הקשתות (+חטיף), פארק אתגרי (+חטיף), אתרי מורשת קרב (+קולה), נוף מדברי (+חטיף) וחמש שעות שבהן כמעט הפכנו לצ'יפסים על פסגת המצדה, הגענו ללינת לילה בערד (+חטיף).

למי שלא מכיר, בערד גרים כ-25 אלף תושבים המוקפים בעיקר בכלום, אבל כלום יפהפה: גבעות חוליות, מצוקים תלולים ובעיקר אוויר שאל תתפלאו אם יום אחד עוד ימכרו אותו באריזות בסופרים של ת"א.

אחת הפריווילגיות שיש בלהיות חב"דניק נעוצה בכך שלא משנה איפה תנחת, תמיד יש לך כבר איש קשר. 4,500 אנשי קשר, ליתר דיוק. וככה הסתבר שאצל הרב אלהרר, השליח באזור ים המלח, יש בחצר צימרים ללינה, וגברת מנדלסון, שבכלל גדלה בתור בתו של רב העיר המנוח, היא מנהלת בית הספר לבנות של חב"ד בעיר, "ובבקרים יש אצלנו עכשיו קייטנה מלאת כיף וערכים, אז תביא את הבנות אלינו".

אז אחרי חצי לילה לבן שכלל ישיבה על שפת הבריכה הקטנה והאזנה לסיפורי יהדות מדהימים של השליח - אחד מ-336 הסניפים של צעירי חב"ד בישראל, ובוקר שכלל התפעמות מהיופי שמסביב, לקחתי את הבנות כדי לראות איך נראית הקייטנה המקומית.

פה, קצת הסתבכנו: הכתובת היתה שגויה, הווייז התעלף מהחום, ועוברים ושבים, כמו גם פוקימונים, לא ממש נצפו בהמוניהם. מה עושים? איך מוצאים את בית הספר? (שאגב, שייך לרשת החינוך של חב"ד בשם "אוהלי יוסף יצחק", נכון, על שמו של העציר המשוחרר, הריי"צ).

הסתובבתי מיואש עד שלפתע שמעתי קול שירה: המנגינה היתה מוכרת, וכשהתקרבתי גיליתי כי מדובר בילדות ששרות את תפילת הבוקר שפורצת את קירות המוסד ושוטפת את הרחוב. נכנסתי וגיליתי בית ספר מרשים ויפה, ערכי ואינטגרלי, שלמעלה ממאה בנות מגיעות אליו על חשבון החופש הגדול שלהן, כדי לצבור חוויות חינוכיות.

על הקיר המקושט התרגשתי למראה דמות של ילדה וירטואלית המכריזה כי זכתה ללמוד בבית הספר על שמו של הרב יוסף-יצחק.

בהרבה דברים אני לא מבין, בטח שלא בצדיקים. לכן, קשה לי לקבוע האם בדיוק באותו תאריך לפני כמעט 90 שנה, כשחוקרים קשוחים נופפו בחדר החקירות באקדח מול הריי"צ, וזכו ממנו בתמורה לא לגילויי פחד אלא רק לחיוך של בוז ולאמונה בצדקת הדרך - הוא ידע שיום יבוא וזה יהיה מצב העניינים: ברית המועצות איננה, סטאלין מוכר כרוצח המונים, בכיכר האדומה מניחים תפילין לאנשים - ובערד, ילדות בנות שבע קמות בבוקר והולכות ללמוד בבית ספר יהודי-דתי כדי לשיר פרקי תפילה. אבל מה שבטוח, זה נתן לי את הפרספקטיבה הנכונה על מהלך אחד של ההיסטוריה.

כי לפעמים כל מה שצריך זה זמן. יומיים בדרום, למשל. "רק גופותינו ניתנו בגלות, אך לא נשמותינו, שעליהן אין בעלות לאף אחד". הרבי הריי"צ, רוסיה, 1927, בדרכו לחדר החקירות.